ב-8 באוקטובר 2013 הודיעה ועדת הבחירות המרכזית של אזרבייג'אן את תוצאות ההצבעה. על פי אותה הודעה, הנשיא המכהן אילהם אלייב זכה ב-72.76% מהקולות ונבחר לכהונה נוספת. לכאורה, נראה כמו תוצאה חריגה, אבל כזו שעדיין עשויה ליפול תחת ההגדרה השומפטריאנית להגדרת מדינה כדמוקרטיה אם היא עומדת במבחן הפרוצדורה, כלומר בחירות הוגנות ומשוחררות.
אלא שפרט לאחוזים הגבוהים שקיבל אלייב, היה עוד דבר מעט מחשיד בתוצאות הבחירות הללו. הקלפיות נפתחו רק ב-9 באוקטובר, כלומר יממה לאחר שהתוצאות הוכרזו. בסופו של דבר, גם התוצאות שהוכרזו היו לא נכונות ובבחירות עצמן התברר ש-85% "הצביעו" לאלייב, שנבחר בפעם השלישית לתפקיד. עם זאת, אלייב בוודאי התאכזב לראות שאחוזי "ההצבעה" עבורו ירדו מ-87 בבחירות 2008 ל-85 בבחירות האחרונות.
אחרי שאלייב, שהחליף בשלטון את אביו היידר ב-2003, ביסס את שלטונו במדינה, הוא החליט לפנות לספורט כדי לקנות למדינתו מעמד עולמי. החל מהשנה הבאה, אזרבייג'אן תארח מירוץ פורמולה 1, ב-2020 היא תהיה אחת מהמדינות שתארח ארבעה ממשחקי היורו המוזר וכבר כמה שנים מתקיים שם טורניר טניס שממשיך לזכות למעמד של טורניר WTA למרות רמת שחקניות ירודה יחסית ואפס קהל במשחקים. אבל כל אלה מתגמדים לעומת המשחקים האירופים שמארחת אזרבייג'אן בימים אלה ושעליהם נשפכו מיליארדי דולרים. הכול כדי להאדיר את שמה של המדינה, ויותר מכך להאדיר ולפאר את שמו של אלייב.
שליט אזרבייג'אן אוהב ספורט, ובעיקר את החשיפה והעניין שהוא מביא איתו. מה שאלייב אוהב פחות זו ביקורת. ב-2014 שלחה המדינה 35 עיתונאים ופעילי זכויות אדם לבית סוהר בטענות שונות ומשונות. ב-2014 היא קיבלה 29 נקודות מ-100 אפשריות והגיעה למקום ה-126 מ-175 מדינות במדד השחיתות העולמי של Transparency. כמו כן, Freedom House קובע נחרצות כי המדינה אינה חופשית וזכתה לשש נקודות משבע אפשריות (כששבע זה הרע ביותר כמובן) בשלושת המדדים אותם מודד ארגון זה: מידת החופש, חירות אזרחית וזכויות פוליטיות. יש לציין כי מאז שאילהם אלייב ירש את אביו בשלטון המצב הולך ומחמיר משנה לשנה ואזרבייג'אן מידרדרת בכל המדדים באופן עקבי. רק לפני כמה שנים היא עוד הוגדרה כ"חופשית למחצה" והיום היא קרובה לתחתית הלא חופשיות.
העיתונאית המקומית חאדיה איסמאילובה נעצרה ונשלחה לכלא ב-5 בדצמבר 2014 באישום הדי מוזר לפיו "גרמה לאדם לנסות להתאבד". מאז היא בבית הסוהר, שהוא ככל הנראה המקום הבטוח והמוגן ביותר מבחינתה בימים אלה, כפי שמעידה גם אמה. אחרי שפרסמה אי אלו תחקירים לא נוחים למשטר, הוצבו מצלמות בביתה שצילמו אותה במצבים אינטימיים עם בן זוגה. כאשר היא סירבה לחדול עם הביקורת כלפי אלייב והמשטר האזרי, איימו עליה כי הסרטונים הללו יפורסמו. איסמאילובה הפכה למקרה מפורסם מאוד, אבל כמוה יש עוד רבים במדינה. כולם נעצרו ונשלחו לכלא לפני המשחקים וכולם בסעיפים משונים ויצירתיים כמו "ניצול כוח", "אמרגנות לא חוקית", "עבירות מס" ועוד. חלקם הוכו ועברו התעללויות, חלקם נאסרו ויושבים בבית סוהר לתקופות ממושכות.
