מאחורי הקלעים

אגדות מהעבר, סיפורים מהווה, ניתוחי עומק וכתבות צבע - הכל במדור המיוחד של וואלה! פוטבול. חדש: אמיר ציפורי מכניס להיכל התהילה של מאחורי הקלעים את האחד והיחיד: ג'ו מונטנה

סיפור על האיש המהיר בעולם

שבוע אחרי מותו של ג'וני יונייטס, הקווטרבק הגדול בכל הזמנים, מת גם האיש ששינה לעד את פירוש המושג "מהירות" (זהב אולימפי ושיא עולם ב-100 מטר) ואת יסודות הטקטיקה ההגנתית ב-NFL. רחביה ברמן עושה לעם היושב בציון היכרות עם בוב "הקליע" הייז

רחביה ברמן

וווווווווום. הוא כבר לא פה. הוא שם, באזור השער. חוגג עוד טאצ'דאון. עכשיו, איך אני נפטר מהנקע הזה בצוואר?

כך הרגישו מגיני פינה ב-NFL בין 1964 לאמצע שנות ה-70', כשאיתרע מזלם לנסות לשמור על בוב "הקליע" הייז. בוב הייז התחיל בתור שחקן פוטבול, אבל היה כל-כך מהיר שלא הייתה לו ממש ברירה אלא להתחרות גם בריצה. הוא היה כל-כך טוב בזה, שהוא הרים מדליית זהב אולימפית ב-100 מטר בטוקיו 64'. הזמן? 10:05.

לשם השוואה, זה זמן שאף ישראלי עדיין לא רשם (38 שנה מאוחר יותר). לשם הבהרת המרחק בין הייז לבני זמנו, נציין שהוא הקדים את זוכה מדליית הכסף בארבעה מטרים שלמים. תחשבו לרגע על כל הריצות שראיתם בחיים ותנסו למצוא אחת שבה היה רווח של ארבעה מטרים בין המנצח לסגנו. אין חיה כזו. אפילו לא אצל קארל לואיס

הייז לקח באותה אולימפיאדה גם זהב ב-4X100. הוא רץ אחרון בקבוצה שלו, כמובן. כשהוא קיבל את המוט, הרביעייה האמריקאית הייתה שישית. הייז סגר בריצה שלו פער של תשעה מטרים, הקדים את הרץ של הקבוצה שלקחה כסף בשני מטר וסיים אותה בזמן של 8.6 שניות. כמו שהגדיר את זה ראלף וויילי המצוין מעמוד 2 של ESPN, זו לא ריצה. זה שיגור נוסח סטאר טרק.

"מפחיד", "לא אמיתי", "כל-כך מהיר, כאילו שהוא נמס לך מול העיניים" - אלה רק כמה מהמונחים שבהם משתמשים בני דורו לתאר אותו. לא מדדו אז מהירות לארבעים יארד (36 מטר), שהיא המדד למהירות ב-NFL כיום. (המהירים ביותר רצים את 40 היארד ב-4.2 שניות), אבל פעם מדדו אותו ל-54 מטר (60 יארד) ב-5.62 שניות. תעשו את החשבון לבד. לומר שהאיש הקדים את זמנו זו לשון המעטה.

עוד בוואלה! NEWS

יורדים לאילת? גם וואלה!שופס: הכירו את חוויית הקנייה החדשה

בשיתוף וואלה!שופס
לכתבה המלאה

איש אחד משנה את פני הפוטבול

גם כיום, עונה של אלף יארד היא דבר קשה להשגה לתופס - יותר מאשר לרץ. בדרך כלל, תופס שרושם אלף יארד עושה את זה עם משהו כמו 70 או 80 תפיסות. בוב הייז עשה את זה עם 46 בלבד (בעונה של 14 משחקים), ו-13 מאלה היו לטאצדאון. תופס עם יותר מעשרים יארד לתפיסה, שיותר מרבע מתפיסותיו הולכות לשש נקודות? בעשרים השנה האחרונות היו רק ארבעה תופסים שרשמו יותר מ-20 יארד לתפיסה בעונה הכי טובה שלהם. זה היה ממוצע הקריירה של הקליע.

המהירות של בוב הייז הייתה כל-כך קטלנית, עד שהיא שינתה את המשחק וגרמה להמצאת ההגנה האזורית. הגנה אזורית היא שיטה שבה כל אחד משחקני קו ההגנה האחורי שומר על חלק מהמגרש, או אזור, ולא משחק מול תופס ספציפי אחד-על -אחד.

בשיטה זו, המגן האחורי מתחיל יותר אחורה מאשר בשמירה אחד-על-אחד. היתרון הוא שיש יותר סיכוי למנוע תפיסה ארוכה. המגרעת היא שנותנים לתופס מקום פנוי להשלים תפיסה קצרה בקלות רבה יותר. בימים ההם הליגה הייתה הרבה פחות מפותחת מבחינה טקטית, והאתוס השולט היה של מאבק ישיר, גבר מול גבר. אבל מול הייז, לא הייתה ברירה. לא היה ב-NFL אף שחקן שהיה מסוגל לשמור עליו 1 על 1.

לא סתם מהיר, גם שחקן

אבל זו לא הייתה רק המהירות. כוכבי מסלול רבים ניסו בכוח הסילונים בלבד לשחק אותה ב-NFL. זה לא ממש עבד. סקיטס נהמיה (אצן שלא זכה בזהב אולימפי בגלל שארה"ב החרימה את האולימפיאדה "שלו" ב-1980 במוסקבה) אמנם זכה בטבעת אליפות עם הניינרס, אבל ממש לא ככוח מוביל. אף אצן אולימפי אחר לא הותיר חותם על הליגה.

אל תחשבו על קארל לואיס או מוריס גרין עם רפידות כתף. הייז לא רץ כאיילה חיננית, אלא כחיית טרף זועמת, דורסנית. בתיכון הוא שיחק פולבק, וזה השאיר לו פלג גוף עליון של רכבת משא, לא של ספרינטר. הוא בדרך כלל לא נאלץ לדרוס, כי תוך הרף עין לא היה לפניו אף אחד, אבל הוא היה מוכן לעשות את זה כשצריך.

בוב הייז זכה בסופרבול אחד במדי דאלאס (עונת 1971), מה שהופך אותו לאדם היחיד בהיסטוריה שיש לו מדליית זהב אולימפית וטבעת של הסופרבול. הוא גם עדיין - 26 שנה לאחר פרישתו - התופס הכי פרודוקטיבי בתולדות הקאובויס (כן, יותר ממייקל אירווין, התופס הכוכב של שלושת הסופרבולים בשנות ה-90'). הכי הרבה טאצ'דאונים ויארדים.

עם כל זאת, "בולט" בוב הייז לא התקבל להיכל התהילה לפני מותו. הסיבה לאי הכללתו מובילה אותנו לחלק העצוב של הסיפור על בולט בוב.

מהיר ברגליים, פחות בפה

כשבולט בוב פרש מפוטבול, לא היה לו הרבה מה לעשות. הוא מעולם לא היה טיפוס רהוט, וסבל בשקט במשך כל השנים כשאנשים סביבו דיברו בנימה מכוערת על הסיבות ה"אמיתיות" ליכולתו העל-טבעית לכאורה - לרוב תיאוריות "מדעיות" מגונות.

הוא לא היה מוחמד עלי, שיזרוק את המדליה לנהר ויכריח ברהיטותו את אמריקה הלבנה לשמוע למה. הוא לא היה הטיפוס שיעמוד על דוכן המנצחים עם אגרוף מונף, לסולידריות עם תנועת הפנתרים ו"הכוח השחור", ויסרב לכוף את ראשו כדי לקבל את המדליה (כמו שעשו ג'ון קרלוס וטומי סמית, במקסיקו 68').

איתרע מזלו שהוא הוא חי בזמנים שבהם היה קשה להפליא להתחמק מהסוגיות הללו. הבדלי גזע היו הדבר הבוער. בשנתו השנייה בליגה נרצח מלקולם X. שנתיים לאחר מכן נרצח אדם משפיע בהרבה - מרטין לותר קינג. הייז לא רצה בכלל לבוא למחנה האימונים בעונה שהחלה כמה חודשים לאחר מכן. אבל הוא בא, כי חוץ מלרוץ הוא לא ידע הרבה.

אז מה לעשות בחיים שאחרי הפוטבול? כאמור, דיבורים לא היו הצד החזק שלו ואז רק התחילו להעלות על הדעת להעסיק שדרנים שחורים. מאמנים שחורים היו עדיין חלום. הייז מצא נחמה בבקבוק ובאבקה ששאף. אחרי הכל, הוא היה חבר באותם דאלאס קאובויס שהמציאו את ההקשר המיידי בין המועדון שלהם להוללות פרועה והתנהגות עבריינית, הרבה לפני מייקל אירווין הערס וליאון לט האהבל.

תחתית התהום

סוף ההידרדרות הגיע כשהייז הורשע בהעברת משלוח סמים ממודיע משטרתי לסוכן משטרתי סמוי. ואם לחלקכם זה לא מריח כמו מקרה תמים, אתם ממש לא לבד. יש הרבה אנשים שחושדים כי הרעיון לתפוס את המוטציה ולדפוק אותו, להעמיד אותו במקומו, בטח העמיד לכמה אנשים בצורה שאין להתגבר עליה.

אז הייז הורשע, וישב עשרה חודשים. הוא השתחרר בדיוק כששמו היה זכאי לעלות לפני הוועדה של היכל התהילה (לאחר חמש שנים מהפרישה), וזה היה קרוב מכדי שישכחו לו את מעידתו. מצד שני, העובדה שעד היום לא נסלח לו (שכן ניתן להציע את שמו של מועמד שוב ושוב, במשך כמה שנים טובות) מעוררת תמיהה.

יש בהיכל התהילה יותר משחקן אחד או שניים שעברו על חוקי הסמים ועשו בושות (לורנס טיילור, לדוגמא), אבל דווקא חטאו של הייז נמצא בל יסולח. אפילו הקאובויס, שמעולם לא נרתעו מלאמץ אל לבם אנשים הרבה יותר מגעילים מבוב הייז, חיכו עד השנה שעברה כדי להכניס אותו להיכל התהילה הפרטי של המועדון.

בולט בהיעדרו

אז במהלך כל השנים האלה הוא פשוט חי את חייו ועשה דברים טובים. הוא קידם פעילויות ספורט שנתנו הזדמנות לאלפי כישרונות צעירים להתגלות. בשנה שעברה הוא עדיין הגיע - בניגוד גמור להוראת רופאיו - לטורניר ההזמנה של בוב הייז, מפעל שנתי יוקרתי בו מקבלים 25,000 אתלטים בני נוער את ההזדמנות למשוך את עיני המומחים.

אבל השנה כבר היה חולה מכדי לצפות במשחק הפתיחה של מכללת פלורידה A&M (צבאית-חקלאית, למי שתוהה) - המכללה שבה כיכב, שאת משחקיה לא החמיץ מאז פרש, למעט הזמן בכלא. מקורביו הבינו שזה הסוף.

בוב הייז אולי היה בחור פשוט, אבל לא מוגבל בשכלו. הוא הבחין היטב בעלבון ובאפליה, והבהיר שהוא נפגע, אבל השתדל לא להיות מריר. ביוני שעבר הגיעה מידה של הכרה כשהקליע קיבל את פרס מפעל החיים של מכון הספורט של פלורידה וכאמור, בשנה שעברה תיקנו הקאובויס את הטעות של עצמם וצירפו אותו למעגל התהילה שלהם. אבל עם כל הכבוד לשתי המחוות הללו, היכל תהילה יש רק אחד, ובו?לט בוב הייז בו?לט בהיעדרו משם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully