קדוש מעונה: איקר קסיאס עוד ישוב לריאל מדריד מהדלת הקדמית

במאי 1964 הפסידה ריאל מדריד 3:1 לאינטר של הלניו הררה בגמר גביע האלופות. בעקבות הפיאסקו, התחוללה דרמה גדולה במועדון, כאשר הנשיא סנטיאגו ברנבאו והמאמן ויקטור מוניוס האשימו את החלוץ הוותיק אלפרדו די סטפאנו בתבוסה.

לפני ההתמודדות, היה סיכום בעל פה על כך שכוכב העל בן ה-37 יאריך את חוזהו בשנתיים, אולם התוצאה שינתה את התוכניות, הוכרז כי יש צורך דחוף להצעיר את הסגל, ולדי סטפאנו הוצע תפקיד ניהולי במועדון. הארגנטינאי זעם ועזב בטריקת דלת אחרי 11 שנים מופלאות בבירת ספרד, כדי לחתום באספניול. הוא לא הבין מדוע פרנץ פושקאש, בן גילו, זכה ליחס מועדף עם חוזה חדש, ואילו הוא הוזנח ונזרק.

היה זה אקורד סיום צורם ביותר לקריירה האדירה של די סטפאנו. היחסים בין החלוץ למאמן לא היו אידיאליים במשך זמן רב, אולם איש לא ציפה שהכל יתפוצץ באופן כה מכוער. די סטפאנו וברנבאו ראו זה בזה בוגדים של ממש.

הנשיא המיתולוגי שינה את שם אחת מספינותיו, שנקראה עד אז "החץ הלבן", והגדיל לעשות כשהכריז כי רגלו של די סטפאנו לא תדרוך עוד באיצטדיון הקרוי על שמו כל עוד הוא חי. על מילים אלה הצטער ברנבאו במהרה, ועובדה היא כי ב-1967 אירגנה ריאל משחק הוקרה מיוחד לדי סטאפנו, אבל גם אז היה קשה להסתיר את המתיחות בין הצדדים. הסמל הגדול באמת שב הביתה במלוא מובן המילה רק אחרי מותו של ברנבאו, שהלך לעולמו ב-1978.

איך שלא תסתכלו על זה, ריאל ממש לא יודעת להיפרד מגדולי כוכביה וסמליה, קל וחומר בעידן הנשיא פלורנטינו פרס. די להיזכר בדרך האומללה והשערורייתית שבה הוכרז ב-2003 על פיטוריו של ויסנטה דל בוסקה ועל עזיבתו של הקפטן המהולל פרננדו היירו, שעות ספורות אחרי הזכיה באליפות.

את קלוד מאקללה, שנשלח אותו קיץ לצ'לסי, העליב והשפיל פרס בפומבי. שלוש שנים קודם לכן נמכר פרננדו רדונדו למילאן מאחורי גבו ובניגוד מוחלט לרצונו – הקשר הארגנטיני השתוקק להמשיך את הקריירה במדריד. גם דרך ההעזבה של ראול בקיץ 2010 השאירה טעם חמוץ מאוד בפה, שלא לדבר על גוטי שנטש בדלת האחורית. כעת מגיע תורו של איקר קסיאס, גדול שוערי ריאל בכל הזמנים, וגם הוא מסיים את דרכו בקבוצתו היחידה עד כה בטונים צורמים.

עד לא מכבר, עצם הרעיון כי קסיאס ייזרק מהמועדון המלכותי היה הזוי. איקר הקדוש נולד במדריד, גדל באקדמיה מגיל תשע והפך בהדרגה לדמות המזוהה ביותר עם הקבוצה. הוא זכה בליגת האלופות בגיל 19 עם ניצחון 0:3 על ולנסיה בגמר, ובחלוף שנתיים סיפק את אחת מתצוגות השוערות הגדולות בתולדות הגמרים, כאשר נכנס כמחליף במקומו של ססאר הפצוע וביצע, בין היתר, הצלה משולשת מהסרטים. לזכותו חמש אליפויות ספרד; הוא היה האיש שהצעיד כקפטן את ספרד לזכיה בשתי אליפויות אירופה ובגביע העולם; הוא ליקט את תואר השוער הטוב בתבל במשך חמש שנים רצופות בין 2008 ל-2012; ומעולם הוא לא הביע את רצונו לעזוב. ואולם, הגעתו של ז'וזה מוריניו בקיץ 2010 גרמה לסדק ביחסים בינו לבין המועדון, וכיום, חמש שנים מאוחר יותר, הסדק נפער לכדי תהום.

מעמדו של קסיאס הידרדר בעיקר משום שהגן על המסורת המדרידאית האמיתית אל מול השינוי הקיצוני שכפה המאמן הפורטוגלי. הקפטן היה רגיל להתנהלות ממלכתית ומכובדת, בעוד מוריניו דגל מהיום הראשון בגישה הפרובוקטיבית הרגילה שלו, "כל העולם נגדנו": לשיטתו, הדרך הנכונה לערעור ההגמונית של ברצלונה בעידן פפ גווארדיולה הייתה להדליק אש בכל החזיתות ובכל האמצעים.

את המחלוקת אודות המערך הטקטי ושיטת המשחק אפשר להניח בצד, כי היא הייתה משמעותית פחות. כקפטן הנבחרת, קסיאס דאג הרבה יותר מהתמורה התפיסתית שתהרחשה מול בארסה, ששחקניה הפכו מיריבים לאויבים. הדבר איים להחריב את האווירה החיובית בחדר ההלבשה של הנבחרת, ואיקר עשה כמיטב יכולתו לשמר את היחסים התקינים.

הקונפליקט הגיע לנקודת הרתיחה אחרי הגומלין בסופר-קופה באוגוסט 2011, כשמוריניו דחף אצבע לעינו של טיטו וילאנובה, בעוד המשחק הסתיים בתוהו ובוהו מוחלט. בעוד המאמן הגן על עצמו ועל שחקניו, הרגיש קסיאס מחויבות להתקשר לצ'אבי ולקרלס פויול כדי ללבן את העניינים. השיחה הייתה טעונה, ובמהלכה גם דרש איקר להפסיק את ההתחזויות של שחקני בארסה, אולם היחסים בין החברים הוותיקים תמיד היו טובים, ובסופו של דבר הוחלט שיש להנמיך את הלהבות עד כמה שניתן כדי להגיע בראש שקט למוקדמות אליפות אירופה.

צ'אבי שיווק את השיחה הזו בחדר ההלבשה של בארסה כהתנצלות של קסיאס, וכאשר הדיווחים הגיעו לאוזניו של מוריניו הוא ראה בכך בגידה. במהלך עבודתו בריאל, העולם התחלק מבחינת הפורטוגלי לאלה שאיתו ואלה שנגדו. קסיאס, לפיכך, היה נגדו.

המשבר רק הלך והעמיק עם הזמן. מוריניו הקפיד להמעיט בערכו של קסיאס, התייחס אליו בשיחות סגורות ובראיונות כאל "השוער" מבלי לנקוב בשמו, ובשלב מסוים ראה בו חפרפרת, המדליף הראשי לתקשורת, במיוחד אחרי שאמירות מהאימונים הגיעו לדפי "מארקה".

אפשר לכתוב ספר שלם על כל מה שקרה מאז, במיוחד בעונתו האחרונה של מוריניו – כיצד נוצלו הטעויות של קסיאס במשחקים לא מעטים על מנת לערער את מעמדו, כיצד הועדף אנטוניו אדאן על פניו, כיצד הציבו קסיאס וסרחיו ראמוס אולטימטום לפלורנטינו פרס בסגנון "או אנחנו, או הוא", ולבסוף כיצד הוחתם דייגו לופס כשאיקר שבר את ידו בעיתוי אומלל מבחינתו. בסיכום עונת 2012/13 הצהיר מוריניו פומבית כי שגה כאשר לא עמד על דעתו ולא דרש להחתים את לופס קודם לכן. הייתה זו יריקה מכוונת בפניו של הקפטן.

התוצאה המזיקה ביותר של אירועים אלה ורבים אחרים הייתה הקרע בקרב אוהדי ריאל, שהתחלקו לתומכי קסיאס ולתומכי מוריניו. המחנה השני היווה תחילה מיעוט, אך הוא הלך והתעצם עם הזמן משתי סיבות עיקריות: הראשונה – ההצלחה המתמשכת של ברצלונה, בצירוף המתיחות הפוליטית הגוברת בין מדריד לקטלוניה ששואפת לעצמאות, גרמה לכך שגישת "כל העולם נגדנו" מצאה קרקע פוריה, גם אחרי עזיבתו של המאמן. השניה – כושרו הלקוי של קסיאס, שאיבד את הבטחון העצמי בין הקורות, כאשר סופסל גם על ידי קרלו אנצ'לוטי בעונת 2013/14 ושיחק רק בליגת האלופות ובגביע. השורה התחתונה, אגב, הייתה נהדרת, כי ריאל זכתה בשני המפעלים האלה, והשיגה את הדסימה המיוחל חרף השגיאה החמורה של איקר בגמר מול אתלטיקו, אבל זה לא שינה את המגמה.

וכך מצא עצמו איקר אוכל את הדייסה שבישל מוריניו, כשהפורטוגלי כבר מזמן חצה את התעלה לכיוון לונדון. בתודעה של חלק לא מבוטל מאוהדי ריאל, הוא נותר "החפרפרת", ושריקות הבוז לעברו הושמעו בתדירות גבוהה בעונה שעברה. זה כבר היה יותר מדי. איקר נלחם כדי לזכות מחדש במקום בהרכב והצליח במשימה, רק כדי לגלות שהיה עדיף לעזוב קודם לכן. הדיווחים על רצונו של פרס להחתים את דויד דה חאה היו אולי הקש ששבר את גב הגמל, אולם סביר להניח שהגב הזה היה רופף מאוד ממילא.

במשך כל התקופה הקשה, לא עשה פרס דבר כדי לשנות את גישת האוהדים כלפי הקפטן והסמל. הנשיא אפשר למצב להידרדר מכיוון שהוא לא אהב, בלשון המעטה, את כוחו של איקר ואת ההערצה שזכה לה עד לא מזמן. פרס משוכנע שהכוכב הגדול ביותר של ריאל חייב להיות פרס, וכל היתר צריכים לנגן כינור רביעי, במקרה הטוב. זו הסיבה שבגללה רצה להעזיב את קסיאס עוד ב-2004 כדי להחתים במקומו את ג'יג'י בופון. רמון קלדרון, שכיהן כנשיא אחרי פרס והוחלף שוב על ידו, דווקא העניק לאיקר חוזה לכל החיים. מובן שזה לא הוסיף לשוער נקודות בעיני הנשיא הנוכחי. כעת הוא שמח לשלוח את גיבור ברנבאו אל מעבר לגבול.

אפילו לטקס מאולתר וחפוז שריאל התכוונה לארגן לו, קסיאס סירב. תשוו את זה לפרידות של צ'אבי בקאמפ נואו וסטיבן ג'רארד באנפילד ותראו את ההבדל. ריאל מדריד לא יודעת לתת כבוד לאליליה, אבל אולי זה ישתנה כשאיקר יחזור למועדון, כי הממלכתיות והמורשת חשובים לו יותר מכל.

שלא יהיה ספק – הוא ישוב, בדיוק כמו אלפרדו די סטפאנו שחזר והיה נשיא הכבוד עד יומו האחרון. קסיאס ישוב לסנטיאגו ברנבאו כשמוריניו יהפוך לזיכרון רחוק ופרס יפנה את כסאו, כשהאוהדים מכל המחנות יתגעגעו אליו ויבינו את חשיבותו העצומה. הוא יחזור – אולי כמאמן, אולי כנשיא, אולי כמנהל ספורטיבי, אולי כשגריר. תפקידו העתידי אינו ידוע, אבל קסיאס הוא ריאל יותר מכל אחד אחר, והפרידה הזמנית תעשה לו רק טוב. היא תאפשר לכולם לראות את הדברים בזווית הנכונה בטווח הארוך. המחשבה הזו עשויה להפחית מעט את הכאב של האוהדים בלבן.