זה היה סיום מושלם לסדרה מושלמת. קליבלנד הייתה זקוקה לסיום הזה, לתצוגת התכלית של קבוצה מחוברת, מתואמת וקשוחה, כדי להתחיל לשנות את הסיפור שהיא מספרת לעצמה לקראת הגמר. הקבוצה החבולה שמנצחת עם הלב כנגד הסיכויים זה לא מספיק יותר, קליבלנד צריכה להרגיש קבוצה עוצמתית ומוכשרת כדי להתמודד עם אלופת המערב, שככל הנראה תהיה הקבוצה העוצמתית והמוכשרת ביותר בליגה השנה.
אנחנו עסוקים בשלנו, אבל בארה"ב סיפור הפלייאוף כרגע הוא כזה: שילוב של פציעות וקריסה של כמה מהגדולות האחרות יצר מצב בו הכול נבנה לקראת אליפות קלה של גולדן סטייט שתכניס את העונה הזאת של הווריירס לספרי ההיסטוריה. הזכייה של קליבלנד במזרח במצבה הוא סיפור המשנה, כי הוא מתרחש בליגת המשנה של ה-NBA כרגע. המזרח הרוויח את המעמד הזה ביושר, החולשה שלו בכל מקום מחוץ לאוהיו הייתה מאכזבת במיוחד השנה, כי פוטנציאל דווקא היה. פרשנים רבים מאמינים שקליבלנד תרגיש את הפער על בשרה בגמר.
בדיוק בגלל זה הדרך לגמר הייתה חשובה כל כך. הלילה, הקבוצה של דיוויד בלאט שמה חותמת על מה שהיא עשתה בחודש וחצי האחרונים: היא לא עברה את המזרח, היא נפנפה את המזרח. כשקבוצה זוכה בקונפרנס שלה עם מאזן של 2:12, פער ממוצע של 8.8 נקודות למשחק, מקום ראשון ביעילות התקפית, מקום שלישי ביעילות הגנתית וכקבוצת הריבאונד הטובה בפלייאוף בפער משמעותי, אי אפשר שלא לקחת אותה ברצינות לקראת הגמר גם אם הקונפרנס שלה היה חלש במיוחד. בהנחה שגולדן סטייט תחכה לה שם, קליבלנד תגיע כאנדרדוג לגמר. זאת עדיין קבוצה שמשחקת בלי אחד משלושת הגדולים שלה וזה מקטין מאוד את טווח הטעות ואת האפשרויות שיש לה בהתקפה. אבל הלילה גם סטיב קר יכול היה למצוא לא מעט סיבות לחשוש.
סיבה מספר 1: קיירי אירווינג נראה בערך כמו עצמו. כאשר יתחיל הגמר, הוא יסגור שלושה שבועות בהם שיחק 49 דקות מצטברות בשני משחקים שונים. זה המון זמן של מנוחה לברך שלו. קשה להאמין שקיירי הכשיר לחלוטין, קיירי של משחקי ה-50 פלוס נקודות מול יריבות גדולות, יגיע לגמר, אבל הלילה הוא הזכיר (וקל היה לשכוח) כמה הוא אפקטיבי כאופציה שנייה, כשהוא מנצל את ההתמקדות של ההגנה בלברון ג'יימס. השומר שלו חייב לחזור אליו בפאניקה כדי למנוע שלשה, מה שנותן לקיירי יתרון גדול ביצירת חדירה בה הוא פוגש הגנה לא מאורגנת וקל לו יותר גם למסור החוצה, תחום בו הוא מתקשה מול הגנות מאורגנות.
סיבה מספר 2: קליבלנד מוצאת לעצמה זהות גם בהתקפה. זה היה עוד משחק שהתבסס בעיקר על בידודי פוסט ופיק נ' רול של לברון, אבל רמת הביצוע הייתה כל כך גבוהה שלא היה צורך בשום דבר אחר. לברון, אפילו יותר מבדרך כלל, ראה כל דבר רגע לפני כל שאר השחקנים וזה סוחף גם את האחרים, שהלילה שמו לב לכל מיס-מאץ' וניצלו אותו בדרך הנכונה, זיהו כל רגע בו ההגנה לא מסודרת ויש נתיב לטבעת וידעו גם מתי לסגת מהתוכנית המקורית ולהתחיל מחדש. כדורסל טוב, יותר מאשר שהוא תלוי בסגנון זה או אחר, מבוסס על קבלת החלטות קטנות בכל התקפה: לזרוק או למסור, לנוע לטבעת או לחכות לקבל כדור על קו השלוש, להתמקם לחסימה עכשיו או עוד חצי שנייה, מתי בדיוק להתחיל תנועה לריבאונד התקפה, תשומת לב למבנה הקבוצתי לקראת ירידה להגנה. השחקנים של בלאט משתפרים בדברים הקטנים האלה כל משחק וכל סדרה.
