אליפות ארצות הברית 2015

"בהתחלה לא שיחקתי נגד רוג'ר, לאחר מכן לא שיחקתי כבר בכלל"

מרדי פיש, שנפרד מהטניס בגיל 33 אחרי דיכאון כרוני, כתב מכתב אישי על חוויותיו: "הייתי עובר התקפים כל 10 דקות", "כל הזמן הרגשתי שאני לא טוב", וגם על הפעם היחידה בה חווה התקף על המגרש

02/09/2015
פיש לאחר המשחק האחרון בקריירה שלו(צילום: רויטרס)

הטניסאי מרדי פיש, שפרש הערב (רביעי) סופית מטניס אחרי אליפות ארצות הברית, פרסם מוקדם יותר מכתב פומבי באתר "The Players' Tribune"', בו כתב על הקשיים בחייו. כזכור, האמריקאי, שדורג בשיאו במקום השביעי בעולם, סבל בעבר מדיכאון כרוני והתקפי חרדה קשים שהקשו עליו לתפקד וגרמו להפסקת פעילותו למשך שנתיים. לאחרונה הוא חזר לסבב טורנירי פרידה סופית מהמשחק.

עוד בוואלה!

החידון שיסדר לך את הדייט הבא

לכתבה המלאה
מרדי פיש טניסאי אמריקאי. GettyImages
סיים את הקריירה שלו בצורה מעוררת כבוד. פיש(צילום: GettyImages)

להלן קטע מן המכתב הארוך שפרסם, יש לומר בגילוי לב מרגש ורב תחת הכותרת "המשקל": "אל תשחק. אני מרחק כמה שעות ממשחק הטניס הגדול ביותר בחיי, שמינית גמר אליפות ארצות הברית, יום העבודה, ביום ההולדת של אבי, באצטדיון ארתור אש, בשידור ישיר ב-CBS, נגד רוג'ר פדרר. אני מרחק שעות ספורות ממשחק מול השחקן הטוב ביותר בכל הזמנים, על סיכוי לרשום את ההישג הגדול ביותר בקריירה שלי בטורניר האהוב עליי בעולם. אני מרחק שעות מלשחק במשחק שבשבילו אתה עובד, אתה מקריב, את כל החיים שלך וכל הקריירה שלך.

"ואני לא יכול לעשות את זה. פשוט כך, אני לא מסוגל לעשות את זה. אלה שעות צהריים מוקדמות, אני ברכב ההעברה בדרך למגרשים ואני חווה התקף חרדה. למעשה, אני חווה כמה התקפי חרדה. בהתחלה, כל 15 דקות או משהו כזה, אבל לאחר מכן כל עשר דקות. המוח שלי מתחיל להתבלגן, אני יוצא מדעתי. אשתי שואלת אותי: 'מה אנחנו יכולים לעשות מה אנחנו יכולים לעשות? איך אנחנו יכולים לעשות את המצב לטוב יותר?' ואז אמרתי לה את האמת: 'הדבר היחיד שיכול לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב עכשיו הוא הרעיון שלא אשחק במשחק הזה'.

"אשתי היססה ואז התבוננה בי לרגע כדי לוודא שאני רציני. אני רציני. זה לא אני חושב - זה אני מגיב, מרגיש, מנסה לשרוד. היא ענתה לי בצורה כאובה: 'בסדר, אז אתה לא צריך לשחק. אתה חייב לשחק. פשוט... אל תשחק'. התקפי החרדה שלי התחילו ב-2012, בדיוק בתקופה שהייתה אמורה להיות הטובה ביותר בקריירה שלי. הייתי בסופה של דרך ארוכה מאוד - כמה שנים טובות - והדברים סוף סוף התחילו להתחבר בשבילי.

"בשנת 2009, הייתה לי חוויה שפקחה את עיניי, נקודת מפנה. הייתי בן 27. עד אז הייתה לי קריירה נחמדה. זו הייתה קריירה שבמידה רבה יכולתי להתגאות בה. זכיתי במדליית כסף באולימפיאדת 2004, היו לי כמה תוצאות יפות בטורנירי גרנד סלאם, ראיתי את העולם, הרווחתי כסף טוב, אבל שום דבר לא שקע. בדיוק התחתנתי, והפרספקטיבה שלי השתנתה לחלוטין. פתאום הבנתי שנחמד זה לא משהו שמספיק לי בקריירה. הבנתי שאני לא גמור, שעדיין רציתי להשיג דברים בטניס. מבחינתי זה היה עכשיו או לעולם לא.

