אוי, הציטוטים האלה לאחר ההפסדים האלה. המאמן, השחקנים. אחד אחד הם ניגשים, השדר שואל, הם עונים וזה מרגיש כמו מערכון בחמישייה הקאמרית. כאילו שפיגלר זה דב נבון, כאילו מנשה נוי זה זהבי. הכול נראה כמו דיאלוג מבוים, צפוי כמו התוצאה שזה עתה נקבעה בזניצה. כל כך צפוי, שהשחקנים יכולים להתחיל לראיין את העיתונאים, וזה ייראה אותו דבר. וכמו במערכונים הכי טובים של החמישייה הקאמרית, גם כאן לא היה פאנץ'.
במיקרו, זה היה משחק חלש של כל שחקן ושחקן בנבחרת - כמו בשני המשחקים הקודמים בקמפיין. אף שחקן לא הביא את היכולת שלו מהקבוצה שלו, אף שחקן לא דפק אקסטרה. בלטו לרעה שניים שגם בקבוצות שלהם עדיין לא הרשימו: אוראל דגני ועומרי בן הרוש. מגנים זו המחלה כאן, תמיד אמרו. ובכן, מדובר במגפה ולכו תדעו אם יש מרפא.
אפשר לבלבל את המוח כמה שרוצים על "למה לא רפאלוב?" או "בוזגלו או ורמוט?" וכו'. העובדה היא שהמאבקים בכנפיים, בקישור, אפילו בחוד, הם לרוב בין מספר שחקנים שמרשימים בקבוצות שלהם. צרות טובות, לכאורה. אבל בשני תפקידי המגן אין תחרות רצינית, ואלה שנבחרים לאייש את העמדות, הפעם דגני ובן הרוש, הם אפילו לא באנקרים בקבוצות שלהם. מעולם לא היו. עמרי בן הרוש, שטעויות שלו היו מרכיב עיקרי בהדחת מכבי תל אביב מאירופה בקיץ האחרון, לא הצליח לספסל לחלוטין את יואב זיו. דגני עושה את אותן שגיאות-חסרות-מודעות במדי הקבוצה ובמדי המדינה.
אתמול (שישי), העולם חזה באחד המשחקים הכי חלשים של צמד מגנים. דגני פספס 11 מסירות מתוך 34, נתון איום ונורא. גם בן הרוש לא היה מדויק. כל איבוד של מגן מכבי חיפה יצר מצב קורץ אצל בוסניה וכל התקפה של וישצ'ה הנהדר בצד ימין של הבוסנים הייתה ריקוד באגף המופקר של בן הרוש. הגול השלישי, כאילו כדי לסכם, היה תצוגת תכלית של איך מגנים לא צריכים לשחק. בן הרוש עף לו בשלומיאליות, דגני צילם את וישצ'ה. 1:3, הסיפור של המשחק גמור.
שוב, אף שחקן בנבחרת לא הרשים. זה לא שתשעה שחקנים היו שווים זהב ושני המגנים שלחו נבחרת שלמה לארוז. אבל הטקטיקה לקראת המשחק הזה שיוועה לתיקו וזה תיקו שהיה אפשר לפנטז אודותיו. ההרכב היה הגנתי ואפור, העיקר לא לטעות. אבל צמד המגנים האלה ושרן ייני עם נגיעת היד, נוגדים את הבסיס של "לשחק על תיקו". כי כשטקטיקה רק כמעט עובדת, סימן שהיא נכשלה.
אלי גוטמן אמר שסיכומים עושים בסוף, וכך גם לגבי הקמפיין השני שלו והשחקנים שעברו בקדנציה הזו. אבל אם מחפשים ביקורת על המאמן הלאומי, היא בדיוק באספקט הזה. בהרכבת דגני ובן הרוש ב-11, מאמן הנבחרת מצהיר שאין אף מגן איכותי ובשל במדינת ישראל. שאין אף מגן שראוי ללבוש את חולצת הנבחרת, כרגע. דגני ובן הרוש אולי יבשילו בעתיד, אבל כרגע הם נטל לרמות האלה ואם עברנו כבר 15 משחקים בתקופת גוטמן, הרי שהוא היה חייב למצוא פתרון. אם אין פתרון, שימציא כזה. שיאלתר. שיודה "אין בכדורגל הישראלי של 2015 מגן אחד ראוי" ויברא את הנג'ואן גרייב הבא. גם אסטרטגיה היא בדרישות התפקיד, לא רק טקטיקה.
במקרו, ישראל נמצאת נקודה מהמקום החמישי ושתי נקודות מהמקום השני. ספוילר: היא לא תסיים שנייה ולא חמישית. זה יהיה או מקום שלישי או מקום רביעי, והמאבק, כמו שאמר אדין דז'קו, יהיה מול בוסניה. הבוקר, במדינת היהודים אבל וקינה ובבוסניה צהלה. הטבלה העקשנית טוענת שישראל מובילה על בוסניה בנקודה, עם לו"ז כמעט זהה לזה של הדרקונים, אבל תנו להיות עצובים בשקט.
באופן ריאלי, ישראל הזו צריכה להפסיד לבוסניה הזו בחוץ. נבחרת דרג 1, שנה לאחר מונדיאל, בבית, אחרי שכבר בזבזה את ההתבזות הביתית מול קפריסין, בסגל כמעט מלא. אופרה אחרת. זה לא האצטדיון בחיפה ואלה לא דרקונים חסרי חלוץ. נבחרת ישראל, בכושרה הנוכחי, לא שווה ניצחון בזניצה. היה צריך לגנוב תיקו, תיקו ששווה מקום שלישי ופה האכזבה.
עכשיו, בעיקר בגלל התבוסה הביתית מול ויילס, המפלה האמיתית היחידה בקמפיין הזה, ישראל תצטרך לגרד נקודות במגרשים שלא ציפתה לגרד בהם. בקרדיף, בבריסל. נכון, ניצחונות חוץ על יריבות ראויות זה לא כוס התה של הבחורים בכחול ובלבן ועדיין, לבנות על המקום השלישי זה כל מה שצריך לעשות. זו המטרה הריאלית, לפי תקדימי העבר ולפי היריבות. זו לא תבוסתנות, זה ריאליזם. הניצחון 0:3 על הנבחרת מהדרג הבכיר נתן דרור לפנטזיות, ובצדק, אבל התבוסה לוויילס אפסנה את השאיפות המאולתרות במגירה, וחזרנו ל"מקום שלישי זה אנחנו".
במבחן התוצאה, יש סיכוי רב שהנבחרת תיכשל. אבל זה עדיין לא קרה. הכישלון הנוכחי בהרגשה, כרגיל, מגיע בשלושה מישורים. האחד: הבאזז הכמעט לא קיים סביב הנבחרת של הענף הפופולרי בישראל והפסימיות ששוררת עמוק בתוך הוורידים של הנבחרת, אנשיה, סובביה ואוהדיה. השני: היכולת. השלישי: העתיד.
הבית הזה הגיע כאילו כדי להציב מראה, לחנך. כי מי שלוש המתחרות על הכרטיסים?
בלגיה (11 מיליון תושבים): הנבחרת הגיעה לאן שהגיע בזכות דור זהב שעלה על פס הייצור לפני שנים רבות. מתי בישראל תהיה תוכנית חומש? או תוכנית?
ויילס (3 מיליון תושבים): מדינה קטנה שמשום מה הצליחה לייצר שחקן טופ-5 עולמי. מתי ישראל תייצר טופ-5 עולמי? או טופ-25? או טופ-100?
בוסניה (כ-4 מיליון תושבים): מדינה שהראתה שלמרות מלחמה קשה אפשר לגדל דור של כדורגלנים נהדרים. על מונדיאל הם כבר סימנו וי. למה כאן תמיד אומרים "אין כסף כי כל התקציב הולך לביטחון"? שם לא צריך ביטחון?
בלגיה לא הייתה בטורניר גדול בין 2002 ל-2014, ויילס לא הריחה דבר כזה מאז 1958 והבוסנים היו רק בברזיל. כדי להמחיש את הביזאר, הניצחון של בוסניה אמש היה הראשון שלה על ישראל. מה זה אומר, שהניצחון הראשון אי פעם צפוי כל כך? אתם יודעים מה זה אומר.
שלוש מדינות שעד לפני כמה שנים היו במשבר בענף, הצליחו להתקדם משמעותית לעבר צמרת היבשת. אין שום דבר שעשו במדינות האלה שאי אפשר באמת לעשות כאן, או לפחות לנסות.
הסיכויים לתפוס את המקום השלישי קיימים. עם כל היגון, עוד לא אבדה תקוות גוטמן. הבית מסובך וקשה לקריאה ויש זמן לדיכאון גם באוקטובר. אבל יש כרטיס אחד ששווה יותר מעלייה אפשרית וקפריזית לפלייאוף שיקנה עלייה אפשרית וקפריזית ליורו. סעו לבלגיה. טוסו לוויילס. דהרו לבוסניה. אלא אם אתם ממש מכורים ללהתאכזב-עמוקות-מעוד-הפסד-לנבחרת-טובה-יותר, תחליטו ממי הכי בא לכם ללמוד איך לייצר כוכבים ועתיד, ועופו.
ותפסיקו כבר לדבר על מנטליות. "מנטליות" זה שם קוד ל"אין לנו הסבר מדוע זה קרה". זו בריחה מאחריות. הבעיה של ישראל בשלושת המשחקים האחרונים קלה להגדרה. קוראים לה "כדורגל".