"דיוויד בלאט יודע ומבין הרבה יותר טוב ממני. הקבוצה שלו ממשיכה לנצח. הקאבס במאזן 2:11 בפלייאוף עם הפסד אחד בלבד בחוץ, כשחלק גדול מהזמן הם ללא קווין לאב ואירווינג הפצועים. לא נותר אלא לתת כבוד לבלאט ולהחלטות שהוא מקבל. אוהד אחד התלונן בפניי על בלאט אחרי המשחק השלישי מול אטלנטה. ברור שהבחור לא שמע על המונח 'לוח תוצאות'. מצטער, אבל בעסק הזה זה כל מה שחשוב. לאף אחד לא אכפת איך אתה מגיע לתוצאות טובות. פשוט תגיע אליהן. פשוט תנצח. הקבוצה של בלאט עושה את זה ובגדול. מגיע לו הרבה כבוד, זאת השורה התחתונה המובנת מאליה"
(סם אמיקו, פוקס ספורטס)
אחרי שמונה חודשים כמאמן קליבלנד, דיוויד בלאט מתחיל לקבל הכרה. התרומה שלו לשגשוג וצליחת המשברים של הקאבס בפלייאוף עדיין לא לגמרי מובחנת, עדיין לא לגמרי ברורה. כפי שהציטוט למעלה ממחיש, גם בארצות הברית עדיין מתקשים לשים את האצבע ולהגדיר מה חלקו בהצלחה הזאת. בכל מקרה, אי אפשר להתעלם מחיוניותו של מאמן בשעה שקבוצה, ולא משנה איזו, עומדת בפני אתגרים גדולים כל כך ונדרשת לאלתר בתדירות גבוהה כל כך כמו קליבלנד של השבועות האחרונים.
בלאט מרגיש הרבה יותר בנוח בשלב זה של העונה. למרות תצוגת הנפל ואובדן הריכוז בשניות הסיום המסויטות במשחק ההוא מול שיקגו, הפלייאוף נראה כמו אזור הנוחות שלו, מרחב המחיה הטבעי שבו היתרונות שלו מודגשים ביתר קלות. בלאט תמיד היה טוב בלטמון מלכודות ליריבות ולאתגר אותן עם שליפות מקוריות בסדרות פלייאוף. די להיזכר בנוקאאוט שהנחית על לוקה באנקי (מילאנו) ודושקו איבנוביץ' (קאחה לבוראל), או באתגר הגדול שהציב בפני ז'ליקו אוברדוביץ' מול פנאתייניקוס בסדרות קודמות בהצלבה כדי להבין עד כמה הוא נינוח במפגשים מן הסוג הזה. קליבלנד שלו רחוקה מלהיות הקבוצה הכי מאומנת, אבל על רקע הבוסריות וחוסר הניסיון של רבים מהמאמנים שהגיעו לשלב מתקדם בפלייאוף, היא בולטת מעל השאר ביכולת שלה להפתיע את היריבות בערב או סדרה נתונה עם מוקשים יצירתיים, או ביכולת שלה לייצר דינמיקה של התאמות נכונות ממשחק למשחק.
זה לא אומר שנעשה לבלאט עוול בארצות הברית. בסופו של דבר, כמו בכל ענף ספורט, למאמן יש השפעה מוגבלת על הנעשה במגרש. בסופו של יום אלה השחקנים שהגיבו היטב לסיטואציה והם אלה שהתעלו מעל הפציעות והחיסורים כדי להעמיד את קליבלנד במצב של ניצחון בודד מגמר ה-NBA. לברון, או "טייריק אוונס לעשירים" כפי שוודאי ייקרא בישראל יום אחד, הוא לא רשע שמנסה לגנוב מבלאט את אור הזרקורים. הוא הרוויח ביושר את מלוא הקרדיט.
במובן הזה ההיררכיה לא תתהפך, ובצדק. בלאט תמיד יהיה ברקע ולברון תמיד יהיה בפרונט, לא בגלל שהם מפספסים משהו שאנחנו הישראלים ראינו כבר מזמן, אלא בגלל שככה בנוי האתוס של הליגה הטובה בעולם. יש סופרסטארים ויש את היתר. הסדר הזה נכון להפליא: לברון ג'יימס הוא סופרסטאר ענק, שחקן כדורסל כמעט מושלם, שהופך את הכול להרבה יותר קל. בלאט נעזר בלברון הרבה יותר מכפי שלברון נעזר בבלאט. זו השורה התחתונה.
ובכל זאת אנחנו, כמי שצפו ובחנו מקרוב כמעט כל צעד של בלאט לאורך השנים, צריכים להעריך יותר מכל את השינוי שבלאט עובר במהלך העונה, ובעיקר בשבועות האחרונים. מנקודת מבט מקצועית, בלאט של הפלייאוף הנוכחי רחוק מבלאט שלמדנו להכיר בשלל קדנציותיו במכבי תל אביב. הוא נדד למחוזות שפחות הכיר בקריירת האימון שלו. ובכל זאת הוא מצליח בכך מעל למצופה.
ההגנה. כעוזרו של פיני גרשון, ינק בלאט את תורת האחוזים המפורסמת ועשה בה שימוש משל עצמו לאורך שנים. בלאט סיגל לעצמו סגנון מובחן של הגנות נסוגות שכללו שלל אלמנטים, כולל המצ' אפ זון הידוע, שהפך לסימן ההיכר שלו. באופן קבוע הקבוצות שלו איפשרו ליריבה חופש פעולה יחסי על הפרימטר והובילו את הטבלאות במספר השלשות שהיריבות קלעו מולה. בסדרות ההצלבה בהן בלאט אימן הוא לקח את המצב הזה לנקודת קיצון.
בכל ארבע העונות הקודמות מכבי תל אביב דורגה ראשונה בספיגת שלשות בהצלבה, ולא טרחה במיוחד גם להוריד את האחוזים של יריבותיה מבחוץ. בצבע, לעומת זאת, הן נתנו ליריבות מעט מאוד מרווח נשימה והצליחו להוריד משמעותית את אחוזי הקליעה שלהן בקרבת הסל. בכדורגל היו קוראים לזה בונקר.
בקליבלנד, לעומת זאת, בלאט משתמש בשיטות אחרות לגמרי שהלכו ונעשו מובהקות יותר כשהגיע זמן הפלייאוף. אומנם, מול אטלנטה הוא עדיין משתמש בוורסיה מעודנת יותר של השיטה ההיא, ומצליח לעקר את השטף ההתקפי של ההוקס על ידי הגנה נסוגה במיוחד על הפיק אנד רול של הרכזים. למייק בודנהולצר, מאמן העונה ב-NBA להזכירכם, לקח שני משחקים וקצת לפני שהקפיץ ממעמקי הספסל את היד הטובה של שלווין מאק כדי לפתור את הבעיה שהאסטרטגיה של קליבלנד הציבה בפני דניס שרודר בעל הקליעה החשודה. זה עזר לאטלנטה רק חלקית.
גם הפרשן המוערך זאק לואו התייחס לסוגיה הזאת ב"גרנטלנד" וכתב אחרי המשחק השני בסדרה: "אהבתי את תוכנית המשחק של הקאבס, שעברה מתחת לחסימות לג'ף טיג והתייחסה אליו כאילו היה רג'ון רונדו. אף קבוצה לא הלכה כל כך רחוק בטיפול בקליעה של טיג העונה, ובינתיים זה עובד מצוין. זו אסטרטגיה טובה. עכשיו אטלנטה צריכה לעשות התאמות".
למרות ההתאמה הספציפית של בלאט מול אטלנטה, הנתונים מראים שקליבלנד שלו התפתחה הגנתית לכיוון שונה לחלוטין משיטות העבר שלו. היא מאפשרת ליריבות רק 6.6 שלשות למשחק המספר הנמוך ביותר מבין הקבוצות בפלייאוף ומורידה אותן ל-29.5% בלבד, שמספיק גם כן כדי להיות הקבוצה מספר אחת בפלייאוף בקטגוריה זו. ההגנה של בלאט סביב הפרימטר הרבה יותר מהודקת, בעוד שדווקא בצבע היה לא יותר מסבירה (מדורגת שלישית מהסוף בפלייאוף). המצ' אפ זון נזנח לחלוטין והתחלף בהגנה אישית חזקה.
גם התדירות של החילופים האוטומטיים, שהיו מנת חלקו במכבי תל אביב, צנחה ונותרה במינונים נמוכים יותר. בלאט הסתגל היטב לשינוי הזה, אם לוקחים בחשבון שבפלייאוף הקבוצה שלו שנייה הכי טובה בספיגת נקודות (92.9 בממוצע), ושלישית הכי טובה במדד היעילות ההגנתית.
ההתקפה. בניגוד לדעה הרווחת בארצות הברית ערב פתיחת העונה, ההתקפה של בלאט מעולם לא הייתה פאר היצירה. למרות זאת, בלאט ניסה לאורך השנים לשמור על רמת תחכום מסוימת, לכן לא אחת התקשה לתת לשחקניו יד חופשית במצבי אחד על אחד. טייריס רייס, למשל, קיבל רשיון חופשי לירות רק לקראת סיום העונה שעברה. הטענה המרכזית שהופנתה כלפיו, בעיקר בקדנציה האחרונה במכבי תל אביב, נגעה לחוסר היכולת שלו, כביכול, להתנהל מול כוכבים. לבלאט היו ועדיין יש קשיים להתחבר ללברון ג'יימס, אבל לפחות הוא סידר לו סגנון התקפי שתפור למידותיו. סגנון ששם ללעג את הטענה הקדמונית נגד בלאט.
אז נכון, ההתקפה של קליבלנד לא יפה לעין, אפילו קצת מכוערת, אבל העובדות מצביעות על כך שהיא יעילה למדי. הקאבס צמודים לגולדן סטייט במקום הראשון במדד היעילות ההתקפית, למרות שהם מבלים חלק ניכר מהזמן בהתקפה העומדת ומכתיבים את הקצב האיטי ביותר בפלייאוף (92.8 פוזשנים בלבד למשחק). ובארצות הברית, תאמינו או לא, יש מי שמתייחס לכך כחדשנות גאונית.
"הסגנון הרווח בליגה הוא לעודד מסירות ותנועה ללא כדור, אבל בלאט מאתגר את המיינסטרים בכך שהוא מצעיד את קליבלנד לכיוון ההפוך", כתב הפרשן הארי מאנונן ב"פוקס". "בלאט מגביל בכוונה תחילה את התנועה של הכדור והשחקנים. הקאבס עושים פיק אנד רול ובידודים, זה הכול. זה מה שמפריד בינם לבין שאר הליגה, וזה עוד מצוין. ההישג הכי גדול של בלאט היה כשהבין שבידודים סיסטמטיים יכולים להוות בסיס להתקפה יעילה".
מאנונן טוען ששיטת הבידודים של בלאט מצביעה על כך שביצע את ההתאמות הנדרשות מהכדורסל האירופי לאמריקאי. "כדי שהשיטה הזאת תעבוד אתה זקוק לחוקה של ה-NBA כפי שהיא היום. חוק שלוש השניות ההגנתי מפחית באופן דרמטי את האפשרות לנעול את הצבע ולחדור דרך האמצע, לכן יש יתרון ברור לשחקנים שיכולים לנצל בידודים במהלכי אחד על אחד. לשחקנים כמו לברון או קיירי אירווינג יש יתרון מובהק גם בגלל שב-NBA בקושי שורקים לצעדים, ואם יש ריווח נכון, הם יכולים לנצל בקלות את הצעד הראשון המהיר שלהם. בלאט בנה שיטה שמותאמת בצורה מושלמת לקאבס. מי שמבקר אותו כנראה לא מבין כדורסל מספיק לעומק".
קליבלנד אימצה את שיטת הבידודים באופן כמעט מושלם בפלייאוף. לברון קפץ מ-7.6 נקודות למשחק בחדירות בעונה הרגילה ל-11.8 בפלייאוף. הקאבס קולעים בפוסט סיזן 18.8 נקודות כתוצאה מחדירות, יותר מכל קבוצה אחרת. אז מי אמר שבלאט לא יכול לעצב לכוכבים שלו סגנון משחק מתאים?
הרוטציה. בלאט היה מאז ומעולם חסיד השיטה האירופית. הרוטציות שלו היו ארוכות, החילופים התבצעו בקצב מסחרר, וכך השחקנים שהיו על המגרש תמיד נראו טריים והציגו את האגרסיביות הנדרשת. זכורות הרטינות של אוהדי מכבי תל אביב על תדירות החילופים הגבוהה כשבלאט שימש לראשונה כמאמן ראשי במכבי תל אביב בתחילת המילניום. בשנים האחרונות זה התמתן, אך נותר חלק מכרטיס הביקור שלו.
ואילו העונה בלאט זנח לחלוטין את המנהג הזה. לברון, אירווינג וקווין לאב נשחקו והיו מהמובילים בליגה בדקות משחק. למרות זאת, בלאט שמר לאורך העונה על קאדר רחב יחסית. אולם בפלייאוף הוא הצטמצם לגמרי. אם בעבר בלאט כמעט לא קיצר את הרוטציה שלו בסדרות הצלבה, בפלייאוף הנוכחי הוא קיצץ ארבעה שחקנים מהרוטציה הרגילה. קנדריק פרקינס, שון מריון, מייק מילר כולם ותיקים, כולם עתירי ניסיון בפלייאוף וכולם מסוגלים לתרות רבות, על הנייר אך שלושתם נשארו מחוץ לרוטציה כמעט לגמרי.
הטבלה למטה, שמראה בכמה שחקנים השתמש בלאט ברוטציה בפלייאוף (או בהצלבה) לאורך השנים, ממחישה היטב את השינוי שהפלייאוף הנוכחי טמן בחובו מהבחינה הזאת. לצורך העניין, שחקן רוטציה הוגדר מי ששיחק לפחות ב-70% מהמשחקים וקיבל לפחות חמש דקות בממוצע. בקליבלנד החישוב התבצע לאחר הטרייד שהביאו את טימופיי מוזגוב ואימן שאמפרט לאוהיו. כך או כך, הרוטציה של בלאט מצומקת כעת באופן שהוא לא הכיר בעבר. גם בשני המשחקים האחרונים ללא קיירי אירווינג (ולאב, כמובן), היא לא הורחבה. ועדיין, זה מצליח. סתגלתן, כבר אמרנו?