מה שמשותף לכל אותם עצורים זה שכולם מחו נגד השלטון ו/או חשפו פרטים שאלייב היה מעדיף שלא יפורסמו. בין היתר, חשפה איסמאילובה פרטים אודות מכרזים לאצטדיונים ותשתיות לקראת המשחקים שסידר אלייב לחברות בבעלותו או למי מבני משפחתו. כמו כן, היא חשפה עסקאות נפט ענקיות שביצע אלייב בשם המדינה מול חברות בבעלותו ולהפך והפכה לאורחת מבוקשת מאוד בפאנלים להעצמה נשית ו/או עיתונאות חוקרת ברחבי העולם. שני דברים שמשטרו של אלייב לא אוהב.
אלייב ומשטרו לא הסתפקו בהצרת צעדיהם של עיתונאים ופעילי זכויות אדם אזרים והרחיבו את הפעילות גם ברמה הבינלאומית. אואן גיבסון מגרדיאן הבריטי היה אמור לנסוע לבאקו כדי לסקר את המשחקים האירופיים. מערכת העיתון סגרה טיסות ולינה מול מארגני המשחקים והזמינה אקרדיטציה (אשרת כניסה למשחקים עבור עיתונאי) עבור גיבסון. אלא שאישור האקרדיטציה עוכב בשל מה שהוגדר כ"בדיקות רקע של המשטר". את התשובה הסופית קיבלו בגרדיאן יממה לפני טקס הפתיחה של המשחקים ושלוש שעות לפני הטיסה עליה היה אמור לעלות גיבסון. מה הייתה התשובה? כמעט מיותר לציין ששלילית.
כנראה שבממשל האזרי פשוט לא אהבו את הכתבה שהכין גיבסון לאחר שביקר במדינה בדצמבר 2014. גיבסון דיווח מביקורו וכתב שקטאר היא לא המדינה היחידה שמנסה למרק את העבירות הקשות שנעשות בה נגד זכויות אדם באמצעות כסף שמגיע מנפט. גיבסון לא חסך ביקורת והקדיש את מרבית מהטקסט שלו למצב זכויות האדם החמור באזרבייג'אן ושוחח עם פעילי זכויות אדם רבים וארגונים בינלאומיים שתיארו בפניו את המצב. הממשל האזרי כנראה קרא את אותו מאמר והחליט להגיש את הנקמה קרה.
העיתונאי האזרי איברק אבאסוב כתב לגרדיאן טור בו גולל את מה שקורה בארבייג'אן. "מאמצי להיות עיתונאי באזרבייג'אן השאירו אותי מוכה, חבול ובסופו של דבר גם מגורש", כתב שם, "עיתונאות חוקרת היא תמיד מקצוע קשה, אבל המשטר בארבייג'אן עושה הכול כדי להפחיד אנשים ולגרום להם להימנע מזה".
אבאסוב קיבל ב-2012 פרס על אומץ לבו בלונדון וכשחזר הביתה חיכתה לו הפתעה לא כל כך נעימה. כשניסה לסקר את הריסות הרכוש והגירוש שהממשל עשה לאזרחים, הוא ספג מכות שגרמו לו לאשפוז ממושך. "בשנים האחרונות", המשיך, "כל אחד ואחד מהעיתונאים הביקורתיים, מגני זכויות האדם, פעילים צעירים ואחרים ספגו איומים, נסחטו, הותקפו או נכלאו. המשפחה שלי עמדה מול לחצים ואיומים עד שבסופו של דבר החליטה שהיא לא יכולה יותר ולכן ברחנו מהמדינה. המשחקים האירופים, ממש כמו כל המבנים הארכיטקטוניים שנוצרו לכבודם, הם פסאדה שנועדה להסתיר את הדיקטטורה המושחתת הזו".
