1. חמש שעות היה המטוס באוויר בדרך ללונדון, וחמש שעות שהסקאוט הוולשי - לא חשוב שמות - היה עסוק בעבודת סקאוטינג וולשית. הוא ישב בשורה האחרונה במטוס, איש עבה וחביב שנראה כמו דמות משנה בסדרה של רואן אטקינסון. הוא ישב בתוך חולצת פסים בהירה והלפטופ היה פתוח לו על הברכיים, ולמרות שהאיש היה גדול, הלפטופ נראה גדול יותר. במסך ציורים מדוקדקים של הרכב הנבחרת הישראליות מול אנדורה - כולל לאן רץ אלי דסה אחרי מסירה כזו ולאן מוסר זהבי אחרי ריצה כזו. מדי פעם הושיט יד שמאל אל התיק, ושלף משם מחברת ימי הביניים גדולה יותר מהלפטופ וגדולה יותר אפילו ממנו. הוא קשקש ומרקר, כתב ומחק, וכבר אחרי כמה דקות כל עמוד נראה כמו מפת אקלים באטלס. ואז תלש כמה דפים. שם, כמו רשימת מכולת של מכשפה ותיקה, היו בדלי מידע פזורים על כל שחקן ושחקן. כמו, למשל, מה העמדה השנייה של כל אחד. זהבי חלוץ, וניר ביטון, כנראה אחרי מה שראה הסקאוט באצטדיון בחיפה - בלם.
2. בדרך לאיסוף הכבודה ניגשתי אליו. הסקאוט הוולשי שאל אם אני עיתונאי מאנדורה, ולא נעלבתי. שאלתי לחוויותיו מה-0:4.
לא למדתי שום דבר מהמשחק, התעקש. גוטמן ישנה כמעט הכול, הוסיף. הוא יוסיף את [עומרי] בן הרוש כדי לתת אלמנט יותר פיזי והגנתי, אמר.
את אלי דסה הסקאוט הוולשי חיבב, ויש הרגשה שהוא לא היחיד. אולי גוטמן ישאיר אותו, הימר. גוטמן יחזק את האמצע, טען, זה לא יהיה כמו בחיפה. מדברים על כיאל, אמרתי, והסקאוט הוולשי אמר שהוא לא מתלהב מכיאל יותר מדי. בשבילי, אמר לפני שנבלע בתור ביקורת הדרכונים בנמל התעופה הית'רו, זהבי השחקן הכי טוב של ישראל. רמה מעל כולם. בזמן שאני חושב על 'בשביל זה צריך לשלוח אותו עד חיפה?', הסקאוט הוולשי נפרד לשלום. נתראה במשחק, השבתי. לא, חייך. אני נוסע לבוסניה. שוב מול אנדורה.
ריחמתי על המסכן. 90 דקות מגעילות בזניצה בשביל לרשום במחברת את השם של דז'קו.
3. באמריקה אלו ימי קדם העונה של הפוטבול, והמשחקים הכי פחות מעניינים לאוהדים הם אלה שהכי חשובים למאמנים. שם הוא מכריע בין המחליף השלישי לרביעי, מי נכנס לסגל ומי נחתך. המשחק מול אנדורה, כמה שהיה משעמם לקהל, כנראה היה חשוב לכמה פרסונות. לפניו, אלי גוטמן אמר שהמשחק מול ויילס כבר מתוכנן. השיטה והמבצעים. אבל אחרי המשחק מול אנדורה, כששאלתי אותו האם לא היו שחקנים שגרמו לו לבלבולי בטן, הוא השיב שכן. שהיו שניים. שני שחקנים שגרמו לו לחשוב.
אני עדיין לא סקאוט וולשי, אבל כש-14 השחקנים ששיחקו מול אנדורה מול העיניים, אפשר לעשות אלימינציה ולהישאר עם קבוצה קטנה יותר:
אלי דסה. מונס דאבור.
