בוידאו: ההצגה של ג'מאל מארי מול ארצות הברית, השבוע
עד תחילת הרבע הרביעי ג'מאל מארי לא היה במשחק. ככה זה כשאתה שם כמעט את כל הביצים בנער בן 18, שמתמודד לראשונה מול חבורה מנוסה של שחקני יורוליג ו-NBA לשעבר. אבל עם תחילת המאני טיים, חצי הגמר במשחקים הפאן אמריקאיים בין קנדה לארצות הברית קיבל טוויסט מפתיע. האמריקאים אמנם שלחו למשחקים סגל משני עם כוכבים כמו בובי בראון, קית' לנגפורד ואנתוני רנדולף, אבל בכל זאת באו כפייבוריטים. גם חצי הגמר מול קנדה המארחת, שנערך בסוף השבוע האחרון, התנהל בשליטה אמריקאית.
רק לג'מאל מארי היו תוכניות אחרות. ילד הפלא הקנדי, שגויס על ידי ג'ון קליפארי לתוכנית היוקרתית של מכללת קנטאקי, סחב את קנדה על גבו לאורך כל הטורניר. אבל באותן דקות מול ארצות הברית הוא כבר ממש גנב את ההצגה. קנדה הייתה בפיגור שש, אך הוא חימם את הידית ודאג להחזיר אותה לעניינים. פחות מדקה לסיום, הוא קבר את השלשה שקבעה שוויון. בהארכה הוא כבר השתלט לחלוטין על המשחק. בובי בראון, שחקן של קרוב לשני מיליון דולר לעונה בסין ועד לא מזמן אחד הרכזים הכי מבוקשים באירופה, להזכירכם, נראה אומלל לחלוטין.
זה נגמר עם 22 נקודות כולן ברבע הרביעי ובהארכה ובניצחון סנסציוני 108:111. קנדה המשיכה לגמר והפסידה שם לברזיל, אולם ההד מהתצוגה העצומה של מארי, שהעיף את האמריקאים במו ידיו, לא פסק. קליפארי התרשם עמוקות ושיבח אותו קבל עם וטוויטר, הסקאוטים התפעלו. אפילו סטיב נאש העז להצהיר בפה מלא ש"מדובר ביורש ראוי, הוא מסוגל להיכנס לנעליים שלי".
ג'מאל מארי ממש, אבל ממש לא לבד. או, כפי שהגדיר זאת נאש אחרי התצוגה ההירואית שלו: "הוא רק הסימפטום, לא התופעה". לתופעה קוראים הכדורסל הקנדי. ועכשיו, שנתיים אחרי המפץ הגדול, הוא נראה מבטיח מתמיד. מאגר השחקנים הולך ומתרחב ומארי, שעל פי דעת רבים עתיד להיבחר בחמישייה הראשונה בדראפט 2016 לצד דראגן בנדר, רק מייצג את התהליך שעובר הכדורסל המקומי, בדרך להפוך לאימפריה של ממש. כזו שביום בהיר מצליחה לפנטז אפילו על תחרות שווה עם האחות הגדולה, ארצות הברית.
הפוטנציאל תמיד היה שם. לאורך השנים סיפקה קנדה לא מעט שחקני כדורסל ראויים, בעיקר ל-NBA. ריק פוקס. ג'מאל מגלור. אחד בשם סטיב נאש. אבל אלה היו רק מקרים ספורדיים. בשנים האחרונות אנחנו עדים למגמת השתלטות קנדית שמתפשטת לא רק לליגה הטובה בעולם, אלא גם לכדורסל המכללות והכדורסל האירופי.
הנה זה במספרים: בטווח של שנתיים קנדה ייצרה שתי בחירות דראפט ראשונות. בסך הכול, בשלוש השנים האחרונות נבחרו לא פחות משמונה קנדים בדראפט, שישה מהם בסיבוב הראשון. בעונה הקרובה ב-NBA אמורים לשחק לא פחות מ-15 קנדים. בטורניר המכללות האחרון נרשם שיא של 28 שחקנים קנדים.
