ייבוא אישי: המסר של בית המשפט העליון לג'ורדי קרויף

בשבוע שעבר, כמעט מבלי שנרגיש, הוציא תחת ידו בית המשפט העליון פסיקה תקדימית שיש בה לשנות את פני המציאות הכלכלית של עולם הכדורגל הישראלי. פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופט ניל הנדל, מגדיר את חוקי המשחק הנוגעים למיסוי עסקאות העברתם של שחקנים מקבוצות בחו"ל, וכן מביע עמדה ברורה ביחס לאוטונומיה של ספורטאים לבחור את הקבוצה בהם ישחקו. בשל חשיבות הסוגיות שנידונו, והשפעתן המכרעת על עולם ההעברות, יש לבחון בקפידה את קריאת הכיוון של בית המשפט לקבוצות הכדורגל הישראליות.

מעט רקע. במהלך העשור הקודם, הודיע אגף המכס ברשות המיסים למספר קבוצות ישראליות כי עליהן לשלם "מס ייבוא" בגין העברתם של שחקנים מקבוצות בחו"ל לשורותיהן. בין העסקאות האמורות נכללו העברתו של רוברטו קולאוטי למכבי חיפה, ז'רום לרואה לבית"ר ירושלים וסמואל יבואה להפועל כפר סבא. אמנם, אנו מורגלים כי מס ייבוא שכזה מוטל, למשל, על מוצרים שנרכשים בחו"ל ומיובאים ארצה, ואולם במקרה זה החליטה רשות המיסים כי גם בהעברת שחקנים מחו"ל יש משום ייבוא - ועל הקבוצות לשלם מע"מ כאחוז מסכום ההעברה. הקבוצות, כמובן, לא צהלו בגין חיובן במס, וערערו על הקביעה לפני בית המשפט המחוזי – שדחה את הערעור. מה חשב על כך בית המשפט העליון?

המחלוקת העיקרית שעמדה בין הקבוצות לבין רשות המס הייתה סיווגה של עסקת העברת השחקנים. מצד אחד סברו הקבוצות כי התשלום לקבוצות הזרות מהווה מעין "פיצוי" או "קנס" בגין עזיבה מוקדמת של השחקן הזר לפני תום חוזהו – ופיצוי שכזה אינו מחייב תשלום מס. מן הצד האחר, ניתן להסתכל על התשלום לקבוצה בחו"ל כעסקה בה נרכשת הזכות להעסיק את השחקן הזר בישראל – דהיינו – זכות העסקת השחקן היא-היא הטובין המיובא, שעל פי הדין הינו בר מיסוי.

בית המשפט העליון דחה את טענת ה"פיצוי" שהעלו הקבוצות, תוך קביעה שהעסקה מתרחשת על רקע הסכמת הצדדים כולם למהלך – הקבוצה המשחררת, שאינה מעוניינת בשירותיו של השחקן, הקבוצה הקולטת, והשחקן עצמו. בשל כך, אין מדובר בקנס או פיצוי כי אם בעסקת ההעברה – שהיא כאמור העברת הזכות להעסקת השחקן מחו"ל לארץ – חייבת במיסוי.

סוגיה מעניינת שלא הועלתה לפני בית המשפט, וממילא לא נדונה, היא מה דינו של שחקן ישראלי שעבר לשחק בחו"ל ולאחר מכן נרכש שוב על ידי קבוצה ישראלית – דוגמת יוסי בניון, ערן זהבי או בן שהר. הייתכן שרכישת הזכות להעסקת שחקן ישראלי מידי קבוצה בחו"ל מהווה הלכה למעשה ייבוא טובין? יש וייטענו מנגד שלכתחילה, שחקן בעל אזרחות ישראלית רשאי לעבוד בישראל מכוח חוק יסוד חופש העיסוק – וממילא לא ניתן "לייבא" את הזכות להעסקתו. ככל שסוגיה זו תבוא בעתיד לפתחו – על בית המשפט יהא להבהיר את הנקודה.

בהקשר זה, יש לציין שבית המשפט מבהיר ברחל בתך הקטנה כי מהותה של העסקה הינו רכישה של הזכות להעסיק את השחקן, ואין מדובר ב"סחר בבני אדם". בית המשפט העליון דן בהתפתחות מעמדו של השחקן כגורם בעל אוטונומיה בלעדית על עתידו. תוך הפניה לפסק הדין הנודע בעניינו של מארק בוסמן, מחדד השופט הנדל את מעמדו של השחקן במערך המשולש שבינו לבין הקבוצה המשחררת והקבוצה הרוכשת, תוך קביעה כי: "השחקן הוא אדון לעצמו... לא ניתן לכפות עליו לשחק בקבוצה שאינו מעוניין לשחק בה". עוד הוסיף בית המשפט כי בעסקה להעברתו של שחקן מקבוצה לקבוצה "אין סחר בבני אדם, אלא חוזה שמשקף את הבחירה של הצדדים, ובראש ובראשונה הבחירה של השחקן, היכן ישחק".

על אף שהחלטת בית המשפט ניתנה בגדרי התיק הקונקרטי, נדמה כי ברובד הכללי יש כאן הצהרת כוונות ברורה לקבוצות ליגת העל בדבר מעמדו של השחקן. בימים אלו עדים אנו לקרב הניטש בין מכבי והפועל תל אביב בדבר הזכות להשתמש בשירותיו של בן רייכרט. האחרון, כבר הביע במובהק את אי רצונו לשחק במכבי תל-אביב, שבתורה חוזרת ומבהירה שהשחקן יישחק בשורותיה בלבד. במובן מסוים, קביעתו של השופט הנדל כמוה כשליפת כרטיס צהוב לנוגעים בדבר. תחת ההנחה שדברי בית המשפט העליון יישמעו גם בכתלי הבוררות שתיערך בין הצדדים – תהא להם משמעות לא מבוטלת.

בטרם סיום הכרעתו, התייחס בית המשפט לטענתן של קבוצות הליגה לפיה רשות המיסים שינתה את מדיניות האכיפה שלה, וביום בהיר אחד החליטה לרכוב על גבן של הקבוצות. במענה לטענה, קובע בית המשפט כי קבוצות הספורט אינן שונות מן האדם מן היישוב החייב לעמוד בנטלי המס השונים. במובן מסוים, ההיפך הוא הנכון. כפי שקבע השופט הנדל: "ספורט הוא משחק, לקהל הרחב הוא בידור, ספורט מקצועני הוא ביזנס, ובדרך כלל – ביג ביזנס".

בהחלט. בימינו הספורט הוא עסק מקצועני לכל דבר. הסמל המרכזי שנותר הוא סמלו של הדולר. במצב זה, אך מובן שרשויות המס תדרושנה את חלקן במשחק. ואולם נדמה שטוב עשה בית המשפט שעה שבמהלך פרשנותו את כללי עסקאות עולם הכדורגל, זכר להקדיש מקום לכוכבים האמיתיים של המשחק – השחקנים.

הכותב הינו בוגר של בית הספר למנהל עסקים INSEAD, ושימש כעוזר משפטי בבית המשפט העליון.