אחרי שנה וחצי מוצלחות בגראסהופרס השוויצרית, מונס דאבור מרגיש שהוא יכול לדבר. עם 22 שערים ב-47 הופעות בליגה השוויצרית, הוא מרגיש מספיק ביטחון בשביל לפתוח את הלב ולנתח את התקופה הכי סוערת בקריירה שלו. החלוץ סיים את העונה עם פציעה בשריר הירך האחורי ולכן לא נכלל בסופו של דבר בסגל נבחרת ישראל למשחק בבוסניה, וכעת הוא נמצא בישראל לצורך טיפולים ומנוחה. הוא יחגוג השבוע עם משפחתו את חתונת אחיו אונסי, שלומד רפואה בצרפת והגיע גם הוא לישראל לרגל חגיגת הנישואין. בראיון מיוחד לוואלה! ספורט דאבור מספר על התקופה הלא פשוטה במכבי תל אביב, על הקריירה שהמריאה עם המעבר לשוויץ ועל ההצעות המחמיאות שהוא מקבל, בדרך לתחנה הבאה באירופה.
- איך אתה מסכם את העונה האחרונה?
"מבחינת הקבוצה זאת היתה עונה קצת פחות טובה מהעונה שעברה, הלך לנו פחות טוב, אבל מבחינה אישית אני חושב שהיתה לי עונה באמת מוצלחת. התקדמתי מאוד ואני שמח על העונה שעשיתי. אני חושב שמבחינה מקצועית זו היתה העונה הכי טובה בקריירה שלי".
- העונה הכי טובה שלך? תסביר.
"זה סוג של הרגשה במגרש עצמו. אני מרגיש יותר בוגר, יותר טוב במגרש, ואני חושב שהשתפרתי בהרבה דברים שעזרו לי להיות הרבה יותר דומיננטי בקבוצה. זה קשור לביטחון העצמי שלי, כי אני מרגיש שאני עושה עכשיו דברים שלא הייתי עושה בעבר. כל מי שרואה אותי משחק עכשיו אומר את אותם דברים. שאני יותר בטוח עם הכדור, שקבלת ההחלטות שלי במצב טוב מאוד. גם כל הקטע של הדריבל, שמירה על הכדור, לשחק בנגיעה, או בשתי נגיעות, אלה הדברים שהשתפרתי בהם".
- הגעת למדינה שמפתחת מאוד את כל נושא הכישרונות הצעירים. במה החיים בשוויץ עזרו לך לעשות את השיפור?
"אין ספק שזה קשה מאוד לחיות לבד, לגור לבד בציריך, בלי המשפחה ובלי החברים. מצד שני זה מוציא ממני גם דברים חיוביים. אני יותר חזק מנטלית ומרגיש הרבה יותר מוכן להיות במצבים לא פשוטים. עזרו לי מאוד, גם בקבוצה וגם מהמועדון עצמו".
- אם הייתי אומר לך לפני שנה וחצי שבסיום העונה הנוכחית תהיה עם 25 שערים ו-14 בישולים, מה היית אומר?
"לא יודע. אולי הייתי צוחק עליך. כשיצאתי מישראל כולם הופתעו. זה קרה תוך 24 שעות, לקבל החלטה ולצאת לשוויץ, כמעט בלי לחשוב פעמיים. גם אני עצמי הופתעתי שזה בא כל כך מהר. הייתי בטוח שייקח לי יותר זמן להשתלב שם ולהיות עם כל הדברים החדשים. אבל אני מודה לאל שזה בא מהר ושזה עזר לי להתאקלם שם".
- ספר מה היה במשחק בו הבקעת את השער הראשון שלך בשוויץ.
"זה היה משחק נגד סנט גאלן, בחוץ, משחק ראשון בסגל. מחצית ראשונה נגמרת ב-1:1 ואנחנו חייבים לנצח שם. אני על הספסל ובמחצית המאמן קורא לי להיכנס. זו ההרגשה הכי מוזרה שהיתה לי בחיים, שיא ההתרגשות, שיא הריכוז במקביל. ולך תדע, אם לא הייתי מצליח ב-45 הדקות הללו, אז כבר היו מעירים על הרכש שגראסהופרס עשתה והיו שואלים מי אלה השחקנים שהגיעו כשחקני רכש. תודה לאל שזה יצא ככה. המאמן קרא לי לתדרוך ואמר לי לנסות לשמור את הכדור קרוב לרגל, כי יש להם בלמים גבוהים ואני יודע שעם הדריבל שלך, נוכל לעשות משהו. אחרי כמה דקות אני נכנס ובנגיעה הראשונה נתתי פאס טוב. ההרגשה השתפרה, אחרי 5 דקות אני מבשל ואחר כך כבשתי את הצמד. הייתי בחלום. יומיים לא האמנתי שזה רציני".
- סיפרת שתוך 24 שעות קיבלת את ההחלטה להיענות בחיוב להציעה משוויץ. זוכר משהו מאותו יום?
"אני את ההחלטה שלי קיבלתי תוך דקה. ברגע שאבי (נמני, ר"ב) התקשר אליי ואמר 'מונס יש לי הצעה', שאלתי קצת שאלות והחלטתי שאני רוצה לנסוע לשם. שיחת טלפון אחת שינתה הכל. כמובן שזו לא היתה החלטה קלה, בטח לא אחרי שניתקתי את אותה שיחה. הבנתי פתאום שיש מצב שלא אהיה במכבי. אני חושב שזו היתה החלטה נכונה".
- הטלפון משוויץ הגיע בזמן שאתם במשא ומתן לא פשוט מול מכבי, על הארכת חוזה. למה המשא ומתן היה כזה ארוך?
"בהתחלה היינו רחוקים מאוד. אחר כך הפערים הצטמצמו, אבל כל הזמן היה משהו חסר שם. משהו בתנאים, בלי להיכנס לזה. מה שבטוח זה שהייתי מאוד קרוב למכבי תל אביב".
- עד כמה זה באמת היה קרוב?
"כמה קרוב? אם לא הייתי מקבל את שיחה באותו יום, יכול להיות שיום אחרי אני חותם במכבי. זה לא סוד, כולם יודעים שזה היה קרוב לחתימה. מכבי בשבילי זה הבית".
- באמת רצית להישאר?
"בטח, למה שלא ארצה?".
- והרגשת שבאמת רוצים אותך במכבי?
"אני חושב שכן. תמיד הם אמרו לי שהם רוצים שאשאר, שהם רוצים שאמשיך עם ההצלחה הזאת. אבל זה לא הסתדר, קורה. אסור לשכוח שמכבי קיבלה עליי סכום כסף, שהוא יותר גבוה מסעיף השחרור שהיה לי".
- בתחושה שלי, ומעניין אותי לדעת אם גם אתה מרגיש ככה, לא נלחמו עליך מספיק. אתה מסכים?
"יכול להיות שכן".
- אתה נחשב לשחקן בית, מהנוער היית במכבי, אתה רואה שמשלמים מיליון יורו לערן זהבי, מציעים חוזים וסכומים לשחקנים אחרים בקבוצה. הרגשת שאתה לא מוערך מספיק?
"בוא נגיד ככה, הרגשתי שאני שווה יותר, זו התשובה שלי. הייתי קרוב מאוד לחתום, על סף חתימה רשמית, מבחינה כספית זה היה קרוב מאוד למה שרציתי, אבל ברגע שהגיעה ההצעה מאירופה וזה היה חלום שלי, לא חשבתי פעמיים. היה לי בראש שאני רוצה ללכת ולנצל את ההזדמנות ולשחק באירופה ולנסות לעשות משהו טוב".
- זה נכון שנעשו ניסיונות בחלונות האחרונים להחזיר אותך למכבי תל אביב?
"בעבר כן, בינואר האחרון, היה משהו, גישושים. לא היה משהו באמת רציני, כי גם במכבי יודעים שהם יצטרכו לשלם מחיר לא פשוט. לפני שנתיים היה לי סעיף שחרור של 220 אלף דולר, היום אני בשלושה מיליון יורו. אני חושב שזה מסמל יותר מהכל את ההצלחה שלי".
- אתה מרגיש שקיבלת מספיק צ'אנסים במכבי בעונה האחרונה שלך בקבוצה?
"כמו שכולם יודעים, הייתי חלק מהרוטציה כמו כולם. אי אפשר להגיד שקיבלתי צ'אנס של 100 אחוז, או שהיו לי 3-4 משחקים ברציפות ששיחקתי 90 דקות. זה לא היה לי. זה היה חסר לי בכל השנים שלי במכבי, לא רק עם פאולו ואוסקר. אני חושב שלחלוץ הכי חשוב לקבל כמה שיותר דקות משחק ולתת לו את הביטחון".
- וזה זה לא משהו שקיבלת במכבי?
"אני חושב שלא. אני חושב שבגראסהופרס אני מקבל את זה המון. לדוגמה, בתחילת העונה הנוכחית התחלנו לא טוב. כבשתי צמד במשחק השני ואז 4-5 משחקים לא הבקעתי. כל המועדון בלחץ ששוב מפסידים ורק מפסידים, מתחיל בלגן בקבוצה, וברגע הזה הייתי צריך מישהו שיבוא ויגיד לי שהוא סומך עליי. וזה אכן קרה. בא אליי המאמן, מיכאל סקיבה, בעצמו שם גדול, ואמר לי: 'אל תחשוב על גולים ובישולים. אני רואה איך אתה עובד ואני רק רוצה להגיד לך שאני סומך עליך במיליון אחוז ואני יודע שברגע שתכבוש, אתה לא תפסיק'".
