מאז 2012 כותב נמרוד עופרן את המדור הפופולרי "מגרש השדים", העוסק בצד האפל של הספורט המקצועני. כעת, הוא שואף להוציא לאור ספר בהוצאה עצמית שיאגד את הכתבות הטובות ביותר, בצירוף כמה כתבות שטרם פורסמו. זו שמופיעה לפניכם היא אחת מהכתבות החדשות שנכתבו במיוחד עבור פרסום הספר. הספר ייצא לאור אם יגויס הסכום המבוקש בפרויקט שפתח באתר "הדסטארט" למימון המון, ובעזרתכם. מי שעדיין לא הזמין לעצמו עותק, מוזמן לעשות זאת עכשיו.
לרכישת הספר "מגרש השדים"
דייב קוונס, ווס אנסלד, ג'ון האבליצ'ק, אלווין הייז, בוב מקאדו, וולט פרייז'ר, בוב לאניר, ריק בארי, דוקטור ג'יי, מג'יק ג'ונסון, דניס ג'ונסון, לארי בירד, מוזס מאלון, רוברט פאריש, קווין מקהייל, אייזאה תומאס, פיט מארביץ', ג'יימס וורת'י, ברנארד קינג, ג'ורג' גרווין. זו רשימה מאוד חלקית של שחקנים שבוודאי חלפו בראשו של קארים עבדול ג'באר, רגע אחרי שסיים את משחקו האחרון בקריירה, ונשאל מי השחקן הטוב ביותר שאיתו או נגדו שיחק. זוהי רשימה חלקית מאוד של שחקנים שעל-פי כוכב הלייקרס, היו פחות טובים משחקן אחד שלא הצליח לשכוח.
שחקן שלא שיחק ולו דקת NBA אחת.
ארל מניגולט נולד בדרום קרולינה ב-7 בספטמבר, 1944, ילד תשיעי ואחרון לזוג הורים למשפחה אפרו-אמריקאית ענייה מאוד. כל-כך ענייה, שדי במהירות החליטה לזנוח אותו ברחוב בתקווה שכך ימצא עתיד טוב יותר. ארל הצעיר עבר בין בתי יתומים עד שאומץ סופית על-ידי אישה בשם מארי מניגולט, שלקחה אותו איתה להארלם, מחוז שטמן בחובו את שני האלמנטים שיעלו אותו לגדולה וירסקו אותו חזק על האספלט: כדורסל וסמים. מתוך חדרון קטן ללא חשמל, חימום או מים זורמים, מניגולט יצא לרחובות ובכיתה ה' גילה את מגרשי הרחוב המיתולוגיים שהיו לתפוח הגדול להציע.
בבית-הספר התיכון על שם בנג'מין פרנקלין הוא קבע שיא נקודות למשחק בודד - 57 - ובאותו זמן גם ניסה את הסם הראשון בחייו: מריחואנה. קארים עבדול ג'באר, שכיכב באותה תקופה בבית-ספר מתחרה במנהטן, אמר למגזין "סלאם": "ארל לא ממש אהב את בית-הספר, וחלק מהחבר'ה שאתם הוא הסתובב בתקופה ההיא היו מועדים לסיום רע. הם היו בקטע של סמים ואלכוהול וענייני גנגסטרים." תקופת הסמים של מניגולט עצמו לא תאחר להגיע, אך התקופה ההיא הייתה מאופיינת בלעשות דברים שאף אחד אחר לא עשה במגרשי הכדורסל, להציב את היסודות לאגדה הגדולה שהייתה "העז" (The Goat, כינוי שניתן לו, לטענתו, משום שמורה בבית-ספר ביטא את שמו Mani-Goat, אף שקיימות גרסאות רבות אחרות. הפופולרית ביותר גורסת כי מדובר בראשי תיבות של Greatest Of All Time).
בכלל, סיפורו של מניגולט מורכב משלל תתי-סיפורי אגדה. עדים שטוענים שצפו בו כשעשה כך, כשעשה אחרת, מיתולוגיות שנוצרו בעידן שבו למעט מאוד אנשים הייתה מצלמה, ולמעט עוד יותר הייתה סיבה (להפעיל) אותה באיזה מגרש מתפרק בהארלם. המיתולוגיה התחזקה כשמניגולט השתתף בליגת "ראקר פארק" - ליגת רחוב מיתולוגית בעצמה, שמפגישה מדי קיץ שחקני NBA עם שחקני קולג' חובבנים שלעתים טובים יותר מכל השאר, ליגה ששמה דגש קודם כל על האסתטיקה של המשחק. וכשזה הגיע לאסתטיקה, אף אחד לא היה יפה יותר ממניגולט בפינות הרחובות של 129 והסמטה השביעית, וב-155 והסמטה השמינית. עם יכולת זינוק מהמקום (Vertical Leap) לגובה של 127 ס"מ - חמישה יותר ממייקל ג'ורדן, למשל), 18 יותר מווינס קרטר, 21 יותר מדומיניק ווילקינס - השמים היו הגבול, תרתי משמע. אם מוסיפים לכך את העובדה שגירד את ה-1.86 מטרים ביום טוב, מקבלים תופעת טבע חסרת תקדים שממנה היה מאוד קשה להסיר את העיניים.
