עוד 30 שנה אוהדי מכבי תל אביב ייזכרו בערגה בימים הנפלאים ההם, של האליפויות הרצופות, ויספרו לבניהם ונכדיהם על העידן המרגש של ג'ורדי, על תקופה תמימה וקסומה שלא תשוב, על שחקנים ששמם נחקק בהיסטוריה של המועדון, ובסיפורי האגדות האלה, שמו של ראדה פריצה ייאמר בגאון. השבוע הוא חתם בהלסינגבורג ונפרד רשמית מהצהובים, הפתיע כשאמר "חזרתי הביתה" כאילו אי פעם היה לו בית אחר, והאוהד הממוצע, או לפחות זה שניחן בפרספקטיבה וביכולת לדעת להעריך את ההווה, יכול לדמיין כבר עכשיו איך האגדה תישמע בעתיד.
"היה אז למכבי תל אביב את ראדה פריצה, החלוץ השבדי", יספר אב לבנו בעיניים נוצצות, ובראשו יחשוב לעצמו איזה צמד מילים נהדר זה "החלוץ השבדי". כמה אקזוטי זה נשמע, כמה אידיאלי הוא השילוב בין לוחם ויקינגי גדול מימדים לספורטאי עם טכניקה עילאית, איך פתאום נחת פה אותו מקצוען וחיית רחבות מהקצה הצפוני של אירופה, שהגיע למזרח התיכון רק להרף עין, עשה את שלו, ועזב אחרי שהותיר אחריו עיי חרבות בכל מגרש בליגה, ורבבות צהובים צוהלים.
"הוא היה משהו מיוחד, חלוץ אמיתי", יספר האב לבנו, וינסה להמחיש את ההתעקשות של פריצה לשחק בנגיעה אחת: "לפרקים נדמה היה שהוא נמהר מדי, כאילו מתעקש בכוח לשחק בנגיעה, גם כשמוטב היה להחזיק בכדור לשנייה נוספת, אבל במקביל הייתה תחושה שהיו לו יומרות חינוכיות, כאילו הגיע מתרבות נעלה וביקש ללמד את הלבנטינים שלא להתמהמה, לא להתעכב, לא להתמזמז עם הכדור, לא להתרברב, פשוט להעביר אותו, להניע אותו, לתת לו לזרום. כמה פעמים בישל בנגיעה רכה ומדויקת, לא פעם עם העקב, וכשהיה במצב כיבוש אף פעם לא היסס, לא חשב פעמיים, פשוט בעט, נגח, דחף, גלגל, בנגיעה אחת, פנימה". ואז ישלוף האב מזיכרונו את אותו 0:3 אגדי על מכבי חיפה בקרית אליעזר, איך קיבל כדור עומק מזהבי ובנגיעת קסם אחת הקפיץ מעל לשוער, וכמה דקות לאחר מכן כבש את השלישי, שוב, בלי לחשוב הרבה, מתוך אינסטינקט, בלי להרשים, סתם כדור חד, לרשת. ואז הניף יד מעלה, קיפץ מעל הגדר, ורץ לחגוג עם הקהל.
"היה לנו את פריצה", יספר האב, ובדמיונו ייזכר בבחור החייכן, החביב, שמרגע עלייתו למגרש הפך לחייל אמיץ, חדור מטרה. "כמה היה אגרסיבי, נחוש, קשוח, איך היה ממרר לבלמים שמולו את החיים. איך הקפיד ללחוץ עליהם, לרדוף אחריהם, ואם היו עוברים אותו, היה מקפיד לעשות עליהם עבירה. בכל פעם מחדש, לא מוותר, שוב ושוב, עבירה על הבלם. מהצד, מאחור, לפעמים סתם דחיפה נואשת, רק כדי להפיל אותו, להבהיר לו, לא תשתחרר ממני בקלות, אותי לא עוברים. לשגע אותו, שהמסר יחדור לו עמוק לתודעה, אני כאן. לפרקים היית תוהה למה, למה העבירות המיותרות האלה, אבל אז הגיע גמר הגביע, פריצה כהרגלו לחץ את סוארס במרדף נחוש מאחוריו, בלם באר שבע נלחץ מהוויקינג שמאחוריו, התבלבל, קרס, שגה, וראדה היה שם כדי לגלגל את ה-0:1. זה השתלם".
"תבין בני, הוא היה ווינר אמיתי", יאמר האב, וייזכר במיטב שערי הניצחון של פריצה, בכל הגולים החשובים שלו, איך נגח בדקה ה-90 מול בני יהודה, איך הרשית שער קריטי בדרבי 0:4 המיתולוגי, איך השחיל מהאוויר את השער המופלא שלו מול בני יהודה לפני הטילוגסי, איך כבש במשחק האליפות מול רמת השרון, איך התעלה ברגעי האמת כאילו היה האיש למשימות מיוחדות. "הוא היה גיבור העל שלנו", ייזכר האוהד המזדקן, "אבל לא סופרמן או באטמן, לא יצור קומיקס, אלא גיבור, אמיתי, כמו ג'ייסון בורן". ג'ייסון בורן?, ישאל הבן, והאב יענה "כן, ג'ייסון בורן, אדם בשר ודם עם מיומנויות על, הסוכן השקט, האיש עם הכוחות שהוא לא בטוח מה מקורם, תמיד קר רוח, בנון שלאנט, שולט במצב ברגע האמת. עזוב, לא משנה. רק דמיין גיבור פעולה יוצא מזירת הפשע בהליכה בטוחה, כשמאחוריו פיצוצים והרס".
אבל מעל לכל הוא ייזכר כסמל לקוליות. "ילדי, האם אתה יכול לדמיין אדם שהוא גם קר רוח וגם חם מזג?", ישאל האוהד את בנו, וייזכר שעל אף שהוא בעצמו היה מבוגר יותר מפריצה, תמיד ראה בו דמות אב. זה לא עניין של שנים, זה המבט בעיניים, המבוגר האחראי. אפילו בדרבי-זהבי, כשהוא הורחק בגלל אדום מטופש, בדיעבד התברר שבפעולה אחת לכאורה מיותרת הוא רק הפך את הניצחון הזה להרואי יותר, כאילו עשה זאת במודע, לבחון את חבריו, להוסיף עוד פרט מיתולוגי לערב היסטורי. "התעלה בדעתך חלוץ שבגמר הגביע כובש שלושער ומוסיף שני בישולים?", ישאל האב, ויתקשה להאמין גם הוא שזה אכן קרה, אולי יבדוק שוב כדי לוודא, ובנו יאמר "שלושה גולים ושני בישולים? בגמר גביע? אתה בטוח אבא? כי זה נשמע כמו עוד הפרזה אופיינית שלך", והאב יאמר "לא בני, זה באמת קרה".
כי זה באמת קרה. הוא באמת הגיע לפה באמצע עונה, כשמכבי תל אביב עוד קיוותה והאמינה אבל סבלה מחוסר ביטחון, ועזב שנתיים וחצי אחרי זה עם שלוש אליפויות ודאבל. הוא באמת רשום על כמה מהגולים החשובים בתקופה הזאת, כשאת חלקם כבש במשחקים בהם "לא הורגש". הוא באמת התחבר וסיפר שוב ושוב על החיבה המפתיעה שלו לתל אביב, כשבמקביל ביציעים הניפו בשמחה דגלי שבדיה. הוא באמת רשם את התצוגה האישית הכי גדולה בתולדות מפעל הגביע בישראל, כאילו היה התסריטאי שסידר לעצמו סצינת יציאה אולטימטיבית, כשהקהל עדיין דומע.
