מטביע את יגונו: סיפורו של פרדריק וייס, הפלופ הגדול של הניקס

בוידאו: פורזינגיס והכשרונות הגדולים של הדראפט

שניות אחרי שנבחר רביעי בדראפט ולבש את כובע המצחייה של הניקס, קריסטאפס פורזינגיס לא ידע אם לצחוק או לבכות. הרגע הזה, שבו הקומישינר עולה לדוכן וקורא בשמך, קיפל בתוכו אושר טהור עבור שחקנים רבים ב-NBA. חלקם העידו כי זה היה הרגע המשמח בקריירה שלהם. אבל עבור פורזינגיס זו הייתה בעיקר חוויה מטלטלת: מצד אחד, זה עתה אחת מקבוצות הכדורסל המיתולוגיות ביותר בעולם בחרה בו והביעה בו אמון מוחלט; מצד שני, הבוז שנשמע באולם בברוקלין על ידי אוהדיה נשמע עד לטביה.

ליל הדראפט ב-NBA הוא הדבר הכי קרוב לתוכנית ריאליטי שתמצאו בכדורסל האמריקאי. ואם היה מדובר בריאליטי מהסוג ששם את הכוח בידיים של הצופים, פורזינגיס וודאי היה מודח ראשון ממבול סמסים של אוהדים מודאגים. פיל ג'קסון, השופט לצורך העניין, חשב אחרת, אבל זה לא אומר שהצופים בבית לא יבואו איתו חשבון ויחכו לו בפינה אם יוכח שטעה.

למה אוהדי הניקס מתייחסים בזלזול מופגן כלפי פורזינגיס? כי יותר מדי דברים בו מזכירים להם מקרה שרצו לשכוח. מקרה שחשבו שחל עליו חוק התיישנות אחרי 16 שנה ולפתע הוא מכה בהם שוב. מקרה שהפך לבדיחה עבור רבים ונותר עד היום בגדר טראומה של ממש עבור אחד.

קוראים לו פרדריק וייס, ולאחרונה יצאה הביוגרפיה שמגוללת את סיפורו המרתק.

ערב דראפט 1999 גם הוא, כמו פורזינגיס כיום, היה בעיקר גבוה מאד (2.18) ואלמוני מאוד. רק שאצלו הבוז שקיבל נחרת בזיכרון לעד, והוליד רצף אירועים שגם התסריטאי היצירתי בעולם היה מתקשה לחשוב עליהם.

החיים של וייס מתחלקים פחות או יותר לשניים: לפני ואחרי הבחירה בדראפט. לפני הלילה ההוא, הקריירה נעה בכיוון הנכון. כבר בגיל 18 הוא היה שחקן חשוב בלימוז', אז עוד אימפריה של ממש. כשהיה בן 20 קיבל דקות משמעותיות במדי נבחרת צרפת באליפות אירופה. צביקה שרף, שאימן את לימוז' ב-1995/6, פוטר רק בגלל שקימץ בדקות לסנטר הכישרוני, שהמנהל המקצועי ראה בו פרויקט אישי. לימים, אותו מנהל מקצועי נשלח למאסר בגין מתן שוחד וניגוד עניינים, אחרי שהתברר כי כל אותו הזמן שימש במקביל גם כסוכנו של וייס.

לדראפט ההוא וייס הגיע מלא ביטחון, אבל גם הוא לא שיער שייבחר כל כך גבוה. כשהגיעה הבחירה ה-15, לאף אחד לא היה ספק שהניקס יבחרו ברון ארטסט, כישרון על שגדל בברונקס ואמור היה להשתלב בטבעיות בנוף של המדיסון סקוור גארדן. כשדייויד סטרן קרא דווקא בשמו של וייס, אוהדי הניקס לא האמינו למשמע אוזניהם. קצת אחר כך, גם ראשי הניקס שמעו את הקולות.

