בוידאו: רג'י מילר צולף גם בגיל 49
רג'י מילר חוגג היום (שני) יום הולדת 50, מה שקודם כל, מוביל למסקנה המיידית שהניינטיז היו ממש מזמן. מילר היה אחד הכוכבים הגדולים והסיפורים הגדולים בעשור ההוא, שהיה עמוס בכוכבים גדולים וסיפורים גדולים ב-NBA. הוא ייזכר כמומחה שלשות ו-ווינר יוצא דופן, אך היה יותר מזה. הוא היה סופרסטאר לכל דבר, כזה שלכל אורך העשור הוביל קבוצה ששנה אחרי שנה נאבקה על האליפות. בין 1989 ל-2001, הוא לא ירד מ-18 נקודות לעונה, בארבע מחמש העונות בין 89' ל-94' הוא קלע ביותר מ-50 אחוזים מהשדה, ב-94' הוא אף נכנס לרשימת ה-50/40/90. אף רשימה של השחקנים הגדולים ביותר שלא זכו באליפות לא תהיה שלמה בלעדיו, הוא יהיה שם לצד שאר קורבנות ג'ורדן כמו צ'ארלס בארקלי, קרל מאלון, ג'ון סטוקטון ופטריק יואינג. הייתי פותח את דיון קלע החוץ הגדול בכל הזמנים בינו לבין ריי אלן, אבל סטף קרי גם ככה נמצא בדרך הבטוחה להפוך אותו ללא רלוונטי.
מה הדבר הראשון שקופץ לראש כשחושבים על רג'י מילר? כמובן, שמונה נקודות בתשע שניות. בעיקר הרצף של שלשה, חטיפת הוצאת הכדור, כדרור אחורה אל קו השלוש ושלשה נוספת. הרצף הזה התרחש בין 18.7 ל-13.2 שניות לסיום המשחק הראשון של הסיבוב השני במזרח ב-95', במדיסון סקוור גארדן של הניקס, כשמילר הופך פיגור של שש נקודות לשוויון ולאחר מכן קולע זריקות עונשין שמנצחות את המשחק. שנה לפני כן היה רגע זכור נוסף שלו: שוב פלייאוף, שוב הניקס בגארדן, הפעם משחק של 39 נקודות בדרך לניצחון חוץ שהביא לפייסרס יתרון 2:3 בגמר המזרח, כשתוך כדי המשחק מילר מסמן תנועת חניקה לספייק לי. הרגע הזכור השלישי: גמר המזרח 98', המשחק הרביעי מול שיקגו, מילר דוחף את מייקל ג'ורדן תוך כדי השתחררות לקליעה וקובר שלשת ניצחון.
הרגעים הללו הם כל התורה על רגל אחת: הווינריות, רגעי הפלייאוף הבלתי נשכחים, היריבויות במזרח עם הניקס והבולס, היריבות המתוקשרת עם ספייק לי. רג'י מילר שיחק בקונפרנס קשוח במיוחד, הגנתי, עמוס באגו, טראש טוק ותגרות והוא השתלב בקלות באווירה בדרכו הייחודית. קשה היה שלא לשים לב עד כמה הוא נהנה מכל רגע.
אך שלושת הרגעים האלה מייצגים גם את הפספוס. מילר ניצח את המשחקים, אך בשתיים משלוש הסדרות הנ"ל אינדיאנה הפסידה. את הסדרה של משחק השמונה נקודות בתשע שניות היא דווקא ניצחה, אך הפסידה בגמר המזרח לאורלנדו. בכל שלוש השנים האלה, הפייסרס הפסידו בגמר המזרח בשבעה משחקים וב-99' הם שוב הגיעו לגמר הקונפרנס מול הניקס והפעם הפסידו בשישה. רק ב-2000 מילר הצליח להוביל את הקבוצה שלו, היחידה בה שיחק לכל אורך הקריירה, לגמר ה-NBA, שם חיכו הלייקרס עם שאקיל אוניל בשיאו וניצחו אותו בשישה משחקים.
למרות שהגיע לגמר באותה עונה וגם ניצח שם שני משחקים, את הצ'אנס לאליפות מילר פספס בשנים קודמות. אינדיאנה הייתה במרחק נגיעה בכל השנים בהן היה ריאלי לקחת אליפות בניינטיז: 94' ו-95', שהיו שנות הפרישה הראשונה של ג'ורדן ובעיקר ב-99', שהייתה השנה שאחרי הפרישה השנייה של MJ ולפני הפריצה של הלייקרס של שאקובי. את הפלייאוף של 99' הפייסרס פתחו עם שני סוויפים ובגמר האזורי קיבלו את הניקס, כשפטריק יואינג נפצע במשחק השני. לצערו של מילר, גם הצוות המסייע שלו כבר לא היה בשיאו באותה עונה והניקס הצליחו לנצח ללא הכוכב שלהם. אינדיאנה של 98' אולי הייתה זוכה באליפות ב-99', אבל הכול התחבר בשנה הלא נכונה ולא התחבר בשנה הנכונה.
אינידאנה של שנות ה-90' נחשבה לקבוצה איכותית, עמוקה ומאוזנת. זוכרים אותה כך בעיקר בזכות שחקני הפנים: הסנטר ההולנדי הלא מוערך מספיק ריק סמית'ס, שעמד בכבוד מול דור הזהב של הסנטרים שמולו והיה הקלע השני בקבוצה אחרי מילר כל השנים וצמד הדיוויסים, אנתוני ודייל, שסיפקו 48 דקות של הגנה, קשיחות וריבאונד בעמדת הפאוור פורוורד. מה שפחות זוכרים זה שלאורך השנים הגדולות של הקבוצה, מצבת שחקני החוץ ששיחקה לצד רג'י מילר הייתה לא מרשימה בעליל. הפספוס הגדול קשור לכך שהיו לאינדיאנה שחקני חוץ טובים והיא ויתרה עליהם.
ב-92', הפייסרס העבירו בטרייד למינסוטה את הסמול פורוורד הסקורר צ'אק פרסון, בתמורה לפוינט גארד המאכזב פו ריצ'רדסון, שלא הסתדר עם המאמן לארי בראון, נפצע ולא שיחק בקמפיין הפלייאוף של 94', שהיה אחד הטובים של הקבוצה. ב-93', הפייסרס שלחו את דטלף שרמפף, הגרמני הנהדר, לסיאטל, תמורת דריק מקי, שסיפק הגנה ויכולת מסירה, אבל דעך מאוד מהר. דווקא שרמפף, עמוק בתוך שנות ה-30 שלו, רק הלך והשתבח ובאינדיאנה ראו אותו הופך לשחקן מוביל בקבוצה גדולה אחרת, בזמן שמקי כבר נעלם מהרוטציה. ב-98' שרמפף סיים את העונה עם 16.2 נקודות באחוזים נהדרים, 7.3 ריבאונדים ו-4.5 אסיסטים ושמר על מספרים דומים בפלייאוף, בזמן שמקי היה השחקן התשיעי ברוטציה של לארי בירד (שהחליף את בראון) וקלע ב-33 אחוזים מהשדה בפלייאוף. מה היה קורה אם שרמפף היה לצד מילר בסדרה הצמודה מול שיקגו ב-98' או בחלון ההזדמנויות של 99'? או אם פרסון היה לצדו ב-94', עונה שוויונית בה יוסטון ניצחה את הניקס בגמר בשבעה משחקים צמודים? הנקודה החשובה בשאלות האלה היא עצם קיומן של שאלות "מה אם" משמעותיות ביותר, שרלוונטיות לאפשרות שרג'י מילר היה מוביל קבוצה לאליפות.
