1. לפני הניצחון של מכבי תל אביב אמש (רביעי) על הפועל אילת, דיברו אנשי הכדורסל ביציע העיתונאים על החלודה, על עשרת הימים שעברו על הצהובים מאז הניצחון מול נס ציונה ועד למשחק הראשון בחצי הגמר. למכבי אמנם היה הרבה זמן להתכונן לסדרה, אבל העובדה שרק ביום ראשון בקבוצה גילו כי אילת היא זו שתעמוד מולם ולא מכבי חיפה, צמצמה את ההכנות המקצועיות לזמן קצוב יותר. גם בצוות המקצועי חששו מאוד מהחלודה הזאת ומאובדן הקצב. מה עשו? נתנו הוראה לא להשתולל עם זריקות מבחוץ, כפי שמכבי נוטה לפעמים לעשות ברבע הראשון. סופו הוחזר לחמישייה וכמו שהצהובים רגילים, ההתקפות הראשונות הלכו אליו. הצהובים אמנם איבדו שישה כדורים ברבע הראשון, אך זרקו רק שלוש שלשות והמשחק שלהם היה מבוקר ואחראי.
גיא גודס הודה שבמחצית השנייה החלודה הוסרה ובעיקר, שג'רמי פארגו התעורר. 15 נקודות ברבע, כמו שעשה נגד אילת בסיבוב השני, מטח שלשות שניצל את הבלבול של אילת ופתאום, הצהובים רקדו על המגרש. את המשחק המבוקר החליף כדורסל מהיר יותר, כשסופו משחק שש דקות בלבד במחצית השנייה וגם בדקות אתו, האלופה נראתה טוב יותר וידעה למצוא את ג'ייק כהן הפנוי לשלשות. פארגו, שהיה עסוק לפני המשחק במסירות עם הקהל ובשבוע החולף צייץ בכל הזדמנות בחשבון הטוויטר שלו, הוא השחקן שלאף קבוצה בישראל אין פתרון לגביו. אם ישמור על היכולת הנוכחית, מכבי תהיה בעמדה טובה לאליפות גם העונה.
היכולת ההתקפית הייתה בסופו של דבר טובה ואם הפציעה של דווין סמית' לא הייתה מגיעה, מכבי יכולה הייתה להיות די בטוחה שהיא עם רגל ושלושת רבעי בגמר. אלא שהחיסרון של סמית' והכושר הגרוע של מרקיז היינס הופכים את ההרכבים של הצהובים עם סופו בהמשך הסדרה לבעייתיים יותר. בכל זמן שסמית', הפרנצ'ייז פלייר של הצהובים בשנים הבאות, היה על המגרש, הוא הופקד על קאליף וויאט, תסכל אותו ולמעשה מנע מאילת לפתח מומנטום אמיתי. למזלה של מכבי, הפציעה של וויאט הגיעה ממש סמוך לזו של סמית', כך שלא היה הרבה זמן בו השחקן של אילת היה חופשי מאחד השומרים הטובים של הצהובים. בלי סמית', נוכל לצפות מהפועל אילת לשחק הרבה יותר הגנה אזורית במשחקים הבאים ונראה את גיא גודס מנסה למצוא פתרונות בדמות משחקים טובים מצד ג'ו אלכסנדר, נייט לינהארט או מרקיז היינס. הסיכוי שזה יקרה? לא גבוה במיוחד.
2. בהפועל אילת הסכימו שהם פספסו הזדמנות במשחק הראשון בסדרה. למעשה, הם פספסו יותר מהזדמנות אחת. במחצית הראשונה, כשהצהובים עוד לא היו חדים, השתוללו וויאט, פאלמר וניסים עם 14 שלשות, מתוכן נכנסו שש. אלא שלנתון הסביר הזה הצטרפו 24 אחוזים מביישים לשתי נקודות. בתחילת הרבע השלישי איבדו השחקנים של שיבק חמישה כדורים בחמש דקות, כאשר ביתר 35 הדקות של המשחק הם מאבדים שישה כדורים נוספים בלבד. ההירדמות הזו אפשרה לשחקני מכבי תל אביב 18 נקודות מהירות. בדקות האחרונות של המשחק, ללא דווין סמית' בצד השני, הלכה אילת לשחקנים הלא נכונים: לשלשה במעבר של פאלמר ולאלישי כדיר על בריאן רנדל ואיבדה הזדמנות להוריד את ההפרש מתחת לארבע נקודות.
אחד מאנשי מכבי תל אביב אמר בשיחות סגורות לפני המשחק הרביעי בסדרה בין אילת לחיפה, כי מכבי תעדיף את אילת, שהיא קבוצה שלא מצאה עד היום את הזהות שלה, מאשר את הקבוצה הקשוחה מהכרמל. זה נכון. הבעיה של אילת הייתה שהיא פשוט לא ידעה לקחת. ניב ברקוביץ' אולי היה יוצא מן הכלל, עמית שמחון עשה את שלו, ולאריק שיבק לא היה יותר מדי זמן כדי לגבש תכנית משחק מתוחכמת ולתרגל אותה לכדי שלמות, אבל אפשר היה לצפות ליותר מהקבוצה הזו. וויאט בעיקר השתולל וקיווה להמשיך את המשחק הנהדר שלו מיום ראשון החולף, אבל גילה שמה שעבד באולם הביתי נגד קבוצה קצת פחות טובה, לא בטוח שיעבוד בהיכל גדול מול האלופה.
כשמסתכלים על ההחלטה של אילת במהלך העונה לפטר את דן שמיר, היא לא נראית היום תלושה לגמרי. הקבוצה הדרומית כיוונה גבוה, לפחות למקום בו היא נמצאת כיום וההפסד שלה בחצי גמר גביע המדינה, לצד התחושה שהיא לא ממצת את הפוטנציאל שלה, הובילו את דורון הרציקוביץ' לעשות זעזוע. שיבק היה המאמן הבכיר בשוק בעת ההיא ולמרות שההתחלה שלו הייתה לא חלקה וההפסדים לא הפסיקו להגיע, הוא הצליח לייצב את המערכת. ועדיין, מהסגל עם התקציב השלישי בגובהו בליגת העל, אפשר היה להוציא העונה הרבה יותר. הכדורסל של אילת לא שוטף ולמרות שהשחקנים מתפרקים פחות, הקבוצה תסיים את העונה הזו, אלא אם תדע לנצל את הפציעה של סמית' עד תום, בתחושה שהיא הייתה יכולה לעשות הרבה יותר.
3. הפועל ירושלים ומכבי ראשון לציון יפתחו הערב את סדרת חצי גמר הפלייאוף השנייה וההרגשה הכללית היא שהפעם הקבוצה מהבירה לא תפשל. נכון, ראשון לציון נראתה מצוין בסדרת רבע הגמר נגד הפועל חולון וכל זאת ללא אייזיאה סוואן, אבל העונה היא התקשתה מול הקבוצות הגדולות במשחקים החשובים. ראשון תלויה מאוד בקליעה שלה מבחוץ, בעיקר בקליעה של סוואן שמסוגל להתפוצץ בערב נתון. אבל אם סוואן לא יהיה בשיאו ויחד עם ההתרגשות הטבעית שיש מהמעמד הזה, הכתומים יהיו חייבים לקבל תרומה מפתיעה משני הזרים שלהם בעמדות הפנים, אחרת אין להם כל כך מה למכור בירושלים.
מנגד, בבירה, שם מאחורי הקלעים כבר מתחילים להרכיב את הסגל לעונה הבאה, יודעים שהם צריכים לעבור את הסדרה הזאת עם מינימום פציעות ומינימום בעיות. את חצי הגמר בעונה שעברה נגד מכבי חיפה החלה ירושלים עם אמונה שהיא מגיעה לגמר, ואחרי שאיבדה את ליאור אליהו שהצטרף לארט פרחוסקי, נשארה ללא שחקנים למאני טיים. העונה יש לאדומים עוד שני זרים שלא מתלבשים, אבל יש הבדל גדול בין מה שנותנים קיצ'ן וג'ונס לבין מה שנותנים רייט ותומפסון.
אי אפשר שלא להתייחס לסיום לטוני גפני. עדיין נראה קצת מוזר שהוא יהיה הזר מעמדות הפנים שירושלים תשאיר לעונה הבאה, במיוחד אם היא הולכת ליורוליג. רק לפני כמה חודשים נדמה היה שגפני ו/או ג'וזף ג'ונס ימצאו את עצמם מחוץ לקבוצה ובעוד ג'ונס באמת הפך לסוג של נוכח נפקד בתקופה האחרונה, גפני העלה רמה ובכמה משחקים גדולים, כולל במשחק מספר 1 ברבע הגמר נגד הפועל תל אביב, הפך את דעת הקהל לגביו. היתרונות שהוא מביא, אתלטיות וקשיחות לצד אופי וקליעה מבחוץ, הופכים אותו לשחקן שקשה מאוד לעמוד מולו. אם הוא ימשיך להראות טוב בשבועות הקרובים, הוא עשוי להיות השחקן שעשה את ההבדל עבור ירושלים לעומת העונות הקודמות, כי בדיוק בעמדה הזאת, שחקן בעמדה ארבע עם קליעה מבחוץ, יש למכבי תל אביב בעיה לאורך השנים.