התחושה היא שפרשת "כדורגל החופים" האחרונה עשויה ליצור מהפכה בערוץ הספורט. אולי זו לא הערכה מבוססת, אלא בעיקר תקווה. קצת געגוע. אומנם בשנים האחרונות ערוץ הספורט יצר בעיקר אנטגוניזם, אבל אנשים שוכחים שפעם הוא היה חברנו הטוב. ערוץ הספורט הגיע כבשורה עבור דור שלם שגדל על ערוץ 1, צופים שהתחנכו על תקלות בשידור ומשחקים שנקטעים לטובת "מבט שני", ופתאום קיבלנו חוויית שידור חדשה, של אנשים שבאמת אוהבים ספורט, מבינים ספורט, מתמסרים לספורט וחוגגים כל רגע.
פעם, לא כזה מזמן, אדם היה מתחיל את סבב ערוצי הספורט בלחיצה על 55. "חמישיות" עם אביב לביא ועפר שלח הייתה תוכנית ספורט מושלמת, עם שילוב בין מקצועיות ואינטליגנציה לקלילות והומור. כשירון טלפז ועפר שלח היו משדרים NBA, לפרקים הם האפילו על השדרים האמריקאים, הקדימו אותם בניתוחים, היו חכמים ומחויכים מהם. שידורי הליגה הצרפתית של עמיחי שפיגלר היו תענוג אמיתי, כשהיה צווח באקסטזה שערים של עוד אפריקאי אלמוני מסושו שבקרוב יהפוך לדבר הבא. בימים ההם אי אפשר היה ללכת לישון בלי "חדשות הספורט". על שידורי ליגת האלופות של מודי אין טעם להרחיב את הדיבור, על ה"תבלו" הנפלא שהפך למטבע לשון שמייצג בצורה מדויקת את האווירה הרצויה, וגם מי שלא נשאר להופעות החיות בסוף הלילה, שמח שהן שם, בגלל הכוונות החיוביות.
לאט לאט צ'רלטון התחילו לכרסם בשידורים. פתאום ביום ראשון, יום קודש לחובבי הספורט, השלטון של צ'רלטון הפך לבלתי מעורער. מה לעשות, הליגה האנגלית היא עדיין הדבר האמיתי. אין לה תחליף. אדם מוצא את עצמו עובר על לוח השידורים של צ'רלטון, ומתייסר שהוא בעבודה, שיש לו ילדים, שהוא לא יכול להתמסר עכשיו לרצף השידורים מהבוקר עד הלילה. עם כל הכבוד להשקעה ב"ערב הכדורסל של ישראל", זה לא מעניין. פתאום צ'רלטון מיתגו את עצמם כחובבי הספורט האמיתיים. מי שהיו אמורים לסבול מתיוג של גזלנים, של אלה שיצרו את התקדים המקולל של פיי פר וויו בישראל, הפכו להשקעה הכי כדאית של כל חובב ספורט בישראל. מסתערים על טורנירי טניס, אתלטיקה, ליגה הולנדית, כדורסל אירופי. הם באמת שווים כל שקל.
במקביל ערוץ הספורט התחיל להשקיע את האנרגיות בטאלנטים. בהגשה. בפרצופים. כך למשל הושק פרומו של ליגת האלופות, שבו נראה כל הצוות חוגג כמו ברסלבים, מבלי להראות מהלכי כדורגל. כאילו האולפן והיושבים בו זה הדבר האמיתי, שלשמו אנחנו מתקבצים. או תשדיר "חמש חמש אל תתייאש", שבו כל הטאלנטים נאספים בבריכה, חוגגים את עצמם, מנסים לפאר את המותג, אוטוטו הם הדבר היחיד שייוותר ממנו. באותו הזמן בצ'רלטון קנו עוד ועוד שידורים, והשיקו פרומו צנוע ומלגלג, "דיבורים דיבורים". ואכן, תוכנית הדיבורים השתלטו על הרצועה הלילית (שנאמר, "שלמה, דבר איתי עצבים"), והערוץ נעטף באנרגיות שליליות. הוא שיווק כעס, וחגג ויכוחים. נוצר מצב שבו רואים ספורט בערוץ מסוים, ובאחר צועקים על אודותיו.
אולי גם התחרות עם וואן הוציאה מעט את הערוץ מאיזון. אנשי ערוץ הספורט שכנעו את עצמם שבעצם יש גרועים יותר, שהם לא הרעים בסיפור הזה, דבר שהעניק להם צידוקים מוסריים למהלכים אסטרטגיים. זה שיבש להם מעט את הזהות, עם צירופם של כמה פרשנים שנויים במחלוקת. הלא ידוע שישנן פנים רבות לישראליות, סוגים רבים של עממיות, מגוון רחב של חובבי ספורט, אבל בערוץ הספורט בחרו ללכת בדרך מסוימת ולפנות לקהל מסוים. לשם כך הובאו פרשנים שמתויגים כאנשי העם בגלל סגנון הרחוב שלהם, שפתם הדלה והנטייה לשלוף מהמותן, והם אומנם עוררו אמוציות, אולי אף יצרו עניין ורייטינג, אבל לא תרמו לתדמית.
במקביל עלתה התוכנית "בובה של לילה" המשעשעת, שגם היא פיארה את אנשי הערוץ עם שורה של חיקויים מוצלחים, אך אלה יצרו תרחיש אירוני: עם הזמן התברר שחלק מהטאלנטים התאהבו בחיקוי שלהם, והתמסרו אליו. כלומר, אנשי "בובה" הצליחו לעלות על אלמנטים גרוטסקיים בדמויות של אנשי הערוץ והקצינו אותם לרמת גיחוך, אבל נדמה היה שלא כולם הבינו שמדובר בבדיחה על חשבונם. להפך, הם הניחו שככה אוהבים אותם. אז הם המשיכו להתנהג כרגיל - רק חזק יותר.
וכשזו המציאות, אין פלא שחלקם התנהגו כמו שהתנהגו במבוכת הכדורגל חופים. איך לא יתנהגו באלימות, אם הרגישו שאלה היו הדרישות מהם. מדוע שינסו לשמור על קודים תרבותיים, אם עד לאותו רגע עיקר תהילתם הייתה בזכות העממיות והאותנטיות. אילו הייתי נציגם של שטראובר ואיציק זוהר בשימוע שלפני הפיטורים, הייתי מגן עליהם ותוהה מה פתאום השתנה, ממתי מצפים מהם להשתלט על עצמם, הרי ככה רציתם אותנו, ככה לימדתם אותנו, בשביל זה שכרתם את שירותינו. הרי זה הערוץ שיצר את המפלצת, שגדלה וגדלה עד שנגסה בו בשידור חי, לעיני כולם.
לאחרונה הערוץ גם הפסיד את הליגה הספרדית, אבל לא פחות מאיבוד הזכויות, נדמה שבערוץ צריכים להיות מודאגים מהתגובות והשמחה לאיד של רבים שחגגו את מפלתם. חובבי הכדורגל אמורים היו לחשוש מהאכסניה החדשה של הליגה הספרדית, לתהות מי ישדר, מי יפרשן ובאיזו איכות שידור, אבל רבים דחקו את החששות והתרכזו בחגיגות על ההפסד של ערוץ 5. זו ליגה חשובה ומרכזית, אבל לצופים לא אכפת להפסיד, העיקר שגם ערוץ הספורט יפסיד. מישהו שם למעלה צריך לדאוג.
זה הרגע שבו הנוסטלגיה והרגשנות עולות, כי כן נוצר איזשהו קשר רגשי עם חלק מהדמויות בערוץ, אפילו עמוק, עם חלקם העברנו שעות ארוכות, התרגשנו איתם לפני ואחרי משחקים, חגגנו איתם, רבים מהם אנשים חיוביים ומקצועיים, סביר להניח שגם הם סלדו מהמתרחש, ולא נשכח שגם יש דור המשך צעיר ומבטיח (חולים על taliasa@). אבל גם יש תחושה שחייבים שינוי תפיסתי כדי להחזיר עטרה ליושנה. לא רק להסתער על מכרזים, אלא קצת לרענן את הפנים, לשנות את הגישה, להחזיר את אהבת הקהל והאמון. לקוות שהזעזוע מאירועי החוף יהיה חזק מספיק, ואז להאמין, לחכות, לצפות, שערוץ הספורט יחזור להתעסק בספורט.