סיבה מספר 3: קליבלנד סיימה סדרה בה סיפקה קליניקה הגנתית מול אחת ההתקפות הטובות בליגה במהלך העונה. אטלנטה הייתה רחוקה משיאה כל הפלייאוף, אבל בסדרות הקודמות פשוט שיחקה את הכדורסל שלה פחות טוב מבדרך כלל. קליבלנד לא נתנה לה, היא הוציאה לחלוטין את העוקץ מאטלנטה. הלילה, למשל, ג'ף טיג תקף באגרסיביות את הטבעת ופול מילסאפ ניצל כל רגע בו טריסטן תומפסון לא שמר עליו, אבל זה בדיוק מה שבלאט כיוון אותם לעשות. את הנקודות שלהם הם השיגו לבד, לא הגיעה עזרה שהייתה מאפשרת להוקס להפעיל את המשחק הקבוצתי המוכר שלהם. גם כאן מדובר בהרבה מאוד החלטות טובות שהשחקנים של קליבלנד מקבלים בכל פוזשן הגנתי בהתאם לשיטה שצוות האימון בנה עבורם. צעד אחד ימינה מדי בעזרה הוא ההבדל בין שלשה פנויה לשלשה עם יד על הפנים, או מה שמונע משחקן פנים להקשות על חדירה בלי להפקיר עמדה בריבאונד. ככל שהפלייאוף מתקדם יש יותר דקות בהן קליבלנד לא עושה טעויות בכלל.
בלאט: "עזבתי את הבית כדי להגשים חלום"
"העבודה של בלאט קסומה, מגיע לו קרדיט, הוא נכס משמעותי לקאבס"
הדרך לתהילה: הניצחונות החשובים של בלאט עד לגמר ה-NBA
רשימת ההישגים של בלאט בסדרה הזאת ארוכה: התוכנית ההגנתית הייתה מוצלחת כל כך שלמייק בודנהולצר לא היה כל פתרון אליה במהלך הסדרה, זה היה נוקאאוט למאמן העונה; ההבדל במוכנות המנטאלית של השחקנים היה נוקאאוט נוסף בקרב המאמנים, כאשר בודנהולצר אכזב במיוחד כשוויתר די מהר על שני משחקים, כולל על האחרון, והעביר מסר רע לשחקנים שלו; היכולת ליצור מערכת שמתעלמת מהרעש מסביב, גם כשהרעש קשור אליו וגם כשהוא מכוון אל שחקנים ספציפיים; הזהות הלוחמת הבלתי מתפשרת שהקבוצה שלו גיבשה במהלך הפלייאוף והביאה לשיא בסדרה.
אבל לטעמי, מעל כל אלה עומדת רמת הביצוע המשתפרת של השחקנים של בלאט. היכולת לעזור לשחקנים כמו טריסטן, שאמפרט ודלבדובה להוציא את המקסימום המוחלט מהכישרון המוגבל שלהם מרשימה יותר ויותר ככל שהפלייאוף מתקדם. הליגה עמוסה בשחקנים מסוגם שתקועים במקום כי הם עושים יותר מדי טעויות קטנות. טריסטן ושאמפרט לא היו ידועים כשחקנים עם קבלת החלטות טובה במיוחד, אבל מול אטלנטה הם כמעט לא טעו. לבנות קבוצה שנלחמת הכי חזק בליגה זה מרשים בפני עצמו, לעשות זאת כשהשחקנים לא רק נלחמים אלא גם מקבלים החלטות יותר ויותר טובות ומדויקות זה מה שמביא תארים. זה בדיוק מה שקרה לשחקנים של בלאט במכבי תל אביב בשנה שעברה ובנבחרת רוסיה בקמפיינים המוצלחים שלה.
כמעט מיותר לציין את התרומה העצומה של לברון ג'יימס בהקשר הזה. הנוכחות של שחקן שער לכל הדברים הקטנים ומכוון את השחקנים שלצידו, של שחקן שמכריח את השחקנים שלצידו להיות בשיאם כי הוא לברון ג'יימס והם רצים לאליפות, של שחקן שכשהוא מרוכז באחרים ופחות בעצמו יודע לזהות בדיוק מתי ואיך למסור לכל אחד הנוכחות של לברון היא הנכס הגדול ביותר שיש לשחקני המשנה של קליבלנד.
לברון הוביל את קליבלנד לגמר קודם כל בזכות סדרה אדירה ברמה האישית, אך גם לא מעט בזכות ההשפעה שלו על שחקני המשנה. כי בכל הקשור ליכולות אישיות הוא מעט פחות מפלצתי מבעבר, אבל בכל הקשור ללחבר קבוצה סביבו ברגעי האמת של העונה הוא עשוי להיות טוב מאי פעם. בין היתר, כי יש לו מאמן שמתמחה בדיוק בכך. הלילה, לקראת הסוף, נדמה היה שלברון ובלאט חוגגים הישג משותף: תהליך ההתבגרות המואץ של דלבדובה בפלייאוף הזה, ההגנה נטולת הטעויות של טריסטן על מילסאפ לכל אורך הסדרה, קבלת ההחלטות המשופרת מאוד של שאמפרט, הנחישות של ג'יי אר סמית' שסיים את הסדרה עם ממוצע של שבעה ריבאונדים בהגנה למשחק (יותר מכל שחקן של אטלנטה). אלה הדברים הקטנים שבזכותם קליבלנד תגיע לגמר עם אמונה אמיתית.
