המלפפון הכי חכם בישראל: רועי קהת - מדור הפודיום

ראשית, נפתח בצמד הכי מגניב מאז הבושוואקרס. טרי מאוהיו.

ועכשיו, לשלושת הסיפורים הגדולים של השבוע.

הפודיום – כל הטורים

לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

למעקב בטוויטר

כשהיה שחקן נוער במכבי תל אביב, יצא רועי קהת למבחנים בנירנברג. בסוף לא הסתדר מה שהיה צריך להסתדר, אבל המאמן הגרמני ראה כבר אז את מה שצריך לראות.

"אתה כמו מחשב על המגרש", אמר לילד.

לא משנה היכן ישחק קהת בעונה הבאה, לא משנה באיזה ציטוט יבחר לקנח את מעברו. את "ההחלטה" שלו, בניגוד להרבה ספורטאים אחרים, הוא יקבל עם הראש, ופחות עם הלב. כשנשאל השבוע כיצד יבחר -- ענה אחד השחקנים הכי מבוקשים בעת האחרונה: "עם יותר שכל מאשר רגש".

ככה זה כשמדובר במלפפון הכי חכם במדינת ישראל.

כמה חכם?

5 יחידות מתמטיקה.

5 יחידות אנגלית.

5 יחידות כימיה.

כמה חכם?

עבר את כל השלבים בדרך לקורס טיס, ואת הגיבוש דחה פעמיים, ואז באופן סופי, כי בחר להיות כדורגלן.

למה? "להטיס מטוס במדי צה"ל זה בטח משהו מדהים, אבל המטרה שלי מאז ומעולם היתה כדורגל", אמר.

את סיפור המסגרת מבחינת כדורגל אתם כבר מכירים. נוער במכבי תל אביב, עלה לבוגרים, השאלה לבאר שבע, חזרה, ענייני מענקי שחרור מצה"ל, האבא לא אהב שהגורל של הבן לא בידיו והבן לא סבל את העובדה שכמושאל, לא יכול היה לשחק מול מכבי. מאבק בוררות, כרטיס ביד והופה - למכבי יבנה כי כל ליגת העל היתה סגורה. מי שבאמת התעניין, ידע שקהת הוא יהלום - למרות הליגה הלאומית. מיכאל נס לא נרתע וזימן לנבחרת הצעירה, וכבר אז שם לב לבחירות החכמות של הג'וניור. "לפעמים צעד אחורה הוא שני צעדים קדימה", אמר, וצדק. מקדימה חיכה איזי שרצקי, ורכש את קהת בינואר. עוד בינגו.

קהת הגיע לצפון, בארבעת משחקי הליגה הראשונים עלה כמחליף, ואת ההרכב ראה לראשונה רק ב-8 בפברואר. הספסל הטריד אותו, אבל הוא לא בכה אלא, כהרגלו, ניסה להבין את הפורמולה. באחד הימים החורפיים של הצפון הגיע לשיר צדק ושאל: "מה צריך לקרות כדי שאשחק יותר?". צדק נתן כמה מילות עידוד, אבל אחרי שקהת פיענח את הסיסטמה והשתלט על ההרכב, הודה בפניו: כששאלת אותי את זה אז, חשבתי שאתה הוזה שמגיע לך מקום בהרכב.

אבל אכן הגיע. גם ברק בכר שם לב לתכונות הנהדרות שטמונות לקהת בין האוזניים. הוא שם לב לאינטליגנציה. "זן נדיר", הגדיר אותו בעבר. חכם מאוד, לפעמים יותר מדי. אפשר לראות את זה גם מהטלוויזיה. אחרי התקפות פחות מוצלחות של קרית שמונה, שמים לב שקהת מתחיל להרצות לחברים בתנועות ידיים, ואז קולט שלא כולם רואים את המשחק כפי שהוא רואה אותו. לא רק השחקנים. לפעמים, בהפסקות המשחקים, היה מגיע לבכר עם שאלות כל כך מורכבות, שהמאמן היה עונה לו 'אסביר באסיפה', רק כדי למשוך כמה דקות על מנת לחשוב על תשובה שתספק את הפרופסור.