"בזמן ההוא לא היו הרבה אנשים שהיו יכולים לעשות מה שארל עשה עם כדורסל," אמר קארים ל"סלאם". "הוא היה כל-כך גמיש, כל-כך מהיר, והוא השתמש בזה כדי לבצע המון מהלכים חדשניים. הוא ביטא את עצמו דרך הכדורסל." לא סתם הסנטר האגדי של הלייקרס משתמש פה במונח שבדרך כלל נהוג למצוא בעולם האמנות: מה שמניגולט עשה היה שירה בתנועה, לא פחות. אנשים רבים מוכנים להישבע שהוא ייסד כמה וכמה דאנקים, כשהמפורסם שבהם היה הדאנק הכפול, במהלכו הטביע "העז" פעם אחת, נשאר תלוי על הטבעת, תפס את הכדור עם ידו השמאלית ושוב הטביע בימין. הייתה תקופה שבה חשב שהוא מסוגל לקפוץ כל-כך גבוה, עד שיוכל לשבת על הטבעת. האגדות מספרות שאנשים היו מדביקים שטרות ומטבעות על הקרש, כדי לצפות במניגולט מטביע ומוריד אותם בדרכו מטה. פעם אחת, כדי לנצח בהתערבות ולזכות בשישים דולר, הטביע אחורנית 36 פעמים ברציפות.
לאחר שנתפס מעשן מריחואנה בבית-הספר הועף מ"בנג'מין פרנקלין", אך לא ויתר והצליח לסיים את בית-הספר התיכון במוסד אקדמי פרטי בצפון קרולינה, תוך שהעמיד ממוצעים של 31 נקודות ו-13 ריבאונדים למשחק בקבוצת הכדורסל המקומית. כל המכללות הגדולות - דיוק, צפון קרולינה, אינדיאנה - תרו אחריו, אך הכוכב הצעיר העדיף דווקא את אוניברסיטת ג'ונסון סי סמית', מוסד צנוע שהורכב אז בעיקר מתלמידים שחורים. אחרי סמסטר אחד בלבד נשר מהלימודים, שב להארלם והצטרף לאוניברסיטה של החיים, לאוניברסיטה של הרחובות. משם, כל מה שארל מניגולט היה צריך לעשות כדי להתרסק לקרקעית במקום להמריא מעלה, היה להיפגש כמה פעמים עם "הגברת הלבנה", כפי שכינה אותה.
הירואין, בשמה השכיח.
במהרה הפך מניגולט למכור של ממש, כזה שנאלץ להוציא מאה דולרים ביום כדי להמשיך ולטפח את תחביבו החדש. משום שלא ממש עבד בדבר בתקופה ההיא לא היה לו כסף, ובעוד שחלק מסוחרי הסמים העריצו אותו וסיפקו לו את מבוקשו בחינם, אחרים בכל זאת העדיפו מזומנים ולכוכב הכדורסל לא הייתה ברירה אלא להתחיל לגנוב. שלא במפתיע, יכולתו במגרשי הרחוב הידרדרה ככל שהפך מכור יותר: ב-1968, למשל, כלל לא הופיע לטורניר ראקר המסורתי, ואם נזכרים במשפט ההוא של קארים על ביטוי כמעט אמנותי וטוטאלי דרך כדורסל, ניתן להבין מדוע חייו של מניגולט הסתחררו בשנים ההן - הוא זנח את הענף שאותו כל-כך אהב, לטובת סמים, זנח את המשבצת היציבה האחת בחייו.
"כולם הכירו אותי. כולם אהבו אותי. הייתי יכול ללכת לאן שאני רוצה ולקבל מה שאני רוצה, כולל סמים," אמר ל"סלאם", וזה בדיוק מה שקרה: ב-1969, בזמן שחברו קארים נבחר ראשון בדראפט ה-NBA, מניגולט נעצר על אחזקת סמים ונזרק לכלא לחמש שנים (מתוכן ריצה שישה-עשר חודשים). כדרכן של אגדות, זו של "העז" לא נעצרה כשהוא נעצר, כי אם המשיכה להתגלגל. ספר בשם "The City Game", שעסק בכדורסל הרחוב בניו-יורק וגם במניגולט, ראה את אור בעולם ב-1970 והגיע לידיו של ביל דניאלס, הבעלים של יוטה סטארז מליגת ה-ABA. כשהאגדה שוחררה מהכלא, דניאלס החליט להעניק לה הזדמנות שנייה ולבחון אותה בקבוצתו. "כשהגיע ליוטה דיבר באופטימיות על סיכוייו לחתום בקבוצה, אך היה ברור מלכתחילה שהוא הולך להיכשל," נכתב ב"ספורטס אילוסטרייטד" ב-1971. "אחרי חמש שנים ללא תחרות, שלא לדבר על שנתיים של הזרקות, הרבה מארל כבר נעלם... אפילו ליי-אפים קפצו על הטבעת ויצאו החוצה. זה היה כאילו ארל מניגולט הישן היה בסך הכול בדיה של בטלני כדורסל הרחוב."