"אחרי שנחתתי בארצות הברית והצטרפתי לניקס לקראת מחנה הקיץ, הבנתי שאני לא ממש רצוי שם", סיפר וייס בראיון לאחרונה. וייס טוען כי בפגישה הראשונה עם אנשי הניקס אחרי הדראפט, נאמר לו כי הוא "לא האיש שהיינו צריכים לבחור". הניקס הייתה בזמנו מפולגת ומשוסעת. ארני גרנפלד, הג'נרל מנג'ר דאז, פוטר בתחילת הקיץ ויורשו הזמני, אד טפסקוט, התעקש לבחור בוייס בניגוד לדעת חלק ראשי הניקס ומאמנה, ג'ף ואן גנדי. וייס טען כי ואן גנדי התנכל לו מהרגע הראשון. הוא סיפר שבאחד האימונים ואן גנדי נזף בו במשך דקות ארוכות לעיני כולם בזמן שהענק הצרפתי, שבקושי הבין מילה באנגלית, לא מצליח לעצור את הדמעות. וכמה שוייס היה גדול, ככה הביטחון העצמי קטן. כשכפפות המשי מימי לימוז' הוסרו והתחלפו בספקנות הנוקשה של הניקס ו-ואן גנדי, וייס קמל.

כשהוא מבולבל וכעוס, וייס הודיע לניקס כי ברצונו לחזור ללימוז' לעונת השתפשפות נוספת. הוא הבין את הרמז. אבל גם זה לא הכין אותו למה שיחווה בדיוק שנה אחר כך.

יש מעט מאוד ספורטאים שהקריירה שלהם מוגדרת באמצעות מהלך טרגי אחד. כריס וובר סחב על גבו את הפסק הזמן המפורסם מימי מישיגן וגרר תווית של לוזר לאורך כל הקריירה. גידריוס גוסטאס אף פעם לא התאושש מהחטאות העונשין בנס ז'לגיריס. גם המיתוס סביב רוני רוזנטל נבנה במידה רבה סביב ההחמצה היא מול אסטון וילה. המכנה המשותף של כולם: האשמה הייתה אך ורק עליהם. לכל אחד מהם הייתה את היכולת לעשות את הדברים אחרת מלכתחילה. במקרה של וייס, לעומת זאת, זו הייתה כמעט גזירה משמיים.

לאולימפיאדת סידני וייס הגיע עם זריקת אנרגיה. החזרה היזומה ללימוז' השתלמה לפחות במובן אחד: הוא הניף בתום העונה שלושה תארים, כולל צלחת האליפות בצרפת, הגביע המקומי וגביע קוראץ'. יחד עם חבריו לנבחרת צרפת, וייס קיווה לנצל את הבמה שניתנה לו באולימפיאדה כדי להוכיח לניקס שטעו, ואולי לחזור לשם מהדלת הראשית. אבל דווקא מול ארצות הברית, במשחק לו כל כך ציפה, כוח הכבידה הוגדר מחדש על חשבונו.

ארבע דקות בתוך המחצית השנייה, וינס קרטר חטף כדור ורץ במתפרצת. בדרך לשם, וייס עמד. אז קרטר המריא, פתח רגליים, טיפס מעליו וסיים בדאנק אימתני ביד אחת. כל מי שהיה באולם, כל מי שראה את המשחק בטלוויזיה, כל מי שראה דאנק מימיו, הבין מיד באותו רגע שחזה במשהו יוצא דופן. לא בכל יום מתעופף שחקן בגובה 1.98 ומטביע בעצמה שכזאת על ענק של 2.18. ברגע של התלהבות, כינה השדר הצרפתי את המהלך הזה 'le dunk de la mort'. דאנק המוות.

הוא לא ידע כמה הוא צדק. אם קריירת ה-NBA של וייס הייתה מוטלת בספק, החל מאותו רגע היא נקברה סופית. אפילו קרטר עצמו אמר כי נודע לו ש"הניקס אמרו לוייס לא לחזור יותר בעקבות אותו דאנק". דאנק המוות סימל גם את מותה הסימבולי של קריירת הכדורסל של פרדריק וייס. החיים הפכו לפוסטר.

"בחיים לא אשכח את הרגע הזה. ברגעים הראשונים הייתי רגוע והרגשתי בסדר לגבי מה שקרה, אבל ככל שדיברו על זה יותר, כך זה הפך קשה יותר ויותר עבורי מבחינה רגשית. ככל שאני חושב על זה יותר, זה נהיה יותר ויותר מסובך", הודה וייס בראיון שנים אחר כך.

וייס וצרפת עוד רשמו ציון דרך מרשים וזכו במדליית כסף בסידני, אבל זה כבר לא ממש שינה לאף אחד. אם וייס היה לפני כן בדיחה בניו יורק והסביבה, כעת צחקו עליו בכל רחבי ארצות הברית.

הזכרון הטראומתי ההוא הותיר צלקות בוייס. את השנים הבאות הוא העביר כשחקן ספסל במלאגה, ונראה היה שאיבד את הרעב שאפיין אותו בגיל צעיר. אבל אם לא היה די בכך, ב-2002 הגיע הנוקאאוט: בנו היחיד, אנצו, אובחן כאוטיסט. את זה וייס כבר לא היה יכול לשאת. מכאן החלה הידרדרות מהירה.

זה החל בקשיי הירדמות. אחר כך הגיעה התמכרות לאלכוהול. "הייתי יוצא בלילות שלפני משחקים, בלילות שאחרי משחקים ואם הייתי יכול, הייתי יוצא לברים גם במחציות", העיד על עצמו. ב-2008 אשתו לקחה את בנם ועברה עמו חזרה לצרפת. כמה שבועות אחר כך, וייס הגיעה לתחתית.
באחד הימים הוא קם בבוקר, והחליט שהוא רוצה "לשים סוף להכל". הוא עלה על ההגה, החל בנסיעה לעבר צרפת מבילבאו, שם שיחק, ונעצר בסמוך לגבול. "חשבתי על כל מה שלא הלך לי בקריירה, על כמה הייתי חסר מזל בחיים. כל הדברים הרעים חלפו במוח שלי. הייתי חייב להרגיע את זה איכשהו".

עשר שעות לאחר מכן הוא התעורר, שעון על הכיסא ברכבו הפרטי, ולצידו קופסה ריקה של כדורי שינה. ניסיון ההתאבדות לא צלח. "פתאום הבנתי שאולי בכל זאת דברים יכולים לעבוד לטובתי. הרגשתי בר מזל לראשונה בחיים", שחזר וייס בראיון את הרגע בו הבין כי עודו בחיים.

לסיפור הזה אין עדיין הפי אנד. וייס, כיום בן 38, פרש לפני ארבע שנים וחזר לשחק לאחרונה בליגות הנמוכות בצרפת. הוא חזר לכור מחצבתו בלימוז', שם הוא מנהל חנות קטנה למוצרי טבק. הוא אמנם נגמל מאלכוהול, אבל עדיין נאבק בדיכאון. המאבק הוא יומיומי, אבל העובדה שחזר לנהל את חייו לצד אשתו ובנו מקלים במקצת. "אני כל הזמן אומרת לו ללכת לפסיכולוג, אבל הוא לא מוכן לשמוע", סיפרה אשתו במסגרת כתבה שפורסמה אודות וייס בניו יורק טיימס.

ארצות הברית עדיין מעלה בו זכרונות רעים. בפעם היחידה שבה העז לחזור לניו יורק, לפני כשנתיים, הפקיד שבדק את דרכונו זיהה פרצוף מוכר. "הוא שאל אותי - אתה לא הבחור שנבחר בדראפט? אמרתי לו שזה דוד שלי. לא רציתי לחשוף את הזהות שלי. ואם הוא אוהד של הניקס? אין לי עניין להיכנס לצרות", סיפר.