זאת בהנחה ששילוב של בירם כיאל ותומר חמד עלה בראשו של גוטמן עוד לפני אנדורה, ושהמאורים של באר שבע, בוזגלו ומליקסון, לא הצליחו לשכנע את הקואץ' לפתוח איתם. האם גוטמן יהמר או לא - יש עוד זמן לפני שנדע. אבל לפי גורם בנבחרת, אלה אכן השניים שמגרדים לגוטמן את הז'יטון.
4. "נא לא לעלות על הרכבת", הפציר הכרוז בתחנת הרכבת של הית'רו. "בבקשה, לא לעבור את הקו הלבן", התרה. במשך כארבע דקות הוא חזר על המנטרות בדרגות שונות של תקיפות, אבל כשהרכבת נכנסה לרציף, שני אנגלים נכנסו בין הדלתות. "נא לא לעלות על הרכבת!!", צרח הכרוז בניסיון אחרון, אבל האנגלים לא הקשיבו.
כנראה שקו המשמעת עובר בערך איפה שנמתח הגבול בין אנגליה ושכנתה.
"משמעת", הבהיר מאמן ויילס כריס קולמן, היום במסיבת העיתונאים, מה חשוב לו ומה הביא את החבר'ה שלו עד כאן. לא רק גארת' בייל, שאגב, "יש בתוכו עוד יותר מגול אחד בקמפיין הזה", ניבא קולמן.
"תוכנית משחק, תוכנית משחק, תוכנית משחק", המשיך המאמן בדרישה. רק זה בראשו. תוכנית המשחק ששיתקה את ישראל המופתעת בחיפה. תוכנית המשחק שהביאה את הנבחרת שלו מדרג 4 ועד ראש הבית, בואכה המקום השני בעולם. תוכנית המשחק שגרמה לוויילס להיות הנבחרת עם ההגנה השנייה הכי טובה באירופה בקמפיין הזה. רק רומניה ספגה פחות בממוצע למשחק, ורומניה לא בבית עם בלגיה ובוסניה. שני שערים בשבעה משחקים? זהו? חתיכת משמעת. אז איך עוברים את הקו הלבן של קולמן?
5. מהיציאה מלונדון, ובמשך יותר משעתיים, נדבק לחלון השמאלי ואן שחור עם הכיתוב הרומז "משימה בלתי אפשרית". אחרי ה-0:3 בחיפה, ובכושר הנוכחי של הבריטים ועם הטירוף שצפוי מחר, אולי האוטו צודק.
להוציא את הכיתוב הפסימי, כל כך שלו וירוק הנוף. כל בית באמצע שומקום עושה לך חשק להיות חקלאי, וכל גבעה עושה למל גיבסון חשק לכבוש אותה.
ושלא נתחיל לדבר על "וייל ריזורט", הבית הזמני של הנבחרת. מדשאות ירוקות, מגרשי גולף ולפי מקורות בנבחרת - הסנאים מתרוצצים חופשי. בקרדיף היפהפיה טוענים שוויילס זו עדיין מדינה של ראגבי. היום (ש?בת) הם מארחים את איטליה במשחק הכנה למונדיאל הראגבי שיחל בעוד כשבועיים, והמשחק הזה מקבל לא פחות באזז מהמשחק הכי חשוב של נבחרת הכדורגל זה עשורים. לא רק באזז; הראגבי מקבל את אצטדיון המילניום, בית של 75 אלף מושבים, והכדורגל את קרדיף סיטי סנטר - האח הקטן.
אבל הכדורגל בעלייה, אין ספק. הוולשים, כמו ב-1958, במרחק ניצחון אחד - שוב מול ישראל - בדרך לטורניר גדול. מאז זה לא קרה. לפי דירוג פיפ"א האחרון, הזוי ככל שיהיה, ויילס עקפה גם את היריבה אנגליה - הישג חשוב יותר מאשר המקום התשיעי בדירוג הזה.
כשחצינו את העיר בריסטול, גם הוואן הפסימי התנדף כלא היה. לכו תדעו, אולי בכל זאת המשימה אפשרית?
