סיכום רבע

למרות שאחרי ארבעה מחזורים, ליגת הפוטבול נראית כמו משהו שזקוק להתיישב בדחיפות על ספה של פסיכיאטר, הרי שניקח את הסיכון שדנבר תנצח היום את בולטימור, ועם הנצחון הזה אפשר להתחיל לסכם דבר או שניים אחרי רבע עונה.

האמת היא, שאין כאן סיכון גדול מדי: דנבר היא הקבוצה הכי טובה בליגה. על ההתקפה של מייק שהנהאן כולם יודעים: קו התקפה זריז שפותח קניונים לרצים האחוריים (ובאמת שלא משנה איזה שם כתוב להם על החולצה מאחור), בריאן גריסי מוסר, בנוסח החוף המערבי, לשניים מהרסיברים הטובים בליגה, ובתור תעודת ביטוח יש שלו את שאנון שארפ. רק שהצעד הגדול ביותר שעשה שהנהאן היה להביא את ריי רודס כמאמן ההגנה. רודס בנה מערך הגנה אלים, עם שלישיית ליינבקרים שהיא אולי המהירה ביותר בתולדות הליגה. הברונקוס השיגו כבר שלושה נצחונות איכותיים והם יצטרכו כל אחד מהם, כי ממה שמסתמן הם משחקים בבית המוות של ה-NFL. שלוש קבוצות בבית הזה, אוקלנד, סן דייגו ודנבר עדיין בלתי מנוצחות ואילו קנזס סיטי מסתמנת כסוס השחור של הליגה. בשבוע הבא סן דייגו מגיעה לדנבר.

ניו אינגלנד היתה על אותה פלטפורמה עם דנבר, עד להפסד אתמול בסן דייגו. הירידה שלה לא מגיעה בגלל ההפסד. סן דייגו, כמו קנזס סיטי בשבוע שעבר (משחק אותו ניצחו הפטריוטס רק בהארכה), גילו לליגה את נקודת התורפה של ניו אינגלנד: משחק ההגנה שלה נגד הריצה לא עובד. בשבוע הבא מגיעה ניו אינגלנד למיאמי עם ריקי וויליאמס, למשחק שיקבע רבות לגבי עתידו של הכית השני בטיבו בליגה (עוד שותפות לבית הזה באפלו עם שלושה משחקים בהארכה וקאמבק מפואר של דרו בלדסו והג'טס שסוף סוף חוטפים על ההימור עם ויני טסטוורדה).

קליבלנד, ההימור השני לסוס שחור, היתה יכולה להיות היום עם מאזן של ארבעה נצחונות ואפס הפסדים, אלמלא החלטה שרירותית של השופטים במשחק הראשון והחטאת שער שדה נגד פיטסבורג. אבל אם פיטסבורג תמשיך לגלות אימפוטנטיות במשחק ההגנה נגד המסירה (אוקלנד וניו אינגלנד הרגו אותה מהאוויר בשני המשחקים הראשונים) וקורדל סטיוארט יהפוך לפרשיה מרעילה, הרי שהבית הצפוני של ה-AFC שייך לקליבלנד.

הבית הדרומי, למרות ההפתעה מג'קסונוויל יימסר, בשל עליבותו, לידיים של פייטון מאנינג ואינדיאנפוליס, אבל כדאי שטוני דאנג'י ישקם לו את ההגנה במהירות: מאנינג, למרות כל הטאראראם שנוצר סביבו כקוורטרבק הלבן הבא, עדיין לא הוכיח שהוא יכול לנצח את המשחקים הגדולים (למזלו, בשבועיים הקרובים הוא ישחק נגד סינסינטי ובולטימור, שתיים מהקבוצות העלובות בליגה).

שתי הערות אחרונות: אוקלנד נבנתה כדי לנצח השנה, אחרת... יש לאוקלנד את כל הכלים שלקחו אותה החלטת שיפוט אחת מהסופרבול בשנה שעברה, ולזה נוספו רומנובסקי וביוקנן להגנה. ודיק ורמיל, שבנה בקנזס סיטי קבוצה דומה (רק עם הטייט אנד הכי טוב בליגה) לזו שאיתה הוא לקח אליפות בסט.לואיס.

כל מי שיגיד שהוא ראה את מה שהולך לקרות בסט. לואיס, משקר. שלושה דברים עומדים בעוכריה של הפינאליסטית: ההתכחשות לכך שיש בעיה, העובדה שניו אינגלנד בסופרבול פיצחה את הסוד של הראמס - מדובר בהתקפה שלא אוהבת שמרביצים לה ובפוטבול, התקפה רכרוכית מקבילה למהגר שבא לראיון עבודה במטה הבחירות של ז'אן מארי לה פן, והשחצנות הבלתי נסבלת של המאמן מייק מארץ'. הקרדיט של מארץ' מגיע מהגאונות שבה הוא הטווה את ההתקפה של הראמס בעונת הסופרבול, אבל מאז שהתמנה למאמן הוא סובל מתסביך גאונות: התעקשות לא להשתמש יותר ויותר ברץ האחורי הטוב בליגה, לקיחת פסקי זמן בשלבים הראשונים של המשחק, הימור על דאון רביעי במקום על שער שדה והרשימה הולכת ומתארכת.

גרוע מכך, סט. לואיס תחת מארץ' עדיין לא הוכיחה שהיא יכולה לנצח משחקים שלא מתנהלים לפי השליטה שלה. בעונת האליפות ורמיל ניצח משחק מגעיל נגד טמפה ביי וגם המשחק נגד טנסי בסופרבול לא היה רווי בנקודות. וזה הולך ומסתבך: בשני המחזורים הבאים, הראמס משחקים נגד סן פרנסיסקו ואוקלנד, בלי קורט וורנר ובלי אורלנדו פייס, שחקן קו ההתקפה החשוב ביותר שלה.

סיכום קצר של שאר הקבוצות ב-NFC: הראנ אנד פאן של סטיב ספרייר בוושינגטון היה טוב נגד מי שייתן לו למסור, פילדלפיה הוכיחה שה-NFL לא מכילה קולג'ים אלמוניים לשיפור הרקורד; הג'ייאנטס יאיימו על פילדלפיה רק אם הם ימשיכו לנצל את הכישורים של ג'רמי שוקי (שימו לב לאימפקט ולמיידיות האימפקט של שחקנים שמגיעים לליגה ממיאמי, ותסירו את הכובע בפני העבודה הנהדרת שעשה שם בוץ' דייויס, מי שמרים היום את קליבלנד מהאשפתות); טמפה ביי וסן פרנסיסקו עושות את אחד הדברים הקשים והחשובים בעונת פוטבול - לנצח גם כשהן משחקות בחצי מהיכולת האמיתית שלהן (שימו לב לשידרוג המתמיד שעושה ג'ו גרודן למשחק ההתקפה של טמפה ביי); פילדלפיה מחזיקה במטה, בעיקר בגלל הוירטואוזיות הקריאטיבית של המאמן אנדי ריד.

האלופה תגיע מה-AFC; לאלופה חייבת להיות חוליית קבוצות מיוחדות שיהיו, איך נאמר, מיוחדות. פשוט מגוחך לגלות כמה מהמשחקים הוכרעו בהחזרת בעיטות לטאצ'דאונים ובעיקר בכמות המשחקים שהוכרעו מהחטאת בעיטות מטווחים שאיציק זוהר לא קם בבוקר בשבילם. ודונובן מקנאב הוא הקוורטרבאק הכי טוב בליגה. בעצם, מקנאב הוא השחקן הכי טוב בליגה.

יכול להיות, מה אנחנו באמת יודעים, שרנדי מוס הוא בן אדם חרא. יכול להיות, למרות ש: זה שמוס צעק על הספונסרים שלו זו לא עבירה כל כך גדולה (הוא בעצם עשה מה שמרבית השחקנים בליגה היו עושים אם רק היה להם אומץ); מריחואנה נחשבת לעשב מרפא ברבות מהמדינות הליברליות בעולם, כולל אמריקה; בטוח שכריס קרטר הוא חרא של בן אדם (ראו רק את ההתנהלות שלו כשחקן חופשי במהלך הקיץ ועל הצורה שבה הוא רצה לכפות את סמכותו על מוס רק כשהעניינים זרמו).

אבל מדובר בויכוח חיובי שיכול לקחת לכאן או לכאן. מה שיותר חשוב הוא הדמיון בפרשת מוס לפרשת אייברסון בקיץ: הכל יש כאן, אפילו הרשעה לפני משפט. מה חסר? הפרטים. פרטים כמו מה בעצם היה התפקיד הרשמי של פקחית התנועה? האם הסיבוב באמת היה אסור? מה זאת אומרת "דחף אותה עם המכונית"? האם היא נפצעה, ואם לא הכיצד?

אז מוס כבר נשפט, ואם יזוכה הוא בטח לא יקבל את אותה תהודה שלא הוא זוכה כעת מבלי שלציבור יהיו את כל הכלים כדי לשפוט בעצמו. ואם הכל ייגמר כפי שנגמרה פרשת אייברסון, ייכנס מקרה מוס לפנתיאון הניכור האמריקאי: למה לנו לשפוט את תקנון אחזקת הנשק באמריקה אם אפשר להפיל את זה על אייברסון, למה לבדוק את התופעה של עצירת נהגים על ידי שוטרים רק בשל צבע עורם אם אפשר להפיל את זה על מוס, ולמה לחקור את שוק העבדים של ספורט המכללות אם אפשר להפיל את זה על כריס וובר?

ותזכורת: מחר מתחיל הפלייאוף של הבייסבול.