אך שאלת ה-"מה אם" הגדולה ביותר לגבי רג'י מילר היא זו: מה אם במקום יום הולדת 50, הוא היה חוגג עכשיו 20? איך הייתה נראית הקריירה שלו אם הוא היה מגיע לליגה עכשיו? מילר היה הסופרסטאר הראשון שהקליעה משלוש הייתה הנשק המרכזי שלו. קו השלוש נכנס לשימוש רק בשנת 79' ושחקני שנות ה-80' שלא גדלו עליו, נטו להתעלם מקיומו. בזמן שהיו קלעי שלוש גדולים בסוף שנות ה-80' ותחילת ה-90' בליגה (כולל דל קרי, אבא של סטף), לא היה שום דבר שנראה כמו רג'י מילר. הוא היה יוצא מחסימות וקולע זריקות קשות מאוד, כאלה שאף אחד אחר בתקופתו לא היה קולע. הוא עשה זאת באופן עקבי. הוא האבטיפוס להרבה מאוד דברים שאנחנו רואים היום ב-NBA.
הליגה לא ידעה איך לאכול את התופעה החדשה הזאת וכך גם ראשי הקבוצה שלו. מילר זכה לשחק תחת מאמנים בכירים כמו בראון ובירד, שידעו לארגן לו תרגילי חסימות ולנצל את התנועה שלו ללא כדור, אך הוא שיחק בקבוצה בה לא היה קל להביא את היתרונות שלו לידי ביטוי. הנתון המייצג ביותר את אינדיאנה בשנים האלה הוא שבין 92' ל-97', רג'י מילר לא שיחק עם אף שחקן שקלע יותר משלשה למשחק. בהפסד לניקס בגמר המזרח ב-94', בכל שבעת המשחקים גם יחד, כל שאר הקבוצה חוץ ממנו קלעה חמש שלשות. כשזה המצב, קל היה ליריבות להתמקד במילר, להצמיד אליו שחקנים בזמן שהצבע צפוף ולמנוע ממנו לחתוך לסל ללא כדור או לחדור. בסופו של דבר, למרות ריבוי התרגילים עבורו, את יכולת הקליעה של מילר אינדיאנה ניצלה בכך שהוא לקח זריקות קשות וקלע אותן באחוזים סבירים.
עשרים שנה לאחר מכן, הליגה עמוסה בקלעי שלוש ובסגנונות התקפיים מתוחכמים שיודעים לנצל אותם. סטיב קר עשה השנה בדיוק את המהפך הזה בגולדן סטייט: במקום לתת לסטף קרי לקחת זריקות קשות, הוא בנה מערכת שמשתמשת בהתמקדות של ההגנה בו כדי לפנות אחרים ובסופו של דבר גם אותו לזריקות נוחות יותר. אם מייק בודנהולצר מכין מטעמים מהנוכחות של קייל קורבר, ניתן רק לדמיין כיצד היה משתמש בנוכחות של מילר. בימינו לא יקרה מצב בו קלע מהסוג כזה ייתקע בקבוצה הגנתית ונטולת קליעה מבחוץ. ג'נרל מנג'רים יתדפקו על דלתות בעל הבית כדי להסביר איך לבנות סביבו את הקבוצה הנכונה. כמה עוד סלים גדולים רג'י מילר היה יכול לקלוע אם היו לידו שלושה קלעים ושלושה מוסרים איכותיים שהיו מכריחים את ההגנה לנוע, לחשוב ולפחד?
כל זה לא אומר שהגיוני להתייחס לקריירה של רג'י מילר כאל פספוס. לא כל שחקן גדול חייב לזכות באליפות כדי לזכות בתהילה, גם אם במקרה של מילר הטבעת הייתה במרחק נגיעה ואולי מהלך או שניים שההנהלה הייתה נמנעת מהם. גם לא הייתי מוותר כל כך מהר על הדברים שהוא עשה בשנות ה-90' כדי לראות אותו בליגה הסטרילית של ימינו. אני מאמין שגם הוא לא היה מוותר על היריבות עם ספייק לי וג'ורדן וקרבות הרחוב במזרח בשביל האפשרות לשחק עבור סטיב קר. עדיף לזכור אותו פשוט כווינר ענק וכוכב יוצא דופן, שאחראי על כמה מהרגעים הזכורים בתולדות המשחק. בכל הקשור לקליעה מבחוץ, יהיה נכון לזכור אותו כחלוץ, שכמו כל חלוץ, רואה את הדורות הבאים קוטפים את פירות המהפכה שהוא זרע.