בשנה וחצי בצפון, למרות גילו, הוא השחקן שזומן הכי מעט פעמים לסשן אצל היועץ המנטלי איתן עזריה. "הוא כל כך נבון, כך שלרוב הוא יודע למצוא בעצמו את הפתרונות", מספר עזריה. "זה מעיד על אינטליגנציה מדהימה שלו. על הדשא, הוא יודע להתנתק רגשית מכל סיטואציה. הוא מקבל את כל ההחלטות רציונלית ולא עם הרגש. איבד כדור או החטיא פנדל? הוא מתבאס לשנייה, ומיד עושה 'נקסט' בראש. הוא לא מבזבז זמן".

"הוא מהאנשים שיכולים להיות מה שהם רוצים", ממשיך עזריה. "אם היה רוצה להיות טייס, היה טייס. אם היה רוצה להיות פסנתרן, היה פסנתרן. הוא כמו אלכימאי – כל מה שהוא עושה, הוא עושה בצורה כמעט מושלמת. יצא שהוא בחר בכדורגל".

וכמו בבית הספר, גם במגמת 5 יחידות כדורגל קהת לא מפסיק ללמוד. כששחקן - בארץ או בעולם - עושה פעולת כדורגל ראויה, הטלפון של רועי מצלצל. אבא על הקו. "ראית?", הוא תמיד שואל, מוודא שהבן משתפר תוך כדי צפייה. זהות השחקן המבצע משתנה, אבל כן, בפעמים רבות הטלפון מצלצל לאחר פעולה טובה של ערן זהבי.

כבר יותר משנה שכל מי שרואה את קהת משווה אותו למספר 7 של מכבי תל אביב. זה בולט: תנועה בלי כדור, איומים בלתי פוסקים על השער, קבלת החלטות. בקטיגוריה הראשונה, קהת הוא "הדבר שהכי קרוב לזהבי", כך לפי מאמן שהדריך את הילד; 12 שערים העונה בהחלט מראים שהילד מפנים את שאר התכונות. וזה לא שהאבא תמיד מרוצה - הרבה ביקורת גם מגיעה מאותו הכיוון. כי ברור שיש מה לשפר - פיזיות, מהירות, דיוק. גם קהת יודע שהוא עדיין לא מוצר מושלם. רחוק מכך.

"אתה יודע שאתה טוב, אבל אני לא יכול להיות מאלה שכל הזמן מפרגנים לך", הסביר הסיניור לג'וניור. "אני רוצה שכל הזמן תשתפר".

ברור לכל שאינטליגנציה ודחיפה מבית לא מספיקים כדי לייצר כוכב אמיתי. צריך גם עמוד שדרה, צריך אסרטיביות. וכמו שלאבא ולבן היה את זה מול מכבי תל אביב, בבוררות, קהת הוכיח שיש לו את זה גם לבד. כמו למשל, בפרשת אבוחצירה והחולצה.

שמעון אבוחצירה לבש את חולצה מספר 19 לאורך כל הקריירה. בהפועל פתח תקוה, בלאריסה היוונית, בשלוש עונות בקרית שמונה, במכבי חיפה. אבוחצירה ו-19 לא נפרדו. המספר היה יקר לו. אבל גם לקהת. וכששמעון הגיע בינואר מהכרמל, הוא רצה את ה-19 שלו. קהת לא הסכים לשמוע. שחקנים בכירים בקבוצה ניסו לשכנע את הילד העקשן לתת את ה-19 לשחקן ותיק יותר, שכבר הביא אליפות לעיר. לא, לא, לא. וכך שמעון אבוחצירה נאלץ להחליף מספר חולצה, לראשונה.

שכל. אסרטיביות. יכולת. מספרים. לא פלא שמדובר במלפפון הכי ירוק בישראל.

אתמול גם התחתן. נקווה בשבילו שלפחות את ההחלטה הזו הוא קיבל עם הרגש. שיהיה במזל.

"פרופורציות - זו בכלל מילה בעברית? יש בה איזשהו אפקט? כי נראה שאף אחד לא מבין בזה, למרות שיש מילה כזו" (דיוויד בלאט, פברואר 2014)

אז הנה, פרופורציות.

דיוויד בלאט עשה את המצופה ממנו.

הוא לקח את השחקן הכי טוב בעולם, זה שהגיע לארבעה גמרים רצופים, והביא אותו לגמר חמישי. בעצם, לפי אמריקה, לברון ג'יימס הוא זה שלקח את בלאט לשם.

דיוויד בלאט עשה את המצופה ממנו.

הוא ניצח את המזרח החלש. אזור שבו אין אף קבוצת פלייאוף נושכת, להוציא אולי את שיקגו, שגם היתה מורעלת מבפנים והוכיחה שאין לה את זה; אזור שנשלט בעונה הסדירה על ידי אטלנטה, קבוצת עונה סדירה טיפוסית, שברור שלא היתה מסוגלת לעשות את הדבר האמיתי. קליבלנד היתה מועמד להגיע לגמר, גם לפי הפרשנים וגם לפי סוכנויות ההימורים, ואכן הגיעה.

דיוויד בלאט עשה את המצופה ממנו.

הוא הגיע לאוהיו – למועדון בבנייה – וקיבל על הראש מתנה אחר מתנה. וכל המתנות היו בעצם חרב פיפיות. כי הציפיות השתנו, מיידית (יחס ההימורים טס מ-60 ל-1 לזכייה באליפות, ל-3 ל-1). גם ההיררכיה התנפצה. זו כבר לא היתה הקבוצה של בלאט, המאמן הרוקי שמנסה לעשות שם לעצמו. כאן כבר לא בונים. כאן לוקחים אליפות, או לא. ובלאט הרגיש את מה שהרגיש לואיס אנריקה בברצלונה. את מה שהרגיש אריק ספולסטרה במיאמי (ואולי את מה שהרגיש דיוויד בלאט במכבי תל אביב). אליפות – אחלה, לא אליפות – לא טוב. וזו ההרגשה הכי קשה שיש עבור מאמן. אין לך באמת איך לנצח, יש לך רק איך ליפול. וגם אם תיקח את הכול, לך תדע מה יהיה איתך בעונה הבאה. הניצחון יהיה של לברון, ההפסד יהיה שלו. המלך ידפוק את הטריפל דאבלס ואת המשחקים ההירואים על רגל אחת, והוא ייקח את הטיימאאוט הלא נכון, או יחליט שג'יימס יוציא כדור חוץ כשיש שנייה לסיום. וכמה שיצחקו עליו, על טייס הקרב. רוקי.

דיוויד בלאט עשה את המצופה ממנו.

כי ישראלים תמיד מתייחסים לעצמם כאל אנדרדוג טבעי, מגמדים עצמם מול העולם, ואז מנסים להפוך את ההגיוני לסנסציה, את הדיוויד לגוליית. והוא הרי לא באמת ישראלי. לא נולד כאן ולא מתנהג ככה. עזבו את ההצלחה המקצועית של בלאט – כן, התגבר על פתיחה קשה, על פציעות של ורז'או, לאב ואירווינג, 2:12 בפלייאוף, סוויפ בגמר המזרח, הגנה נהדרת (התקפת פרינסטון, עאלק), המאמן הרוקי הראשון בגמר מזה 22 שנה, גבר על שלושה מוחות-על כמו סטיבנס, תיבודו ובודנהולצר, ועשה את מה שג'יימס עשה: הפך את יתר השחקנים לטובים יותר. שוב, עזבו את כל אלה. ההתנהלות של בלאט לאורך העונה מרשימה יותר מהמקצועיות שלו.

הוא לא נשבר מהקשיים, הפציעות, היחס והציפיות. כשהתקשורת לחצה, שמר על פאסון יחסי (להוציא את הדקלום המסיבי על הרזומה האירופי שלו, שבארצות הברית, מה לעשות, משול לנאדה). כשג'יימס סימן טריטוריה (באופן מוצהר מדי ומעליב מדי), דיוויד הבין את מקומו – הרי אף אחד לא מאפיל על לברון, גם לא גוליית. הוא הפנים שבמצב הנוכחי, הוא לא יהיה מה שהיה במכבי. הוא לא יהיה כוכב ההצגה, הוא במקרה הטוב יהיה הסיידקיק. זו הקבוצה של לברון ג'יימס, וכל עוד לברון ג'יימס שם, זה יישאר ככה (ספולסטרה זכה בשתי אליפויות ולעולם לא יזכה ליותר מפסיק בהיסטוריה). עכשיו נותרו לו ארבעה משחקים כדי לעשות משהו עוד יותר נהדר, ובפעם הראשונה העונה הוא בתפקיד האנדרדוג. אנדרדוג? ספרו את זה לחריאפה.

דיוויד בלאט עשה את המצופה ממנו, ובארצות הברית, מדינה שמקדשת את מבחן התוצאה יותר מכל מקום אחר על הגלובוס, זה דבר נהדר.

משחק הכדורגל הרשמי האחרון שוחק באצטדיון רמת גן לפני שנה. קרית שמונה זכתה בגביע מול מכבי נתניה, והמתקן הנוסטלגי והלא סימפטי תלה את הכיסאות, לכאורה. התוכניות הגרנדיוזיות דיברו על הריסה והקמה של אצטדיון חדש של 60 אלף מקומות. אבל שנה עברה, ובתווך התחלף ראש עירייה (צבי בר יצא, ישראל זינגר נכנס), והתוכניות נזרקו לפח לעת עתה.

ביקור השבוע באצטדיון הראה שהמתקן במצב של הזנחה, ומיני-ג'ונגלים גדלים להם בין השורות והכיסאות. "שנה שלמה לא עשינו כלום באצטדיון", מספר משה עגייב, מנהל המתקן מטעם ההתאחדות לכדורגל. בצוות של עגייב היו שבעה אנשים, והוא מספר שבגלל שהמתקן יצא כרגע מהתו"ל, שלושה עובדים בצוות פוטרו. לצוות עבודות נוספות, בין היתר תחזוק משחקי הנבחרת, אירועי גביע, שני מגרשי האימונים שליד האצטדיון ומשרדי ההתאחדות.

אז מה יהיה עם האצטדיון? כרגע, אף אחד לא באמת יודע. ההתאחדות ממשיכה לשלם ארנונה לעיריית רמת גן, כך טוענים בעירייה, וההתאחדות לא מכניסה כסף מהמתקן שבינתיים ממשיך לצבור זרדים ואבק.

"כרגע מדובר בפיל לבן", הודה גורם בעיריית רמת גן. "לנו אין אפילו כרגע כיוון. אנחנו מגבשים תוכנית, שוקלים להשמיש את האצטדיון בתקופה הקרובה. זה תלוי גם בהתאחדות".
השאלה – איזו קבוצה או נבחרת תרצה לשחק שם? בטח לאור העובדה שהמשחקים בסמי עופר ובטדי מהווים הצלחה מסחררת.

"התוכניות לא סגורות", מוסרת דוברת עיריית רמת גן, אורלי נעים. "אנחנו בוחנים את המצב. בכל מקרה, האצטדיון לא יורחב ולא יוגדל. עיריית רמת גן לא צריכה אצטדיון בסדר גודל כזה. יכול להיות שייהרס, יכול להיות שישופץ. אין טעם להגדיל. זו תוכנית גרנדיוזית. מה שראש העיר הנוכחי רוצה זה להשתמש נכון במשאב הזה, ולבדוק איך לנצל אותו טוב בשביל העיר".

תגובת ההתאחדות: "הארנונה משולמת מאחר שכידוע משרדי ההתאחדות הם חלק מאצטדיון רמת גן. במידה שיוחלט לחזור ולהשמיש את האצטדיון, הדבר ייעשה בשיתוף פעולה ובעצה אחת עם עיריית רמת גן".

שנה חלפה, והאמת, פיל לבן או לא פיל לבן, אין הרבה סיבות להתגעגע.

orenjos@walla.co.il