גילוי לב כן ומרגש. פיש עם אשתו(צילום: רויטרס)

"שיניתי את הדיאטה שלי, את סגנון החיים שלי, ואת כל אורח החיים. ירדתי במשקל, מצאתי את המשקל שבו אני צריך להישאר. לא הייתי משוכנע ב-100% לאן כל זה ייקח אותי, אבל ידעתי שאני חייב לנסות. ב-2012 התחילו להגיע התוצאות. ניצחתי את אנדי מארי במיאמי, הצלחתי לשחק בשני משחקים של חמש מערכות ברולאן גארוס אחד אחרי השני והגעתי לכושר גופני שמעולם לא הייתי בו לפני כן. זכיתי בשני טורנירים באותו קיץ, בניופורט ובאטלנטה. ניצחתי את ג'ון איזנר והפסדתי לרוג'ר פדרר בסינסינטי במשחק צמוד מאוד. ניצחתי את אנדי רודיק, שלפני כן ניצח אותי שמונה פעמים ברציפות, פעמיים.

"2011 אפילו הייתה שנה טובה יותר מבחינתי. השגתי את התוצאות הטובות ביותר שלי ברולאן גארוס ובווימבלדון. עברתי את אנדי רודיק, אחד מהחברים הכי טובים שלי, כדי להיות האמריקאי מספר אחת. ואז הפכתי גם להיות שחקן טופ 10 בעולם. ב-2012 כבר עליתי למקום השמיני, זה היה כל מה שעבדתי בשבילו במשך כל החיים שלי. לא הייתי עוד בחור בסבב, אלא מישהו מהעילית של הספורט. ואז התחילו התקפי החרדה. החרדה היא הנקודה הכי קשה מבחינתי. אני חושב שבדיעבד מה שעשיתי וכל הלחץ שהעמסתי על עצמי לא היה הדבר הבריא ביותר. חוסר שביעות הרצון שלי מהמצב שבו הייתי, זה היה יעיל כשהיו 20 שחקני לפניי. כשהמספר הזה פחת לשבעה, המצב שלי הפך למלחיץ יותר ואפילו הרסני.

"הרעיון שאני לא מספיק טוב היה עוצמתי. זה הניע אותי, בגיל בו הרבה שחקנים כבר נמצאים בירידה בקריירה שלהם. אבל גם היה לי קשה להיפטר מזה. השגתי תוצאות נהדרות והלוואי שהייתי מסוגל להסתכל אחורה ולהגיד לעצמי את זה אז. אבל בזמנו לא הצלחתי לעכל שאני מצליח. כל מה שהצלחתי להתרכז בו היה לעשות דברים טוב יותר. זו הייתה חרב פיפיות. באותה תקופה גם חוויתי בעיות בקצב הלב. זה למעשה החשמל מסביב ללב שלך. הלב שלי התחיל להשתגע קצת, ולא הצלחתי לעצור את זה. זה היה מפחיד. לקחתי קצת זמן בחוץ, עברתי איזשהו הליך שיקומי שלאחריו המצב שלי הוגדר כטוב.

עדיין מתמודד עם החרדות. פיש עם לופס במשחק האחרון(צילום: רויטרס)
המחשבות האלה חדרו אליי. הן הלכו והפכו ליותר תדירות, פעמיים ביום, עד למצב של כמה פעמים ביום ובסופו של דבר הגעתי למצב של התקף חרדה בכל 10-15 דקות. חרדות, התקפים של מחשבות. כשהייתי חוזר למלון, הייתי מחפש בגוגל על התקפי פאניקה, דיכאון, בריאות נפשית, אבל לא יד

"אבל כשחזרתי למגרש באותו קיץ, באזור ווימבלדון, אז התחילו לעלות בי הרגשות המוזרים והחדשים. חוסר נינוחות, מחשבות חרדתיות. הייתי עצבני ולחוץ לגבי כל מה שהולך לקרות, למרות שכל זה לא קרה בסוף. אני חושב שמה שעברתי עם הלב היה הטראומה של הצללים בתוכי. לא הצלחתי לישון, לא יכולתי לישון לבד. הייתי חייב שאשתי תהיה לצידי ואיתי תמיד. הייתי חייב שיהיה איתי עוד מישהו בחדר. הייתי בחור שאהב להיות לבד. אהבתי לנסוע לבד, את הבדידות הזו. ההרגשה של לסגור את הטלפון שלך ולעלות על טיסה, זה היה מרגיע אותי. אבל לא יכולתי לנסוע לבד פתאום. ההורים שלי באו לווימבלדון, הייתי צריך אנשים סביבי. ובמשך כל הזמן המשכתי לחוות את אותן מחשבות. את החרדה הזו. הפכתי לעבד של המחשבות המתישות האלה. ההתקפים המשיכו להגיע והפכו לגרועים וקשים יותר.

"באופן אירוני, באותה התקופה לא חוויתי בעיות על המגרש. הצלחתי להגיע לתוצאות. הגעתי לשמינית הגמר בווימבלדון, לרבע הגמר בקנדה ובסינסינטי, שיחקתי היטב. רק מחוץ למגרש התחושה הזו פעמה בי והפריעה לי. המחשבות האלה חדרו אליי. הן הלכו והפכו ליותר תדירות, פעמיים ביום, עד למצב של כמה פעמים ביום ובסופו של דבר הגעתי למצב של התקף חרדה בכל 10-15 דקות. חרדות, התקפים של מחשבות. כשהייתי חוזר למלון, הייתי מחפש בגוגל על התקפי פאניקה, דיכאון, בריאות נפשית, אבל לא ידעתי משהו על זה. לא ידעתי מה לעשות. לא היה לי מושג.

"אמרתי לעצמי שלפחות הדברים האלה לא קרו על המגרש. ואז זה קרה גם על המגרש. הייתי באליפות ארצות הברית ב-2012 בסוף הקיץ. הייתי צריך לשחק משחק לילה בסיבוב השלישי נגד ז'יל סימון, מדורג גבוה ממני, אבל שיחקתי טוב ממנו. הרגשתי טוב לגבי הסיכויים שלי לנצח אותו. זו עמדה מצוינת להיות בה. משחקי הלילה באליפות ארה"ב בדרך כלל שמורים למשחקים המעניינים ביותר או לשחקנים הפייבוריטים, השחקנים שאנשים רוצים לראות אותם. ואני היית אחד מהם. אחרי שנים על גבי שנים שהייתי מחוץ לזה והסתכלתי פנימה כדי לראות את זה, פתאום הייתי חלק מזה. לא שיחקתי במשחק של מישהו אחר. זה היה זמן לילה באליפות ארה"ב ואני שיחקתי ב'משחק של מרדי פיש'.

"זה היה מיוחד, אבל זה גם היה מלחיץ. המשחק היה רגשי מאוד, הייתי על הקצה כל הזמן, חגגתי נקודות, השלכתי את המחבט שלי והרגשתי חרד. לעולם לא אשכח איך זה קרה, זה היה התקף החרדה הראשון והיחיד שקיבלתי על מגרש הטניס. הובלתי בשני סטים מול אחד ו-2:3 ברביעי. פתאום הסתכלתי על השעון שהראה שהשעה היא 1:15 וזה היה מספיק בשבילי. זה היה הטריגר. המוח שלי התחיל להתבלבל וירדתי למטה כמו כדור שלג. חשבתי לעצמי: 'השעה 1:15, אלוהים, זה כל כך מאוחר. אני הולך להרגיש נורא מחר. אנחנו הולכים לשחק משחק ארוך מאוד ואני עוד צריך לדבר עם התקשורת לאחר מכן. ולאחר מכן אני צריך לעשות מתיחות ולאכול , ואני הולך להרגיש רע מאוד לגבי כל זה'.

"אני זוכר שאחרי המשחק אמרתי למראיין שלי למהר, בבקשה למהר ולא הפסקתי לחזור על זה. הייתי חייב ללכת, הייתי חייב לרדת מהמגרש. ידעתי שאחרי שזה קרה לי על המגרש, הכול ישתנה. ואז, יומיים לאחר מכן הכול הגיע לראש שלי. כשאשתי דיברה איתי ואמרה שאני לא חייב לעלות לשחק, חשבתי: 'אלוהים. אני לא הולך לעשות את זה. אני לא הולך לצאת לשם מלא בחרדה מול 22 אלף איש. אני לא הולך לשחק נגד רוג'ר. אני לא הולך לשחק'. לא שיחקתי. בהתחלה, לא שיחקתי נגד רוג'ר, לאחר מכן, לא שיחקתי בכלל.

"אני עדיין מתמודד עם החרדה שלי על בסיס יומי. אני עדיין נוטל תרופות. זה עדיין בראש שלי מדי יום. יש ימים בהם אני חושב בלילה: 'היי לא חשבתי על זה אפילו פעם אחת היום'. זה אומר שהיה לי יום טוב. אלה הניצחונות בשבילי. לצערי, אין טורניר בריאות נפשית לנצח בו. אין רבע גמר, חצי גמר או גמר. לא אסיים את הכתיבה שלי במטאפורה של ספורט. הספורט מסתיים תמיד עם תוצאה, אבל החיים ממשיכים. אני מקווה שהחיים שלי רק החלו".

  • מרדי פיש

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully