ב-11:12 לטובת הפועל אילת, לאחר כארבע דקות של משחק, ניתן היה לחשוב שהדברים הולכים לכיוונה. כחלק מהסקת המסקנות מהסדרה מול מכבי תל אביב, לא היסס אריק שיבק להתחיל את המשחק עם הגנה אזורית והרכב פחות אתלטי, שמורכב מקו אחורי של אפיק ניסים, קאליף וואיט ועמית שמחון. המשחק אומנם נפתח עם שתי שלשות של שמחון וניסים והקו הקדמי של אדריאן יוטר ואלישי כדיר תרם במהרה (הראשון בג'אמפר רחוק, שבישר רעות לגבי היכולת להפעיל את האיש הגדול בצבע והשני בנקודות לאחר ריבאונד התקפה), אבל ברגע שברייסי רייט נכנס במקום טיוויין מקי, הסיפור נגמר.
למקי יש חלק לא מבוטל בריצת סוף העונה של ירושלים, זו שאמורה להסתיים מחרתיים בניצחון עשירי ברציפות והנפת צלחת אליפות ראשונה בתולדות המועדון. הבחירה בו על פני דרווין קיצ'ן הוסיפה הרבה לקבוצה של דני פרנקו, בעיקר בכל קטגוריות הקשיחות. גם אתמול הוא היה שותף פעיל בפירוקו לגורמים של אפיק ניסים, אבל ההחלפה שלו ברייט הציבה רף גבוה מדי בפני ההגנה של אילת. שיבק עוד ניסה להחזיק מעמד עם האזורית, אבל אחרי פוזשן אחד נאלץ להתקפל ולעבור לאישית עם תשומת לב מיוחדת לרייט, שהגיב בשני אסיסטים רצופים.
במשך שבועות רבים חזינו מהצד בהתלבטות של פרנקו וירושלים בין קיצ'ן למקי בשאלת הרכז הזר. אתמול ראינו שהתשובה הנכונה לאלופה שבדרך יכולה להיות none of the above. ההרכב התקפי של רייט עם יותם הלפרין או בר טימור, בכושר המצוין בו הוא נמצא בחלק האחרון של העונה, התגלה כיותר מדי עבור אילת.
במהלך העונה ספג פרנקו לא מעט ביקורות. דובר על השבלוניות של משחק ההתקפה, על ההגנה הלא יציבה, על הכניעה לדונטה סמית' וכו'. לחשושים נוכח מעמדו בעונה הבאה נשמעו ללא הרף, אבל סיום הליגה מוכיח שהוא לא הולך לשום מקום. היכולת של פרנקו לאתר את ההרכב הנכון, מבין מבחר האפשרויות הלא קטן שלו, שווה זהב. את הטענות על השימוש המוגזם בפוסט אפ ככלי הנשק המרכזי צריך לאפסן לטובת התפעלות מהסבלנות והשיטתיות ההתקפית של ירושלים. לא שאפשר לקרוא להתקפה המסודרת של האלטרנטיבה שירה בתנועה, אבל אין ספק שיש כאן הכוונה וחשוב מכך, יש כאן מגמת שיפור ככל שהתקדמה העונה.
קבוצה בעלת יכולות אישיות, שמצליחה באופן קבוע לעבור את רף ה-20 פלוס אסיסטים למשחק (אתמול היו לירושלים 24), שמאתרת את המגבלות של היריבה, מזהה שאין הכרח בזריקות מבחוץ ומסתפקת ב-13 ניסיונות לשלוש בלבד, היא קבוצה מחוברת וחכמה. זו לא אידיאליזציה לוויתור על השלשות. הכדורסל החדש בז לקבוצות שבזות לקליעה מעבר לקשת. אבל זה מה שירושלים הייתה צריכה בשביל האליפות ההיסטורית שבדרך. ירושלים המציאה את עצמה כקבוצה סבלנית ומנוסה, שיודעת ללכת אל הפאנצ'ים ההתקפיים גם בשלב מאוחר של ההתקפה, כשהיא מצליחה להגיע לפואנטה נדרשת, כמו חסימת עומק לרייט, גם בשלב בו קבוצות אחרות מתחילות להתפרע ולהתפרחח.
המרכיב החשוב ביותר בשיפור של ירושלים במהלך העונה בא לידי ביטוי במגרש הפתוח. קבוצה שיודעת להעניש בתוך מספר שניות היא קבוצה בעלת עוצמה, היא קבוצה אלופה וירושלים של השליש האחרון היא כזו שמייצרת היסטריה אצל היריבות, שיודעות שזריקה לא נכונה, שלא לדבר על איבוד כדור, שווה דאנק או שלשה מידית בצד השני. היכולת להעניש במתפרצת מסייעת בפתרון הבעיות במשחק המסודר, משבשת את משחק ההתקפה של היריבה, שצריכה לחשוב תוך כמה זמן היא תיענש אם לא תבצע דברים כמו שצריך ומשמשת כדרך הטובה ביותר להפגת לחצים של שחקנים עם רגליים כבדות. היא מורידה מהם לחץ, היא מייצרת אמון בין שחקנים, היא ההבדל.
ואחרי כל זה, נקודת השיפור המשמעותית ביותר של ירושלים, בשלבים האחרונים והחשובים של העונה, היא בהגנה. את הקבוצה הפריכה והשבירה שהכרנו החליפה כזו שמצליחה לייצר עצירות באופן יציב. אפשר לייחס זאת במידה רבה לצירוף של דיון ת'ומפסון ומקי, אבל גם להחייאתו של טוני גפני ולא פחות מכך, לתובנות של פרנקו, שהבין שעוצמה נעוצה בפשטות טקטית משולבת בקשיחות. ביצוע עבירות כשיטה אינה מרגשת (עבירות זה מה שקורה כשלא מצליחים לשמור מספיק טוב), אבל ירושלים הצליחה לעדכן גרסה בפלייאוף. מהקבוצה שמבצעת הכי מעט עבירות במהלך העונה, היא המציאה עצמה מחדש כאחת שמתקנת כל טעות בבומבה ממוקדת.
פרנקו הבין שהפתרון לקו האחורי המאיים של שיבק עובר דרך הגנה אישית קשוחה, שהעלימה את וויאט וניסים. האחרון זכה לטיפול אישי ממקי, מבר טימור ואפילו מגפני, שכיוונו אותו שמאלה, טיפלו נכון בפיק אנד רול שלו והפכו אותו מנכס לנטל. גם וויאט ראה את השומרים שמולו מתחלפים ומרביצים, החל מדונטה סמית' בפתיחה והלאה. שני השחקנים של אילת קלעו 3 מ-21 מהשדה וזה נוקאאוט, ואליפות. כאשר היה צורך לכך, עבר פרנקו לאזורית נקודתית, אבל לא מעבר לזה. להפועל אילת, בטח ובטח בגרסה נטולת קווין פאלמר, לא נותר שום סיכוי.
אחרי שדיברנו על פרנקו, צריך לומר שהמשחק אתמול וההישג המרגש שבדרך הם הניצחון הגדול של בעלי הבית וההנהלה החדשה באדום. בטווח של שנתיים, גילו לנו האורי אלונים שהם הכי מכביסטים שיש, במובן החיובי ועוצמתי של המילה. זה החל בהחתמות של יותם הלפרין וליאור אליהו, מהלכים שסימנו את קץ הדומיננטיות של מכבי בשוק השחקנים המקומי. המשיך בצירוף של דונטה סמית', מהלך שסימן את קץ הדומיננטיות של הצהובים גם בנושא השחקנים הזרים. זה התגבר בהחלטות שהוכיחו שירושלים כאן כדי לנצח, עכשיו, בכל מחיר, כולל ההחתמה היקרה של דיון ת'ומפסון ללא מחשבה על העתיד, כי אם על ההווה בלבד, כי רוצים לנצח ולזכות כבר עכשיו. זה כלל התייצבות (כמעט) מוחלטת לצד שחקנים שחצו מספר קווים במהלך העונה, החלטה על כך שאין שחרורים במהלך העונה ושאם צריכים להישאר עם שבעה זרים, מתוכם שניים ספייר, זה לא נורא. כימיה ורוטציה מהודקת זה נחמד, אבל עוצמה ופוליסות ביטוח מייצרות אליפויות ובונות אימפריות.
בזמן שבמכבי תל אביב מקדשים את איזונו של המאזן הכספי, מברברים על עקרונות של אי החלפת שחקנים במהלך העונה, מודים שחשבו שאפשר להסתדר גם לאחר פציעה של שחקני מפתח כמו גיא פניני או סילבן לנדסברג, בירושלים לא נטלו סיכונים ולא בחרו להתייפייף. בניגוד למכבי, בירושלים של העונה לא חיפשו מציאות לטווח ארוך וגניבות בשוק השחקנים, מאחר שהמדיניות היא לנצח ולא להיות חכמים.
קראתי פעם אמרה לפיה הרודן זקוק מדי פעם למרחץ דמים כדי לחדש את כוחו. שמעתי כבר כאלה שמסבירים שאחד העריצים הגדולים ביותר בספורט העולמי, ההוא מיד אליהו, היה חייב את הסטירה העונה כדי לחזור לעצמו. כדי להבין שכדי להישאר רודן, הוא חייב לחזור ולהתנהל כמו רודן. לא שהנהלת ירושלים נקייה מטעויות, אבל השילוב של מדיניות הפרסטרויקה הצהובה הרופסת בתוספת העוצמה, הנחישות, הניהול והכסף האדום יכולים לייצר כאן מציאות קבועה של קץ שלטון היחיד.
הניצחון המרגש שהשיגה ירושלים אתמול, בדרך לאליפות המרשימה והמוצדקת, איננו עוד ניצחון האהבה התמימה והילדותית מעידן עדי גורדון. הזמנים הללו מאחורינו. להפועל ירושלים מודל 2015 יש בעיקר רצון ומחויבות להפוך לאימפריה ויכול מאוד להיות שהיא השלימה העונה תהליך של התבגרות. הילד המחוצ'קן עזב את חדרו הישן בדירה של ההורים לטובת אכסניה שמתאימה לגדולים ועל הדרך, הוא הזיז הצידה את הרומנטיקה הנאיבית והחליף אותה בתאבון לניצחונות ותשוקה להישגים. לא נעים לומר, אבל הוא גם לא מתבייש יותר להודות במידת החרמנות שלו להצליח. ביום חמישי, אלא אם יקרה לו אסון בלתי סביר בעליל, יהפוך הילד המחוצ'קן רשמית לגבר.