הסטארז כמובן ויתרו על מה שבוודאי היה נראה להם כגימיק, במקרה הטוב, ומניגולט דחה את הצעת המלגה שלהם לחזור ללימודים, כמו גם את ההצעה להצטרף להארלם גלובטרוטרס. במקום זאת הוא שב להארלם, השיג כסף מסוכני הסמים שהעריצו אותו והקים את "טורניר העז" השנתי, שמשך לא פעם כמה שחקני NBA. אלא שהדרך אל הגאולה לא הייתה כל-כך מהירה וחלקה: ניסיון שוד לא מוצלח ביום הפתיחה המיועד של הטורניר המדובר ב-1977, כדי לממן את התמכרותו החדשה-ישנה להירואין, עלה לו בעונש מאסר נוסף. "הייתה לנו תוכנית לגנוב שישה מיליון דולר,", אמר ל"ניו-יורק טיימס". "אבל תפסו אותנו. חשבו שאני מנהיג הכנופיה, אז קיבלתי שנתיים בכלא." כששוחרר לקח את שני בניו הצעירים ועבר להתגורר בצ'רלסטון, צפון קרולינה, הרחק מהרחובות שבלעו אותו. "לא רציתי שהבנים שלי יהיו נרקומנים גדולים ממני," אמר ל"ניו-יורק טיימס" אז. תוך זמן לא רב הוא שב לאותם רחובות בדיוק, השיב את הטורניר על שמו, הקים טורניר נוסף בשם "Walk Away From Drugs", ודאג לעשות את מה שהטיף: להתרחק מסמים, והפעם באמת.
"זה הרג לי את הגוף," אמר ל"סלאם". "אחרי הרבה אומץ וכאב, עשיתי את זה. בלי תרופות, בלי בתי-חולים, בלי ייעוץ. ניצחתי את הסמים כמו שניצחתי את היריבים שלי. דמיינתי את עצמי הולך לסל, אבל המגן, במקרה הזה הסמים, עמד ביני ובין המטרה. אז הטעיתי ימינה והטעיתי שמאלה, והמגן עדיין היה שם. הדרך היחידה שהייתי יכול לעבור אותו הייתה להמריא מעליו וזה מה שעשיתי. עפתי אל עבר הסל, ושוב קלעתי."
על אף הקליעה הנאה, בריאותו הייתה ירודה ביותר: בשלב הזה מצבו הגופני של מניגולט היה רע מאוד. שנים של הירואין עשו את שלהן, וב-1987 עבר את ניתוח הלב השני שלו. עיתונאי של "שיקגו טריביון" ביקר אותו שנתיים לאחר מכן, ותיאר כיצד מניגולט מנקה בקבוקי בירה שבורים מאחד המגרשים ביום קיץ לוהט. "אני אדם זקן," אמר אז, כשהוא בסך הכול בן ארבעים וארבע, "אני כבר לא יכול לזוז הרבה, לא יכול לטפס. אבל אין לי חרטות, מה שנעשה - נעשה. אני מנסה לכפר על הטעויות שלי עכשיו." ל"ניו-יורק טיימס" אמר: "אני איש עשיר, פשוט תסתכלו על הידיים שלי. כל הכסף שלי נמצא בתוך הוורידים. אכזבתי אלפי אנשים, אבל אני לא מזויף, והיו זמנים שבהם נתתי לאנשים את מה שהם רצו." בכתבה ההיא צוין כי מניגולט זקוק להשתלת לב, אך הוא סירב. "כל הרופאים אומרים שהלב שלי חלש. הם אומרים שאני צריך השתלה, אבל אני אומר שאני מרגיש טוב."
ב-1993 כמה רופאים נתנו לו שנתיים לחיות. בו-זמנית דחו את בקשתו ללב חדש, שכן היו מועמדים טובים יותר, עם בריאות טובה יותר, כאלה שלא עלולים למות ממילא תוך זמן לא רב. כך או כך, הם טעו: מניגולט החזיק עד ה-15 במאי, 1998, אז אי-ספיקת לב קטעה את סיפור האגדה. ב-1995, כשחגג את יום-הולדתו החמישים, נכתב ב"ניו-יורק דיילי ניוז" כי הוא "רושם הישגים מדהימים יותר מכל אלה שרשם במגרשים" בזכות עבודתו עם נוער בסיכון, עבודה שלרגע לא עשתה אותו עשיר, אבל כן שלם עם עצמו, עם חייו, עם המורשת. "אולי אם הייתי אגדת NBA לא הייתי עוזר לילדים שלהם אני עוזר," אמר אז. "אני בר-מזל שאני כאן."
"על כל מייקל ג'ורדן יש ארל מניגולט," אמר פעם ל"ניו-יורק טיימס". "לא כולם יכולים להצליח. מישהו צריך להיכשל. אני הייתי המישהו הזה."
לרכישת הספר "מגרש השדים"
