ההצלחה של הפועל תל אביב באירופה בעונה שעברה היתה, במידה רבה, בלי לזלזל בפעילות המחתרתית עד אז, מלחמת העצמאות של הכדורגל הישראלי בזירה היבשתית. המסע האירופי של מכבי חיפה העונה הזאת, נראה קצת כמו גרסת הכיסוי הספורטיבית לבליץ של צה"ל במלחמת ששת הימים. חבל כמובן, שבכדורגל מקצועני הרבה יותר קשה להפוך סדרי בראשית, אבל מזל שמחיר הכישלון, או ההצלחה החלקית, הוא הרבה יותר נמוך.
אז תסלחו לי על ההתדרדרות לדימויים מההיסטוריה הצבאית שלנו, אבל ההיסטוריה הישראלית, ראו זה פלא, משחזרת את עצמה במקומות שונים ומשונים. התחושה, המקצועית והרגשית, שליוותה את הפועל ת"א בגביע אופ"א של השנה שעברה, היתה בעיקר של דוד מול גוליית, נחיתות מקצועית-אישית, המפוצה בהרכבת יחידה לוחמת ומתואמת, שבניצוח של מפקד החלטי ונוקשה, הוציאה הרבה יותר מסך כל חלקיה. היתה זו מלחמה, שהיום מסתבר עוד יותר (הלו, אלכס), חרטה את שמה של ישראל על מפת הכדורגל האירופי ברמת המועדונים. התחושה, בעיקר המקצועית אבל לא רק, שמלווה את העונה הזו של מכבי חיפה, היא של כוח שמכיר בעצמתו המתגבשת ומנסה ללכת על כל הקופה. במציאות הפוליטית, הניסיון הזה נגמר בהצלחה מיידית, שגרמה הרבה נזק בטווח הארוך. במציאות הספורטיבית, היא מסתמנת כהצלחה חלקית, שתסתבר, אני מאמין, כמשתלמת ביותר בטווח הארוך. זה אמנם לקח שלושה שבועות ולא שישה ימים, אבל תנסו לחשוב לרגע איך הרגיש הכדורגל שלנו עד לתחילת העונה האירופית. וגם במקרה הזה, הקרדיט הולך למצביא נועז שמוביל את המערכה. אין להכחיש, הצליעה של שום סקסית הרבה פחות מהרטייה של הבחור(צ'יק) מ-67', אבל התעוזה מובהקת לא פחות.
יצחק שום לקח הימור בדרך בה החליט לקחת את מכבי חיפה בליגת האלופות. הוא הסתכל בקלפי הכדורגל שיש לו, ואולי בעצם לא מתוך הימור, אלא מתוך דבקות לפילוסופיית הכדורגל שלו (למרות חוסר ההתיימרות בדרך התבטאותו, יש לו כזאת יותר מאשר למרבית מקביליו בתחום), והחליט ללכת אתם עד הסוף. שום, בניגוד לקשטן של העונה שעברה, וכמובן שעם כלים שונים, לא מעלה קבוצה שמתבססת על איתור חסרונות היריב וניסיונות עקיצה של הרכב נסוג, אלא כזאת שמנסה לשחק את הכדורגל שלה, תוך נטילת יוזמה, גם אם על חשבון הזהירות. באופי ומהירות התגובות שלו, כשבדקה ה-60, ולא רבע שעה אחר כך, כמו שנוהגים רבים מעמיתיו לעשות, החליט שהוא לוקח צ'אנס עם שינוי מערך (גם אם הבחירה בסוג השינוי לא היתה אידיאלית) ודקות ספורות לאחר הגול השני עשה חילוף התקפי נוסף, היו הצהרה ברורה אני מאמין בכדורגל שיש לקבוצה שלי ובדרך ההתקדמות המקצועית שהשחקנים שלי עושים, ועם זה אני ממשיך להילחם. אני מאמין שאנחנו יכולים להשיג המון. במציאות של הכדורגל, כאמור, זה לא תמיד מספיק, בטח כשחוליית הקרב הקדמית שלך כוללת רק מפציץ אחד ראוי לרמות האלו.