- ובמכבי? היה מי שעשה את זה?
"לא היה. אף פעם".
- היו רגעים שהיית צריך את זה במכבי וזה לא קרה?
"הרבה פעמים. זה היה חסר לי בכל התקופה שלי במכבי. גם בעונת האליפות הראשונה, שאני חושב שהיתה לי עונה מאוד מוצלחת, עם עשרה שערים ובישולים, וזה לא היה משהו פשוט במכבי לחלוצים, אולי חוץ מאלירן עטר שהפציץ באמת. לא הרגשתי שסומכים עליי מספיק. היה חסר לי שאחרי החמצה שלי, כשכל הקהל צועק בוז או מקלל אחרי הפסד פה ושם, היה חסר לי את החיבוק הזה שאתה מדבר עליו. אני עולה מהנוער, משחק, נותן את הכל לקבוצה, ולפעמים זה לא הולך כי אני מחמיץ או מאבד כדורים. בתור שחקן צעיר, אתה צריך מישהו שיבוא אליך, ייתן את הדחיפה ואת החיבוק, וזה לא היה לצערי במכבי. לא רק לי, אני חושב שרוב הצעירים לא קיבלו את זה מספיק.
"בשנה האחרונה התחברתי למהראן ראדי שעזר לי מאוד, אבל זה לא הספיק. זה גם לא אותו דבר, אם אתה מקבל את הגב מהמאמן או משחקנים. אתה חייב לקבל מהמאמן סוג של ביטחון ולא להיות מוחלף ראשון אחרי שני איבודים".
- אתה כועס על מכבי?
"לפעמים כן. רק מהבחינה הזו. כי אני חושב שיכולתי לעשות הרבה יותר דברים ממה שעשיתי וממה שהשגתי ממכבי".
- האם לדעתך במכבי תל אביב מרגישים שהם פספסו את מונס דאבור?
"אני חושב שכן".
- אתה מרגיש שהיום, אחרי שנה וחצי, הוכחת משהו למכבי?
"אני חושב שאני לא צריך להוכיח כלום. כששיחקתי בנבחרת הצעירה והיה לי את כל הביטחון מהמאמן גיא לוזון, שאלתם אותי למה אני עושה דברים יפים בנבחרת ולא במכבי. אז בהחלט אלה דברים שמשנים את התמונה. אבל צריך להתמודד עם המצב. אי אפשר להיות ילד רגיש ואחרי כל הפסד להוריד את הראש ולהיות עצוב, כי זה מועדון גדול וצריך להתמודד עם הכל".
- ההתמודדות הזו במכבי הכינה אותך למה שאתה עובר עכשיו באירופה?
"בוודאות כן. אני גם חושב שזה חיזק אותי מאוד, עם כל התמיכה שקיבלתי מהמשפחה, מהחברים. זה עשה אותי אך ורק יותר חזק. אסור לשכוח שמכבי נתנו לי את הבמה".
- יש לך חוזה לעוד שנתיים בשוויץ ואנחנו יודעים שיש הצעות מכל מיני ליגות אחרות. משוויץ קופצים לאן?
"גרמניה, איטליה. בכל משחק יש בין 15 ל-20 סקאוטים מינימום. מגרמניה, איטליה, טורקיה ועוד מקומות. היו פניות ממועדונים בגרמניה ומאיטליה. כרגע זה יותר קרוב לגרמניה מאשר לאיטליה".
- ואחרי ההצעות האלה, עד כמה זה ריאלי שתחזור בקיץ הזה למכבי תל אביב שהביעה עניין להחזיר אותך הביתה?
"זה לא על הפרק עכשיו. אני מקווה שאני אוכל לעשות את קפיצת המדרגה לליגה בכירה יותר באירופה. במצב שלי, אחרי שסיימתי עונה מוצלחת מבחינה אישית, ויש כבר התעניינות ממועדונים באיטליה וגרמניה, למה שאחשוב לחזור אחורה? כרגע, עם יד על הלב, לחזור מגראסהופרס למכבי זה לא אחורה מבחינתי, כי גם הקבוצה שם לא במצב אידיאלי. יש שני מועדונים רציניים מאוד שמוכנים לשלם את הסכום שגראסהופרס תבקש, ואני מקווה שזה ייצא לפועל".
- כשהיית קטן לאן חלמת להגיע?
"חלמתי לשחק בפרמיירליג, אבל באמת חלמתי לשחק בבוגרים של אחי נצרת. זה החיים, הכל הולך ומתפתח, לפעמים לא כמו שאתה מתכנן. שיחקתי חמישה משחקים בבוגרים של אחי בעונה שבה ירדנו ליגה והייתי צריך להחליט אם לעבור לנוער של מכבי או להישאר בבוגרים של אחי. אני שמח בדיעבד קיבלתי את ההחלטה הנכונה".