והנה זה בשמות: אנדרו וויגינס, בחירה ראשונה בדראפט 2014 ורוקי העונה ב-NBA; טריסטן תומפסון, מכוכבי הכמעט-אלופה קליבלנד; אנתוני בנט, בחירה ראשונה בדראפט 2013 (שעדיין מחפש את מקומו ב-NBA); קלי אוליניק, פורוורד של דאבל פיגרס בקבוצת פלייאוף כמו בוסטון; קורי ג'וזף, שחתם ממש לאחרונה על חוזה של 30 מיליון דולר לחמש עונות בטורונטו; ניק סטאוסקאס, בחירה 8 בדראפט 2014; טריי ליילס, בחירה 12 בדראפט 2015; אנדרו ניקולסון, בחירה 19 בדראפט 2012;
וזה רק על קצה המזלג.
אז מהיכן צומחת לה לפתע אימפריה? לא משום מקום. אם משווים את המהפכה שעבר הכדורסל הקנדי לאבולוציה של מדינות כדורסל מתפתחות אחרות, מגלים שוני די בולט. קחו את נבחרת ארגנטינה, למשל. הסלסטה קיבלו דור זהב חד פעמי, אבל סביר להניח שימי ג'ינובילי וסקולה לא יחזרו. או את נבחרת בלגיה בכדורגל, לדוגמא, שטיפחה עשרות כישרונות על באמצעות השקעה עצומה בשחקנים בגיל נוער. שני המקרים לא דומים לתהליך שעבר הכדורסל הקנדי. במקרה שלו, לא היה צורך במאמצים גדולים מדי, או בדור בודד עם כישרונות עילאיים. כל מה שהיהחסר זו רק חשיפה.
וברגע שהגיעו ואנקובר גריזליס וטורונטו ראפטורס באמצע שנות התשעים, משהו החל להשתנות. הקנדים לא זנחו את ההוקי קרח, סוג של דת בלתי רשמית במדינה, אבל החלו להתעניין יותר ויותר בכל מה שקשור לכדור הכתום. עלייתו לגדולה של סטיב נאש רק זירזה הצמיחה הפתאומית ברמת הפופולאריות אחרי הענף. אבל באופן מפתיע, מי שהקנדים חבים לו את האהבה למשחק הוא דווקא וינס קרטר.
"בשש וחצי השנים שלו בטורונטו, צעירי קנדה התאהבו בוינס קרטר", הודה סטיב נאש בראיון בעבר. "הוא העניק להם השראה. הנוכחות שלו וההשפעה שלו על הכדורסל הקנדי זה משהו שלא כדאי להמעיט בערכו. יותר ויותר ילדים בקנדה החלו לשחק כדורסל בגללו". באותו ראיון, שנערך לפני שנתיים, הצהיר נאש כי "אנחנו עומדים בפני עידן חדש, שבו הכדורסל הקנדי הולך לעמוד בלב הכדורסל העולמי".
כיום, בסיועו של נאש, התחזית הזו הולכת ומתממשת. הרכז האגדי הוא היד המכוונת מאחורי ההתפתחות של הכדורסל הקנדי. גם לו יש לא מעט השפעה. בכובעו כג'נרל מנג'ר הנבחרת הוא נראה מוצלח ויצירתי כמעט כמו בימיו כשחקן.
עם ג'אמל מארי, ההוא מתחילת הכתבה, הוא עבד באופן פרטני וסייע לו להפוך לרכז בפול טיים ג'וב, אחרי שנים שבהן התרגל להיות סקורר ותו לא. אנתוני בנט, עמו נאש עבד על צד המנטלי, העיד לאחרונה כי "סטיב השיב לי את האמונה בעצמי". כל פרוספקט מקבל טיפול שונה. איכשהו, ידי הזהב של נאש גורמות לזה לעבוד. לפחות בינתיים.
אחרי ההשתלטות על ארצות הברית, הכישרונות הקנדים מגיעים גם לאירופה. הצלף הוותיק קארל אינגליש היה עד כה הנציג הבולט ביבשת הישנה, אך בקרוב מאוד יימצאו לו יורשים שאף עשויים להתעלות עליו. קווין פאנגוס, שהפך בעונה שעברה לקלע הגדול בתולדות מכללת גונזאגה, הצטרף השבוע לגראן קנאריה ואמור להיות אחד הזרים המסקרנים בספרד בעונה הבאה; בריידי הסליפ, עוד ידית קטלנית, קרוב לחתימה בקאנטו האיטלקית, שאמורה להיות רק תחנת ביניים בדרך לטופ האירופי; דבו ג'וסף, אחיו של קורי מטורונטו, אמור להגיע במוקדם או במאוחר ליורוליג אחרי שסיפק לפני שנתיים עונת רוקי מצוינת בבדאלונה; והרשימה נמשכת.