את טקס הפתיחה של האירוע החרימו ראשי כל מדינות אירופה וכל הדרגים הנמוכים יותר במדינות אלה. רק שלושה נציגים הגיעו: ראג'פ טייפ ארדואן מטורקיה, ולדימיר פוטין מרוסיה ואלכסנדר לוקאשנקו מבלארוס. מה משותף לשלושתם, נראה שדי ברור. גם ראש ממשלת רומניה ויקטור פונטה השתתף בטקס, אבל ללא ידיעתו של נשיא המדינה קלאוס יוהאניס, שרתח מזעם וכינה את זה כתקרית חמורה מאוד. פונטה, אגב, הוא אחת מהדמויות המרכזיות שקשורות לפרשת שחיתות חדשה ברומניה. הוא חשוד בהלבנת כספים, ניגודי עניינים, זיופים והעלמות מיסים בין 2007-2008. אלה כרגע החברים היחידים של אזרבייג'אן בקהילה הבינלאומית. עם חברים כאלה, מי צריך אויבים? העיקר שליידי גאגה שרה את Imagine בטקס הפתיחה הגרוטסקי.
על פי שלל הדיווחים, אזרבייג'אן הוציאה כ-6.5 מיליארד דולר על המשחקים האירופים, כמיליארד מתוכם כדי לממן את הנסיעות והשהות של קצת יותר מ-6,000 הספורטאים שמשתתפים בתחרויות ושל שלל העסקנים וככל הנראה גם חלק גדול מכלי התקשורת. כך למשל, הודו בוועד האולימפי הבריטי כי הנסיעות של הספורטאים שלהם (160, פי שלושה ממה שהיו במשחקי החורף בסוצ'י שנה לפני כן) מומנו על ידי המארגנים. האזרים מוכנים להשקיע כל מחיר לא רק בבניית מתקנים אדירים, אלא גם באירוח מופתי והורדת עלויות למשלחות, כך שאפשר יהיה להתפאר במשלחות גדולות ובתחרות רצינית. כך יוצא ש"מעצמות" כמו ישראל (0 מדליות בלונדון 2012 ו-141 ספורטאים בבאקו) ויוון (2 מדליות ארד בלונדון, 138 ספורטאים בבאקו) שלחו יותר נציגים מאשר הולנד (20 מדליות בלונדון, 120 נציגים) וצ'כיה (10 מדליות בלונדון, 130 ספורטאים בבאקו) וכמעט כמו בריטניה (65 מדליות בלונדון, 160 נציגים בבאקו).
ומה אפשר לצפות ממשחקים שמתנהלים מעט לפני אליפות העולם בשחייה ואליפות העולם באתלטיקה? כשבלוח המשחקים יש ענפים כמו כדורסל 3 על 3, כדורגל חופים, קראטה, סמבו ושלל תחרויות שלא באמת מעניינות מישהו בעולם. לא פלא, אפוא, שהולנד - שנבחרה לארח את התחרויות ב-2019 - הודיעה שהחליטה לוותר על התענוג המפוקפק. בכל זאת, לה אין מנהיג שצריך לפאר ולהלל ושם אי אפשר להקדיש לכך תקציבי עתק על חשבון הציבור.
התעמולה האזרית הופכת גרוטסקית במיוחד ככל שהתחרויות מתקדמות. זה מגיע למחוזות ביזאר גמורים כמו סוכנות הידיעות הרשמית של אזרבייג'אן שהעלתה השבוע משהו שנראה בין מסמך רשמי של המדינה לדף מסרי תעמולה. היא תקפה שם את הגרדיאן ובמיוחד את גיבסון, כשהוא אפילו זוכה לכינוי "מרגל" ו"גנב" שם. לא פחות. כמו כן, נכתב שם כי "מחקרים מוכיחים שלתקשורת הבריטית יש מסורת של חוסר כבוד עבור נהלים ועקרונות שמוצגים על ידי העולם. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לתקן את הטעויות הללו, שום תוצאה לא הושגה".
עוד אחד מרגעי הפארודיה הגיע גם הוא השבוע כשהתפרסם ריאיון עם עיתונאי בריטי בשם כריס וויטמור תחת הכותרת: "עיתונאי בריטי מתרשם מטקס הפתיחה של משחקי באקו", ובו נראה אותו עיתונאי מדבר כמי שכפאו שד. "הייתי בהרבה מדינות ברחבי העולם ואני רוצה לציין שיש בינינו הבדלי תרבויות רבים. בהתחלה לא הבנתי את כל הפרטים בטקס הפתיחה, אבל כשהסתכלתי על המידע באינטרנט, הבנתי את המשמעות. אני מרוצה מאוד שהגעתי לכאן ושאעבוד כאן. אנשים ידידותיים מאוד גרים כאן", אמר האיש שנראה כאילו אקדח כוון לראשו במהלך הריאיון.
בשנה שעברה הייתה ביקורת חריפה על אולימפיאדת החורף של ולדימיר פוטין בסוצ'י, גם המשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008 עמדו בצל דיבורים רבים על הפרות זכויות אדם. פיפ"א עומדת בימים אלה במרכז הכותרות העולמיות בשל פרשות השחיתות המסועפות והרבות שהתגלו שם. המונדיאל בקטאר וההכנות אליו גם עומדים בביקורת אדירה וספק אם הוא באמת ייערך במדינת המפרץ. המשחקים האירופיים באזרבייג'אן עוברים בשקט יחסי בתקשורת העולמי, בטח ביחס לאירועים האחרים שצוינו לעיל, בשל העובדה שהמשחקים עצמם לא ממש מעניינים מישהו בעולם. כמו כן, נראה שכבר לא נשארו מי שיפגינו וימחו נגדם במדינה או מי שיחשוף את השחיתות העומדת מאחוריהם.
באוקטובר 2013 התקיימה במינכן וסביבותיה הצבעה לגבי רצון התושבים לארח את אולימפיאדת החורף ב-2022. יש לציין כי בניגוד לבאקו חסרת המסורת והעניין, למינכן ולאזור בוואריה בכלל יש מסורת ארוכת שנים של ספורט חורף וצמיחת ספורטאי-על בהם. עם זאת, כל מחוזות ההצבעה החליטו פה אחד נגד ההחלטה לארח את האולימפיאדה הזו. האזרחים שם מעדיפים שהממשל שלהם ישקיע במגוון נושאים אחרים לפני שהוא מוציא סכומי עתק על אירוח של אירוע ספורט גדול.
מכאן מגיעים לסוגייה המדאיגה והשאלה האם רק דיקטטורות יוכלו לארח אירועי ספורט גדולים בעתיד. לדמוקרטיות פשוט לא שווה להוציא כל כך הרבה כסף ומשאבים על כך. לדיקטטורות אין שום צורך לעמוד למבחן הבוחר במקרה של הוצאות מוגזמות ולא צריכות בדין וחשבון, לכן יותר קל להעביר שם החלטות על הוצאות כספים עצומות ובטח שפשוט יותר לווסת כספים מתקציבי העתק למקורבים.
אזרבייג'אן היא מדינה קטנה יחסית ובעלת עושר גדול בזכות רווחי הנפט, שזורמים בעיקר לתאגידי הנפט שמקורבים או שייכים לאלייב ולא ממש מחלחלים למטה. חשוב לציין כי ב-2014 ירדו מחירי הנפט בצורה משמעותית. האזרים לא יכלו לסגת מאירוח המשחקים וגם לא רצו לעשות כן, לכן אלייב מצא פתרונות יצירתיים. אחד מהם היה "בקשה" מעובדי המדינה לתרום חלק מהמשכורות שלהם לטובת המשחקים. כשחלק מהם סירבו, הם נאסרו בטענות לשחיתות והאשמות אחרות. כמו כן, אלייב הכריז על 2015 כ"שנת החקלאות", כשבפועל קציני צבא ומשטרה דרשו שוחד ופרוטקשן מחקלאים ובזזו את אדמותיהם.
יש שטוענים שאלייב ניצל את תשומת הלב העצומה שניתנה למשבר קרים בין רוסיה לאוקראינה כדי לשלוח עוד מתנגדים לכלא ולהחמיר את הפגיעה בזכויות האדם במדינה. בינתיים מגיעים גינויים חריפים מגרמניה (שגם שלחה במחאה ספורטאים בדרג זוטר) ומהאו"ם, אבל לא נראה שזה מרגש את אלייב יותר מדי. קרן המטבע הבינלאומית חוזה משבר כלכלי חמור לאזרבייג'אן עקב המשחקים והירידה החדה במחירי הנפט. אפשר להיות בטוחים שללא התערבות חיצונית או מקרה יוצא דופן, כל זה לא יזיז לאלייב או מי מממשלו יותר מדי. העיקר שהם ירוויחו עוד קצת תהילה לאומית ויקר בינלאומי כמארחים של תחרויות גדולות וספורטאים בינוניים יחסית יזכו במדליות עליהן לא יוכלו להגן כנראה במשחקים האירופאים הבאים. אלא אם אלייב שוב יחליט להכניס את המדינה שלו להרפתקה הזו.