ההבדל בין מכבי חיפה של לברקוזן למכבי חיפה של אולימפיאקוס, מלבד המוכנות של היריבה, היו יום בינוני למדי לעומת יום ענק של באדיר (אחראי לשער הראשון, חסר את האנרגיות והנוכחות של לפני שבוע, אבל עדיין מגלה איכויות שקשה היה לצפות ממנו לפני 4 שנים), נפילה בצד הלא נכון של המטוטלת אצל אג'יפור (עדיין חידה, אחרי ההצגה מול היוונים, הזכיר יותר את הנער המבולבל מאולד טראפורד), מכת הסטטיסטיקה של אוואט (אגע בזה בהמשך) וקצת חוסר מזל, עם פנדל מוחמץ לעומת פנדל מתנה בשבוע שעבר. זהו, כי למרות שמשך 20 דקות במחצית הראשונה (עד הגול), שלטה לברקוזן לחלוטין במשחק ולמרות הנפילה למלכודת הנעת הכדור שאיפשרו הגרמנים סביב עיגול האמצע בפתיחת המחצית השניה, הרי שגם במשחק הזה הוכיחה חיפה שבמונחים האובייקטיביים של כדורגל, בהם אנו מסתכלים על קבוצות "מהיבשת", היא שווה את התואר שמוצמד לליגה בה היא משחקת (באמצע השבוע), ובעיקר - קבוצה שכיף לראות וקבוצה שנראית כאילו היא רק בתחילת דרך ארוכה ומשמחת. אפשר להסתכל על שני הגולים "לא מחויבי המציאות" ולבכות שוב על המנטליות הישראלית, אבל אפשר גם להסתכל על המצבים של איגביני במחצית הראשונה, השגת הפנדל בדקה הקריטית, הלחץ שהוביל את לברקוזן לתרגל את כל פרק ה"תרגילים לבזבוז זמן" בספר הכדורגל במחצית השניה, ולומר יש לנו בישראל קבוצת כדורגל שאפשר להתגאות בה. ולפעמים, התוצאה הסופית היא לא הדבר הכי חשוב.
ועוד 4 קטנות
1. דודו אוואט. מוכיח את עצמו בליגת האלופות כשוער סביר ברמה האירופית, אבל גם ככזה שקשה לסמוך עליו ברגעי האמת. כזה שברור שהפאשלה הבאה שלו היא רק עניין של זמן. הפעם האחרונה בה שיחק אוואט במשחק מכריע באמת ברמות האלו (ואי ספיגת השער השני היתה עשויה להוביל לתוצאה שתשמור על סיכויי העלייה הריאליים לשלב השני), היתה עם הפועל חיפה מול ולנסיה בקרית אליעזר. אז הוא קיבל גול (ב-0:0 אחרי משחק מצוין של הפועל חיפה) מחצי הגבהה לפינה הנגדית מקלאודיו לופז, הפעם היה זה באביץ' שאמר תודה ורץ לחגוג. מה עם משקפי שמש נגד סנוור?
2. שוב, גם אם נמאס יעקובו איגביני. יעקובום, כמו שבחרו לקרוא לו גולשי וואלה! ספורט השבוע, לא הצליח לכבוש היום ואחרי האופוריה של השבוע האחרון, הבהיר שרונאלדו או ואן ניסטלרוי הוא עדיין לא, אבל הנוכחות, הטאץ' והבנת המשחק ההולכת ומשתפרת, שבאה לידי ביטוי במסירה לרוסו שסחט פנדל ובמחצית השניה, מוכיחות שהוא תותח. על אמת.
3. לא חראם על אבישי? רק לפני המשחק, בכתבה שעושה טוב על הלב, נזכרנו בהתעללות השמית שעבר יעיש/אבישי ג'ינו/ז'אנו, מהאפורים המבריקים של חיפה בעונות האחרונות והנה, באה לו הזדמנות להכיר להרבה אנשים באירופה את השם ז'אנו ומה שיוצא לו זה החמצה פלוס שתעורר ויכוח מיותר מי היה צריך לבעוט את הכדור.
4. ראיתם את מילאן? אמנם, מהמשחק מול באיירן ראיתי בינתיים רק התקציר, אבל לחשוב שאת כל העבודה היפה שעושה אנצ'לוטי עם החלק ההתקפי הקם לתחייה של הקבוצה, משעינים על הגנה בה דידה (מהחלקים החלשים בסגל אלופת העולם) ומאלדיני (זה לא חדש, אבל עצוב לראות), או לחילופין רוקה ג'וניור (עוד חלק חלש יחסית מהסגל הנ"ל), עושה קצת לא נעים בלב. לא כל יום יגיע אלבר שכזה (בעפיפות חסרת תקדים), ויעשה טובות שכאלה לחבר דידה מהבית. מבחינת הכדורגל שהיא מציגה בינתיים זה אולי חבל, אבל עם חורים שכאלה, קשה להאמין שנראה את מילאן מגיעה מעבר לסף, במקרה הטוב, חצי הגמר.