וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הייאוש נעשה יותר נוח: הכדורגל הישראלי לא מצליח לצאת מהבועה

פז חסדאי

31.7.2015 / 16:00

אוהד הכדורגל הישראלי הוא טיפוס מוזר. מצד אחד הוא כבר מיואש, מפוכח ולא מופתע מההפסדים באירופה, אבל מצד שני אופטימי, משוגע ומתעניין בפרשת רייכרט. לקראת פתיחת העונה, פז חסדאי על ענף שלא מצליח לצאת מהבועה

צילום ועריכת וידאו: יוסי ציפקיס

מספר אירועים מהשבוע האחרון המחישו את מורכבות היחס של האוהד הישראלי לכדורגל הישראלי. זה מתחיל בכישלון של הקבוצות הישראליות באירופה, עם ההדחה של בית"ר ירושלים והפועל באר שבע וההפסדים של מכבי תל אביב וקרית שמונה, שהתקבלו בהשלמה ובטבעיות, כהפסדים מובנים מאליהם. לא בזעקות על הידרדרות הענף, לא בדרישה לשרוף הכל ולבנות מחדש, בלי כותרות על ביזיון והשפלה, אלא בכאב של אוהדים וחובבי כדורגל מנוסים, שכבר מבינים את מקומם ומגיבים בהתאם, בייאוש של "זה מה יש".

מילאן פטרז'לה שחקן פלזן. מגד גוזני
כיום האוהד הישראלי מבין שגם אם הוא לא מכיר אף שם באלופה הצ?כית, גם אם אינו מכיר אף שם בשרלרואה או בת?ון, גם אם ברור לו שהשחקנים האלמונים האלה מרוויחים רק רבע מהכדורגלן הישראלי הבכיר - הם עדיין עדיפים, טובים יותר, חזקים יותר. פלזן/מגד גוזני
האוהד הישראלי כבר מיואש, או למעשה מפוכח, ריאלי, שפוי. כבר לא נגרר לאשליות, לא נסחף בפנטזיות. אנחנו כבר מנוסים, אחרי יותר מ-20 שנה של מכות על הראש, שעשו את שלהן

היה מעניין לזהות את התגובות המקומיות כבר כשנודע שמכבי תל אביב תפגוש את ויקטוריה פלזן. אם בעבר מפגש מול קבוצה צ'כית היה מגדיר אותה כיריבה ש"צריך ואפשר לעבור", תוך שימוש במונח הערטילאי "ביום נתון", כיום בישראל כבר מבינים שיריבה צ'כית היא משוכה גבוהה וקשה, והפערים ממנה גדולים. חקוקים לי בראש דברים שאמר בעבר תמצית הישראליות מר איל ברקוביץ' בעודו מפרשן את גמר ליגת האלופות בין אינטר לבאיירן, כשהיה מאוכזב למדי מהרמה המוצגת במשחק וטען שהיא לא הולמת את "הרמות הגבוהות", כדבריו, רק כי למעשה לא ממש הכיר את השחקנים, כי הם לא בארסה וריאל ולא מהפרמיירליג. ואילו כיום האוהד הישראלי מבין שגם אם הוא לא מכיר אף שם באלופה הצ'כית, גם אם אינו מכיר אף שם בשרלרואה או בת'ון, גם אם ברור לו שהשחקנים האלמונים האלה מרוויחים רק רבע מהכדורגלן הישראלי הבכיר - הם עדיין עדיפים, טובים יותר, חזקים יותר, מהירים יותר, מיומנים יותר, ובהחלט מהרמות הגבוהות, או לפחות גבוהות יותר. זה לקח זמן, אבל האוהד הישראלי עבר תהליך של התבגרות, הבנת המצב, והשלמה עמו.

כך היה גם בהגרלת מוקדמות המונדיאל. לא זכורות לי אף פעם תגובות כל כך תבוסתניות (וכמובן ריאליות לחלוטין) להגרלה של הנבחרת. תמיד "אפשר לחלום ולקוות", אבל הפעם הייתה כניעה מוקדמת, ובהחלט מוצדקת. לא רק פרשנים, גם אוהדים שנוטים לחולמנות יודעים שאין על מה לדבר, ואף אחד אפילו לא מעז לזלזל באלבניה, מי אנחנו שנזלזל באלבניה. הקמפיין הנוכחי של הנבחרת ליורו כאילו נשכח לחלוטין, למרות שעדיין יש סיכוי להשתחל למקום השלישי עם איזה תיקו חוץ מפתיע ועוד איזו מתנה לא צפויה מהיריבות, כי האוהד הישראלי כבר מיואש, או למעשה מפוכח, ריאלי, שפוי. כבר לא נגרר לאשליות, לא נסחף בפנטזיות. אנחנו כבר מנוסים, אחרי יותר מ-20 שנה של מכות על הראש, שעשו את שלהן. אפילו הקלישאה האולטימטיבית - הכדורגל הישראלי מתקדם ומצמצם פערים - אפילו היא כבר לא נשמעת, כי באמת, מה הטעם לברבר.

