איש הגשם: על חזרתו של סטיב מקלארן לפרמיירליג

למה הוא היה צריך להביא מטריה כה גדולה ומגוחכת? הערב הגורלי בוומבלי ב-21 בנובמבר 2007 עיצב את תדמיתו של סטיב מקלארן. על מנת להעפיל ליורו 2008, היתה זקוקה אנגליה לתיקו ביתי בלבד מול קרואטיה שכבר הבטיחה את המקום הראשון. עומר גולן סידר לה את המצב החלומי הזה עם שער הניצחון על רוסיה של חוס הידינק ברמת גן, וכמעט קיבל על כך מרדצס. איש בממלכה לא האמין שאפשר להיכשל במשימה, וההלם היה גדול כאשר סקוט קארסון האומלל, שפתח משום מה בין הקורות, ספג שער מטופש מבעיטה של ניקו קראנצ'אר בפתיחה. קרואטיה עלתה ל-0:2, אנגלים חזרו ל-2:2 לעיני 88 אלף צופים מלאי תקווה. זה היה כל כך קרוב, אבל אז הבקיע מלאדן פטריץ' את השלישי.

זה היה הסוף. גשם כבד ירד על לונדון, ומקלארן עמד שם, נבוך וחסר אונים, בוהה בפיאסקו מתחת למטריה הענקית והביזארית שלו. התמונה הזו הדגימה את המצב העגום באופן כה חד, שהיא הפכה למזוהה איתו באופן אבסולוטי. זה היה הקמפיין הגרוע ביותר של האנגלים במילניום הנוכחי, והמאמן היה השעיר לעזאזל. קראו לו wally with the brolly, "יורם עם מטריה", והכינוי הזה עדיין חי. הוא מצלצל בראשו של כל אוהד אנגלי כשהוא רואה את מקלארן. אי אפשר להיפטר ממנו. הוא ילווה את הג'ינג'י לנצח, ללא קשר להישגיו לפני ואחרי הערב ההוא.

לכן, כאשר מונה מקלארן הקיץ למאמן החדש של ניוקאסל, לא נרשמה התלהבות גדולה מדי בקרב האוהדים למודי הסבל. כולם ראו לנגד עיניהם את המטריה, והיו להם שתי סיבות נוספות לא לסמפט את הבוס החדש. ראשית, הוא אימן את היריבה האיזורית מידלסברו במשך חמש שנים בין 2001 ל-2006. שנית, הוא הסכים להצעה של מייק אשלי, ואף קיבל סמכויות נרחבות, כולל מקום במועצת המנהלים של המועדון. רוב אוהדי מגפייז מתעבים את הבעלים, אשר נתפס בעיניהם כשורש כל הבעיות של ניוקאסל. הם מגזימים, כמובן, אבל זה לא עוזר למנג'רים. אלן פארדיו הלונדוני לא התחבר בכל מקרה למאלכסי היציעים עם הצווארון הכחול, אבל החטא הגדול ביותר שלו היה כי הסכים להיות ייס-מן של אשלי. כעת חוששים בעיר כי מקלארן יהיה בסך הכל יס-מן חדש.

אז התדמית הציבורית עדיין לא השתקמה על אף שחלפו כמעט שמונה שנים מאז הערב הקטסטרופלי, וציפיות האוהדים נמוכות, אבל כדאי להקשיב לשחקנים שעבדו עם מקלארן על מנת להבין שניוקאסל עשויה להיות הפתעה מרעננת בעונת 2015/16. אלן שירר, מגדולי האלילים של המועדון בכל הזמנים, שיכנע את היו"ר דאז פרדי שפרד לנסות להחתים את מקלארן כבר לפני עשור. אם להאמין לשפרד עצמו (ויש אוהדים רבים שלא בדיוק ששים להאמין לכל מילה שלו): "ניסינו להחתים אותו ב-2004 אחרי הפיטורים של בובי רובסון, ושירר אמר שהוא המאמן הטוב ביותר. לצערנו, לא הצלחנו לשחרר אותו מהחוזה במידלסברו". ביוני, כאשר מקלארן קיבל את התפקיד בסנט ג'יימס פארק, שיבח אותו שירר ואיחל לו הצלחה.

לפני שחתם, ניסה ג'רמיין דפו לשנות את דעתו על מנת שיגיע לקבוצתו, סנדרלנד. חלוץ נבחרת אנגליה לשעבר המליץ בחום לראשי המועדון על מקלארן כאשר דיק אדבוקאט התפטר: "הוא מאמן נהדר. תמיד נהניתי לשחק בהדרכתו, והוא תרם לי רבות". בסופו של דבר, שינה דווקא אדבוקאט את דעתו ונשאר אצל החתולים השחורים, כך שהסוגיה לא היתה רלוונטית בכל מקרה, אך האמירות נשארו – יהיה קשה למצוא אנשים שעבדו עם מקלארן ולא היו רוצים לחזור לשתף איתו פעולה.

בין 1999 ל-2001 שימש מקלארן כעוזרו של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד, העביר את האימונים וזכה להערכה עצומה מצד השחקנים. רוי קין צוטט לא פעם מתבטא בשבחו, וגם טדי שרינגהאם היה נלהב: "סטיב היה פנטסטי. הוא למד המון מקבוצות אחרות וממדינות אחרות. העניין שלו בניתוחי וידאו ובפסיכולוגיה של הספורט העניק לנו מימדים חדשים שלא היו קיימים קודם לכן".

וזו, ככל הנראה, נקודת החוזק המשמעותית ביותר של מקלארן. הוא המאמן האנגלי רחב האופקים ביותר בשוק. עוד כאשר עשה את צעדיו הראשונים, תמיד ניסה ללמוד מידע מגוון ככל הניתן, וכך קיבל את הג'וב הנוצץ באולד טראפורד. לכן הוא גם הצליח להצעיד את מידלסברו לגמר גביע אופ"א ב-2006, עם סגל רב לאומי. אחרי הכשלון הצורם בנבחרת, בתפקיד שקיבל מוקדם מדי כאשר טרם היה מוכן לאתגר, היה טבעי עבורו לברוח לאירופה ולשקם את הקריירה הרחק מאור הזרקורים של הצהובונים הבריטים. תנסו לדמיין את סם אלרדייס או אפילו הארי רדנאפ מאמן קבוצה בהולנד. המחשבה הזו גורמת לחיוך אירוני, אבל מקלארן עשה את המעבר ללא בעיות. בדיוק להיפך – הוא התאים לטוונטה כמו כפפה ליד והוביל אותה תוך שנתיים לאליפות הראשונה בתולדותיה.

בטוונטה טיפח מקלארן את שייק טיוטה, הקשר מחוף השנהב שעבר לניוקאסל אחרי הזכיה באליפות. הוא היה המאמן היחיד אי פעם שהוציא את המיטב מהכשרון הטהור של אלג'רו אליה והפך אותו לכוכב, לפני שהאופי הבעייתי של השחקן הרס את הקריירה שלו. הוא לא יישם את הסגנון האנגלי, אלא התאים את עצמו למקום העבודה. כאשר נהנה משקט תעשייתי ויציבות פיננסית, התוצאות היו נפלאות. האכזבה שלו בוולפסבורג והקדצניה השניה המסתכלת בטוונטה בעונת 2012/13, כאשר ההנהלה נקלעה למשבר עמוק, מגלות כי מתמודד הרבה פחות טוב עם מצבי חירום מסוג זה. מקלארן הוא איש של פרויקטים לטווח בינוני או ארוך, שזקוק לגיבוי מגבוה. על נאמנות מצד הבעלים הוא משיב בנאמנות משלו.

הוא הוכיח זאת כאשר בנה מלמטה את דרבי קאונטי אהובתו, בה בילה חלק מהקריירה כשחקן ובה החל את דרכו כעוזר מאמן לפני שני עשורים. כמו כל הקבוצות של מקלארן, דרבי הציגה כדורגל התקפי ומהיר, עם משמעת טקטית גבוהה שלא מפריעה ליצירתיות וחופש מחשבה. היה זה מאכזב לראות אותה מפסידה בפלייאוף לקווינס פארק ריינג'רס ב-2014 על אף מאזן הכיבושים הטוב בליגת המשנה. היה כואב עוד יותר כאשר קריסה בחודשים האחרונים של העונה שעברה הותירה אותה ללא מקום בפלייאוף כלל. חלומו של מקלארן לשוב לפרמיירליג עם דרבי נגוז.

הוא יכול היה לחתום בניוקאסל בשלב מוקדם יותר. אשלי סימן אותו כיעד המרכזי אחרי העזיבה של פארדיו בינואר, אך מקלארן סירב. המגפייז פנו אליו שוב שלושה מחזורים לסיום העונה, כאשר הקבוצה של ג'ון קרבר האומלל הפסידה ללא הפסקה ונקלעה לסכנת ירידה ממשית. ושוב סירב מקלארן כי היה מחויב לדרבי. כעת הוא מגיע למועדון בו עדיין תלויה התמונה של בובי רובסון, אשר פוטר באופן כה נבזי ב-2004.

רובסון המנוח היה המאמן האנגלי הכי "אירופי" שיש. הוא הצליח בנבחרת הרבה יותר ממקלארן, אך אחרי שעזב יצא למסע ברחבי היבשת, הצליח מאוד בהולנד עם איינדהובן, ועבד גם בספורטינג ליסבון, פורטו וברצלונה. כאשר הקדנציה של מקלארן באנגליה הסתיימה באופן כה צורם, לקח אותו רובסון תחת חסותו, וייעץ לו לקחת את ההצעה של טוונטה. לכן, כאשר זכה באליפות הולנד, אמר הג'ינג'י: "הדבר היחיד שפוגם בשמחה הוא שבובי כבר לא איתנו". וכעת, כשהוא חוזר למועדונו האחרון של רובסון, יש בכך סוג של סגירת מעגל. ואז מי יודע, אולי המטריה לא תהיה הדבר הראשון שיעבור בראשם של האנגלים כאשר יוזכר שמו של מקלארן.