המשחקים הפאן-אמריקניים היו רק בגדר חזרה גנרלית לאליפות אמריקה, שתפתח בסוף אוגוסט במקסיקו. שם קנדה צפויה להעמיד סגל חזק יותר, במטרה לספק הצהרת כוונות. זה יהיה עוד צעד בדרך למטרת העל, שכבר לא נראית מופרכת לאף אחד.
עסקת השבוע: אוברדוביץ' ואיבקוביץ' משתנים לעת זקנה
בהיעדר החתמה משמעותית, מה שמושך את תשומת הלב היא תופעה כללית בקבוצות הבכירות ביורוליג: הביקוש הגובר לשחקנים אמריקאיים. אם בעבר ההידבקות לשוק הזרים האמריקאי הייתה כמעט נחלתה הבלעדית של מכבי תל אביב, הרי שכיום, ובעיקר בקיץ הנוכחי, אנו עדים לשינוי קונספטואלי. ז'ליקו אוברדוביץ' ודודה איבקוביץ', מבכירי המאמנים ביבשת, נהגו בעבר ללכת על קו שמרני ולהחתים שחקנים אירופיים לרוב. והנה, הפלא ופלא, השניים הפכו את עורם.
אוברדוביץ', למשל, החתים הקיץ שני אמריקאים, אקפה יודו ובובי דיקסון, שניים שעל פניו רחוקים מלהתאים לסגנון המשחק שלו. נכון, סלוקאס ואנטיץ' שהצטרפו הם החתמות קלאסיות עבור השועל הסרבי, אבל דיקסון ויודו יאיישו את עמדות הסנטר והרכז הפותחים - שתי העמדות החשובות בכדורסל המודרני. איבקוביץ' לקח את זה לקיצוניות, והחתים הקיץ ארבעה אמריקאים (ג'ון דיבלר, אלכס טיוס, בריאנט דנסטון, דרק בראון) וג'ייסון גריינג'ר אחד, שגם הוא לא בדיוק עונה על הצורך המוכר שלו ברכז שקול ואחראי. אולימפיאקוס, שהחלה במגמה הזו כבר בעונה שעברה, תמשיך באותו קו (ההחתמה של ניקולה מילוטינוב מפרטיזן היא החריגה לעומת צירופם של פטריק יאנג ודי ג'י סטרוברי).
אין פה עניין של תעודות זהות, אלא הכרה במשקל העצום שיש כיום לשחקנים אתלטים. ריאל מדריד אמנם בנויה כמעט על טהרת השחקן האירופי, אך מציגה הרכבים אתלטיים שמרבית יריבותיה באירופה מתקשות להתמודד עמם. ההכרה הזו מביאה למצב חדש ביבשת. כך, למשל, שחקן כמו מוסא דיאנה, פרוספקט אנונימי עם מעט מאוד סגולות פרט לאתלטיות, מוצא את דרכו לברצלונה. כך, למשל, שחקן כמו לוקה ז'וריץ' עוזב את פנרבחצ'ה אולקר ונאלץ לחזור הביתה לצדביטה זאגרב הקטנה.
במובן הזה פנאתינייקוס יוצאת דופן. כמו בעונה שעברה, פאו תציג גם העונה סגל המורכב לרוב משחקנים איטיים וגמלוניים. ההחתמות של סשה פאבלוביץ', מירוסלאב ראדוליצה ואוגניין קוזמיץ', שעלול להתברר כפלופ, מוכיחות כי היא פחות או יותר הקבוצה היחידה ששבויה בקונספציה מהעבר. מכבי תל אביב אמנם הצליחה להחתים שלושה אמריקאים בכירים הקיץ, אבל יכול להיות שכבר בקיץ הבא תהיה לה תחרות קשה יותר בשוק בו היא מתרכזת. קצת כמו במקרה ג'פרי טיילור.