- אתה מבין שזו החלטה של קריירה?
"כן אני מבין. היתה לי התלבטות אמיתית בגיל 17 וחצי אם להישאר בבוגרים של נצרת או לעבור לנוער של מכבי. סבא שלי סגר הכל עם מכבי אפילו בלי שאדע. וכשסבא אומר, אני לא יכול להגיד לא. מה שהוא אומר קדוש. עברתי למכבי לנוער, היתה לי חצי עונה ראשונה לא טובה, הכי עצובה שהיתה לי כמובן, אחרי כל מה שקרה עם אבא, ואחרי זה הדברים התחילו להתקדם מעצמם. אבל ההחלטה לעבור מנצרת לנוער של מכבי לא היתה ההחלטה הכי חשובה שקיבלתי. ההחלטה להישאר בנוער של מכבי בחודש ינואר ולא לחזור בחזרה לנצרת היא ההחלטה הכי משמעותית. האופציה היתה לחזור לאחי נצרת כי אני לא משחק. שיחקתי פה רבע שעה, שם 20 דקות, אולי מחצית. אז אני חושב שזו ההחלטה הכי משמעותית שהיתה לי בקריירה. מאוד שמח שקיבלתי את ההחלטה".
- ספר לי איך התקבלה ההחלטה. מה היה הרגע הכי קשה שלך אז?
"הרגע הכי קשה? שאני צריך לריב עם סבא שלי על לחזור לאחי נצרת או להישאר במכבי. הוא אמר לי להישאר במכבי, ואני אמרתי שאני לא רוצה להישאר במכבי בנוער. ואז היה ריב באמת גדול והיינו בסוג של נתק שבועיים. סבא ואני. שזה דבר לא נורמלי בכלל. ברגע שאני רואה את הדמעות של אימא שלי, אז אני צריך ללכת עם הצד של המשפחה. היא רצתה שנישאר כולם יחד, שלא נריב. אז קיבלתי את מה שסבא רצה והיום אני מודה לו על זה".
- איך התקבלה ההחלטה לעבור לשוויץ?
"אחרי שקיבלתי את הטלפון מאבי נמני, הודעתי למשפחה. לאימא ולאחים. ואז הלכתי לסבא, סיפרתי לו. דבר ראשון הוא חייך. הוא שאל אותי: 'אתה רוצה ללכת?'. אמרתי 'ברור שכן, זה חלום'. הוא שאל אותי אם אני מוכן לזה, לחיות לבד, לעשות הכל לבד. לקח לי 20 שניות לענות לו שכן, אז הוא אמר שגם הוא רוצה שאלך, וזהו. קיבלתי את ברכת הדרך מסבא. אני מודה לו עד היום".
- אתה מאוד קשור למשפחה שלך. כמה אימא חסרה לך שם בציריך?
"אתה לא מבין בכלל עד כמה. אי אפשר לתאר בכלל עד כמה. היא מאוד חסרה לי. הבית חסר לי, אחים שלי חסרים לי, אבל אימא במיוחד. אף פעם לא עשיתי דברים לבד, לא בישלתי לעצמי, לא ניקיתי, כלום. כל הזמן אימא דאגה לי, אז צריך להתרגל עכשיו למשהו אחר. אני מקווה שהיא תישאר כל החיים איתי. היא בלב שלי ואני בלב שלה".
- איבדת את אבא שלך בתאונת דרכים לפני שש שנים. במיוחד עכשיו כשאתה בחו"ל ולבד, כמה אתה חושב עליו? כמה אתה מתגעגע אליו? מתי אתה נזכר בו?
"מתי אני נזכר באבא? תשאל מתי אני לא נזכר בו. זאת השאלה. בכל דקה ובכל צעד שאני עושה הוא איתי ואני בטוח שהוא רואה אותי וגאה בי ואני מקדיש בשבילו כל גול, כל בישול, כל הצלחה, לא משנה איפה. כל מה שאני עושה זה אך ורק בשבילו וכמובן בשביל אימא".
- אתה מרגיש שהדרך שאתה עושה עם הגשמת החלום בחו"ל מוקדשת בשבילו?
"בטח. זה היה החלום שלו, שאצא לחו"ל. אני בטוח שעכשיו כשאני מגשים את החלום שלו, הוא מבסוט ממני".
- בכל גול שאתה מבקיע אתה מסתכל לשמיים ומדבר איתו. מה אתה אומר לו?
"אני אומר 'אני אוהב אותך אבא, אתה בלב שלי כל הזמן', ומודה לאל".