עוד באותו נושא

דירוג הליגות הבינוניות באירופה: המקום האמיתי של ישראל

לכתבה המלאה
בן רייכרט שחקן מכבי תל אביב. קובי אליהו
פרשה שמסוקרת בצורה מופרזת, וממחישה את השיגעון. רייכרט/קובי אליהו

העניין הוא שלפיכחון הזה קיים עולם מקביל, שבו הייאוש הזה נשכח ומודחק. בעולם המקביל הזה, למשל, מתקיימת לה הבוררות של בן רייכרט, שמנוגדת לכל הנ"ל. ניתן היה לצפות שהאוהד הישראלי יתייחס בביטול לפרשת רייכרט המאוסה, שיתהה בזעם מי הוא לעזאזל השחקן האלמוני הזה שגורר כל כך הרבה כותרות, שהקהל יזדעק נגד הסיקור החולני על כדורגלן בינוני בליגה בינונית, אבל האמת היא שפרשת רייכרט עדיין מצליחה לעורר אמוציות, ורבים קוראים את הנעשה בה בצמא.

הפועל באר שבע, למשל, שבעולם האמיתי הפסידה ללא תנאי ליריבה די בינונית מהליגה השוויצרית, בעולם המקביל מעוררת עניין גדול. עדיין תשמעו רבים שטוענים ומאמינים שיש לה השנה "אחלה קבוצה", ומתכוונים לזה בשיא הרצינות. למרות ההדחה מול ת'ון (שאילו לא היינו מישראל יכולנו להגדיר אותה כקבוצה מעפנה), באר שבע מוכרת שיא חדש של מנויים, ואוהדיה נרגשים ונלהבים, ואם תשאלו רבים מאיתנו - בצדק. על מכבי חיפה, באמת, מה יש להגיד. בעולם האמיתי מצבה ידוע, אבל בעולם המקביל, הישראלי, הבועתי, חסר ההיגיון, גם השנה הקבוצה מוכרת מספר עצום, מופלא, תמוה, של 20 אלף מנויים, 20 אלף חולמנים ואופטימיים.

רוני לוי מאמן מכבי חיפה (משמאל) לצד יעקב שחר. קובי אליהו
מספר מופלא, כמעט תמוה, של 20 אלף אופטימים. מכבי חיפה/קובי אליהו

השבוע נשמעו גם קולות מחאה נגד המצב, ויש שקראו להחרמה של הליגה על מנת להחזיר אותה לשפיות. כלומר, שאוהדי בית"ר יחרימו לחצי שנה, כדי להילחם בגזענות שמפוררת את המועדון. שאוהדי מכבי תל אביב יחרימו, כדי שהמועדון יחזור לשפיות כלכלית, כדי שיתחילו להשקיע בשחקני בית ולא בכאלה של היריבות. שאוהדי הפועל תל אביב יחרימו, עד שיפורסם תחקיר מקיף למי אחראי על עסקת ורמוט, ובכלל, שקיפות על מקורות הכסף. שאוהדי מכבי חיפה יחרימו, כדי שיפסיקו להתייחס אליהם כאל מובנים מאליהם. ובכלל, שאם ההתאחדות לא מודיעה שהיא מורידה בחצי את מחירי המינויים לנבחרת כי הנבחרת פח, שאף אחד לא יקנה. שיורידו את המחיר לערוץ הראשון על המשחק המרכזי, כי הוא לא שווה למשלמי האגרה את הכסף. שיורידו לשחקנים את המשכורות בחצי, או שיפסיקו לדבר איתם בנטו ויחזירו אותם למציאות. שתהיה תחבורה ציבורית נאותה למשחקים, או לפחות דרכי גישה סבירות. על הכוס קולה בעשרה שקלים כבר מזמן הפסקנו לדבר, רק מחשש שיעלו מחירים.

שחקן הפועל באר שבע בן שהר. רוני לבנה
בבאר שבע חולמים כל כך חזק על אליפות, עד שהם מוכנים לשלם 400 אלף דולר נטו לבן שהר. כולם פה משוגעים/רוני לבנה
רמה היא עניין משני לחלוטין. ליגת הכדורגל הישראלית מבוססת על אמוציות, יש בה מסורת ארוכה של תיעוב הדדי, על זה היא בנויה ומתבססת, וזה מספיק

אבל שוב, אם חוזרים לפרשת רייכרט, אל תחפשו היגיון. אז מה אם הדאבליסטית, הקבוצה הכי טובה בישראל, קיבלה בראש מקבוצה צ'כית. רמה היא עניין משני לחלוטין. ליגת הכדורגל הישראלית מבוססת על אמוציות, יש בה מסורת ארוכה של תיעוב הדדי, על זה היא בנויה ומתבססת, וזה מספיק. רייכרט, למשל, סמל לקרב מכבי-הפועל, הוא סיפור שבאמת מצליח להטריף את אוהדי שתי הקבוצות. אוהדי מכבי חיפה שוב ממלאים את האצטדיון, כי הם מתים לקחת אליפות ממכבי תל אביב, הם מתעבים אותה, הם באמת משתגעים כבר שלוש שנים. אוהדי בית"ר מתים לחזור לצמרת, רק כדי לפרק את הפועל ולבעוט בתקשורת התל אביבית השמאלנית המסריחה הזאת. בבאר שבע חולמים כל כך חזק על אליפות, עד שהם מוכנים לשלם 400 אלף דולר נטו לבן שהר. כולם פה משוגעים.

זאת בועה מנותקת, עם חוקים פנימיים, וכן, עם מסורת. ההשוואה לאירופה רק מפריעה. אין קשר בין רמה מקצועית לרגשות. המסורת היא בשנאה פנימית, כמו היינו שבט קטן באפריקה שלא אכפת לו כלום חוץ מהיריבות עם השבט השכן. צר עולמנו, והשלמנו עם זה. שכחנו מההפסדים לצ'כים, לשווייצרים, לבלגים, לבוסנים, לוולשים, למי שלא בא. הכל מאחורינו, אוטוטו יש גביע הטוטו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully