רק לא להיות הראמס

לפני מספר שנים חתמו חיפה ובוסטון על ברית ערים תאומות. מעבר למשמעות הרשמית הלא ידועה של החתימה יש הרבה דימיון בין שתי הערים: שתיהן ערי נמל מרכזיות השוכנות בצפון מזרח המדינה, משופעות במיטב האוניברסיטאות בארצן ובמפעלי היי טק מפותחים.

אבל מה שהופך את חיפה ובוסטון לתאומות בעל כורחן הוא תסמונת "העיר השניה". המרחק הפיזי בינן לבין אחותן הגדולה, הנוצצת, הפרועה והתמיד עירנית אינו גדול, סה"כ ארבע שעות נסיעה מפרידות בין בוסטון לניו יורק, אבל ההבדל באורח החיים תהומי.

ישראלים ששהו בארה"ב תמיד יידעו לספר על חנות החשמל של נסים בין השדרה השלישית לרביעית ליד ברז הכיבוי הכחול, אבל מספר זעום ביותר מכיר את ניוברי, הרחוב היחיד בבוסטון שמזכיר ברב-גוניותו משהו ממיד-טאון מנהטן.

ההבדל בין בוסטון לחיפה הוא ספורטיבי. בשנות ה-80 פתחו ברוך ממן וזאהי ארמלי מסורת אליפויות שהגיעה לשיאה בהעפלה ליגת האלופות באוגוסט 2002. בבוסטון לעומת זאת התהליך היה הפוך: עד אמצע שנות ה-80 נהנתה העיר מאליפויות לוהטות של הסלטיקס אבל אחרי שנת 86 הכל דעך.

באותה שנה זכו שוב הסלטיקס של בירד ומקהייל באליפות (האחרונה עד כה), והניו אינגלנד פטריוטס הגיעו לסופרבול בניו אורלינס (אנחנו עוד נגיע לניו אורלינס בהמשך...) כדי להירמס על ידי וולטר פייטון והשיקאגו ברס, אבל הסיפור האמיתי נמצא על מגרש אחר "שיי" בקווינס, ניו יורק. הבוסטון רד סוקס הגיעו לאליפות העולם בבייסבול כדי להתמודד עם המטס.

זו הייתה ההזדמנות, בה"א הידיעה, של האחות הצעירה להכות חזרה ללא רחם בזו הגדולה חסרת הרחמים פגה במשחק השביעי והמכריע בין הרגליים של אחת הדמויות הטראגיות בהיסטוריה של הספורט – שחקן הבסיס הראשון בילי באקנר, שהתכופף להרים כדור פשוט ונשאר בלי הכדור ובלי אליפות. הפיקשוש ההוא הכניס את העיר לקומה ספורטיבית שנדמה היה שלא תתאושש ממנה לעולם.

בספטמבר 2001 לא היתה סיבה לחשוב שמשהו ישתנה. ב-23 לחודש, 12 יום אחרי האסון הנורא ההוא, נוצחו הפטריוטס על ידי הג'טס (מה יש להם, לניו יורקרים האלה?) 10-3 בעוד משחק עלוב, שלקראת סיומו נכנס מו לואיס בקוורטרבק דרו בלדסו וכמעט גמר לו את הקריירה. טום בריידי, קוורטרבק ממישיגן שנבחר מאוחר מאוד בדראפט של 99, סחב את הפטריוטס לתצוגות מופלאות שהגיעו לשיאן... נכון – בניו אורלינס.

אף אחד לא נתן ל"בריידי באנץ'" סיכוי בסופרבול מול החבורה המאיימת והשחצנית של מרשל פולק והסט. לואיס ראמס. רבים קיוו שהחיוך המזוויע על פרצופו של מייק "כל העולם על הזין שלי" מארץ, מאמן הראמס, ייעלם, אבל לא רבים האמינו. גם אחרי הבעיטה של אדם וינאטיירי מ-48 יארד, שקבעה שהניו אינגלנד פטריוטס הם אלופי העולם בפוטבול, היו רבים ששיפשפו עיניים.

בן לילה הפכה קבוצת פוטבול ל-Americs's Sweetheart, מעמד שהיה שמור עד כה לכוכבות קולנוע כמארי פיקפורד, שירלי טמפל ודרו בארימור. העיר השניה זכתה בהילה שלא הכירה 16 שנה. מיליון ורבע אנשים הגיעו לכיכר קופלי ביום קר במיוחד של ה-5 בפברואר כדי לסגוד לאלילים החדשים שהביאו גביע.

הפטריוטס הם מסוג האלופים שלעולם יצטרכו להוכיח שהגיע להם, האנדרדוג הנצחי. בפתיחת העונה הנוכחית הם חנכו את "ג'ילט סטדיום", הקומפלקס החדש והמפואר, מול פיטסבורג, אותה קבוצה שהדיחו בדרך לזכיה שבעה חודשים לפני כן.

הסטילרס דיברו על נקמה, על כך שהגיע להם בעצם להיות בגמר, סומנו על ידי סוכנויות ההימורים כקבוצה המועדפת וקיבלו בראש 30-14. שבוע לאחר מכן שוב קיבלו סוכנויות ההימורים סטירת לחי אחרי ההתעללות בניו יורק ג'טס, שהוכתרו אף הם כיריבה העדיפה - 44-7.

השבוע, נגד קנזס סיטי, יכולנו לראות ניצוצות של שחצנות. פרשני טלוויזיה שאומרים שהמשחק הוא "שחיטה", תרגילים מתנשאים במקום מהלכים פשוטים וריפיון כללי בהגנה בתחושה ש"שום דבר לא יקרה". הרגל של וינאטיירי שוב הושיעה, אבל לא לאורך זמן.

אם הפטריוטס רוצים לשחזר את הדרך לסופרבול, דבר שלאור תוצאות פתיחת העונה יותר ויותר אנשים מאמינים בו, הם חייבים להתחפר במסיכת האנדרדוג, או אם תרצו – לחזור ולהיות העיר השניה. כשהם באים נחותים הם מתאמצים להוכיח ולקבל את הכבוד המגיע להם ואז הם כועסים. וכשהם כועסים הם מנצחים.

אבל אם הם יתחילו להתנשא ולחייך בשחצנות כמו מאמן מאוד מסויים ממדינת מיזורי, אף שופט כבר לא ייתן להם במתנה משחק פלייאוף בשלג.