לוינס קרטר הוא כבר סולח. "היום, אחרי שכל כך הרבה שנים עברו וכולם כבר יודעים מי זה וינס קרטר ולאיזה גבהים הוא היה מסוגל להגיע, הרבה יותר קל לי להשלים עם זה", הוא אומר. "השם שלי תמיד ייזכר בהקשר שלילי, אבל לפחות הוא ייזכר".

הגענו לתקופה הזאת בשנה שאמורה, על הנייר, להיות עונת הגישושים. בדרך כלל, בשלב זה של הקיץ צצות ידיעות המועמדים היומיות. שמות מן העבר ממוחזרים ומועלים מן האוב, שמות חדשים נזרקים לאוויר, שאראס לרוב מתגנב לאיזו ידיעה או שתיים. האוהדים המסכנים מבלים שעות על גבי שעות ביוטיוב בנסיון להתחקות אחר ההוא שאולי, בסבירות אפסית, יהיה השחקן החדש שלהם. אז הנה, ניוז פלאש: אנחנו רק באמצע יולי, שאראס כבר פרש, והמשחק עומד להסתיים. כבר בשלב כל כך מוקדם נמצאות שתי הקבוצות המובילות שלנו, הפועל ירושלים ומכבי תל אביב, בשלב התיקונים הקוסמטיים.

אמנם, גל מקל עדיין נמצא על המדף והוא עשוי לשנות את התמונה. אבל בהנחה סבירה שמקל כבר לא ישחק בישראל בעונה הקרובה, אפשר להתחיל לנתח את יחסי הכוחות בין שתי הקונטנדריות. ההחתמה של דיאור פישר בירושלים, שהושלמה הבוקר, לא בהכרח משנה אותם, גם אם מדובר באיתות למכבי תל אביב במלחמת ה-למי-יש-יותר-גדול.

בסופו של דבר, ירושלים איבדה את דיון תומפסון וקיבלה במקומו את דיאור פישר. שדרוג? לא ממש. שובר שוויון? גם לא מדויק. לטיעון לפיו מדובר בהחתמה בעלת ערך מוסף לאור שוק הישראלים הדליל יש רגליים, אבל גם הוא עומד רק באופן חלקי במבחן הגדול באמת. בשורה התחתונה ירושלים קיבלה סנטר מזדקן, אוטוטו בן 34, שמכבי תל אביב לא רצתה. נכון, פישר מצטרף לירושלים אחרי עונת טובה (לא מצוינת) בקאזאן. נכון, הוא עדיין יספק לירושלים את מה שסיפק לאורך כל הקריירה ברמה גבוהה. בניגוד לדיון תומפסון הרב גוני, אלה יהיו דברים מאוד ספציפיים (קליעה מחצי מרחק, יכולת חסימה). אבל מצבת הסנטרים של מכבי תל אביב עדיין נראית יותר מרשימה, גם אם יותר ריסקית. טרבור אמבקווה לא פחות אתלטי מפישר, והרבה יותר פיזי ממנו; ויטור פבראני הוא אולי סימן שאלה, אבל עולה על פישר כמעט בכל אספקט גם בשבעים אחוז יכולת.

אי אפשר להכתיר את ההחתמה של דיאור פישר כהחתמה אסטרטגית, כפי שגם ההחתמה של ליאור אליהו ויותם הלפרין לא באמת שינתה את יחסי הכוחות. האם הישראלים של ירושלים העניקו לה תואר, או הזרים? נכון לעכשיו, יש שלושה ישראלים בלבד שיכולים להעניק ערך מוסף אמיתי במאבק הזה. אחד חתם השבוע לשתי עונות נוספות בסקרמנטו, אחד חתם הקיץ במכבי תל אביב, ואחד ככל הנראה לא ישחק בישראל. כרגע, האיכות של הרכש שעשתה מכבי תל אביב אמורה לעשות את ההבדל.