"2,000 יורו, בסדר. אבל לקטגוריה הכי טובה, שלא יהיה מוגזם"
(ישראלי אופטימי בברלין, שבת בצהריים)
לא בטוח שישראל היא המקום הכי רחוק שאנשים הגיעו ממנו לברלין בלי כרטיס לגמר ליגת האלופות, בתקווה להשיג את פיסת הנייר הנכספת לך תדע אם היא בכלל אמיתית שעות ספורות לפני שריקת הפתיחה. בליל השפות שמופיעות על שלטי "זקוק לכרטיס" גדול גם על גוגל טרנסלייט, וזה עוד לפני הדקדוק הקלוקל באנגלית. כולן מעבירות את אותו מסר אחד, חסר סיכוי כמעט.
הביקוש גבוה, גבוה מאוד, ההיצע לעולם לא ידביק אותו, והתוצאה היא השתוללות מחירים. נדיר להיתקל במחיר גבוה מ-2,000 יורו, אבל מה כבר ההבדל בין 8,583 שקל, שער יציג של יום שישי, ל-10,000? או ל-3,000 יורו, שזה כרגע 12,875, לפני עמלה? מי שידו משגת, לא צריך טובות של הרגע האחרון; למי שהסכום הזה דמיוני, אפשר גם להגיד מיליון דולר. לא על זה הוא יוכל לשלם, ולא על זה.
קהילת רוכשי הכרטיסים באזור שער ברנדבורג, בלב פארק האוהדים המצועצע של אופ"א, מתפקדת כמשהו שבין משפחה לשוק תחרותי ואכזרי. כולם מחכים למחיר הבא, הטוב יותר; עד שמישהו כבר מוצא כרטיס, הוא מוותר עליו באצילות לטובת השכן שלו, שהגיע לאזור חצי שעה קודם ויצא להתרעננות; וחצי מהקונים מתבררים למעשה כמוכרים, שרוצים ללכוד את תשומת לבך מבלי להסתכן בהסתבכות אפשרית עם הרשויות. קל לזהות מי מחפש כרטיס כדי להפקיע מחיר לעוד פראייר שבסוף ישלם, ומי חצה את האוקיינוס, או לפחות את הגבול משוויץ, כדי לראות את מסי ופירלו.
התחנה הבאה היא האיצטדיון האולימפי, כמה תחנות רכבת ממרכז העיר. הסיכון שם גבוה יותר, אבל כך גם הסיכוי: בנקודה מסוימת המחירים יגיעו להרבה יותר מ-2,000 יורו, אך מיד לאחריה, בסביבות צליל הסיום של המנון האלופות, היא תתחיל לצלול. מי שימצמץ שני, ויתפוס את הסוחר שלו ברגע של חולשה, יוכל להתגאות שמכר רק את המכנסיים. את המשכנתא הוא ישמור לגמר הבא.
הקהילה הישראלית בעיר מוכיחה את עצמה כבסיס אם אפקטיבי למי שמהמר על מציאה של הרגע האחרון: גם שלט בעברית, ליודעי ח"ן ולסוחרים חכמים שמבינים מי הקהל הלהוט ביבשת, מופיע בבזאר הכרטיסים. על לינה לא צריך לשלם, לכולם יש חבר שמכיר חבר ששמע פעם שבברלין זול יותר וגר פה עכשיו, ובמקרה הגרוע הולכים לראות אצלו את המשחק על כוס בירה. היא בטוח זולה יותר; החישוב הפופולרי, וד"ש למחאות הפייסבוק, כנראה פסח על משחק השיא של הכדורגל האירופי.