1. הכי פשוט לומר שמכבי תל אביב לא לקחה את משחק מספר 1 מול נס ציונה ברצינות. ואת משחק 2 כן. וזה כל ההבדל. ואתם יודעים מה? זה כמעט נכון. בשנים כתיקונן (ומזמן, אגב, לא היו למכבי שנים כתיקונן בשלולית), מכבי מפסידה כשהיא לא באה לשחק. ומנצחת כשהיא כן. אז העיקרון קיים גם השנה, אבל בשינוי קל. אם מכבי מתייחסת ברצינות ליריבה, היא מנצחת תמיד. בתנאי שהיריבה היא נס ציונה.
הצהובים אכן הגיעו הרבה יותר דרוכים למשחק החוץ שלהם, אחרי שגנבו את משחק 1. מקובל לומר במכבי שג'רמי פארגו לא תמיד מתייצב. נכון לעכשיו, זה לא המצב. דווקא דווין סמית' ואלכס טיוס היו הנעדרים המרכזיים מהמשחק ביד אליהו. ואתמול הם באו חדים ואגרסיביים מהפתיחה. בחמישיה אתלטית של פארגו-אוחיון-סמית'-רנדל-טיוס, כשהיא מגיעה מחויבת ומוכנה, אין ליריבה של מכבי שום סיכוי. בתנאי שליריבה קוראים נס ציונה. שכמו קבוצות אחרות בשלולית, הגיעה לסוג של שיא בשלבים מוקדמים של העונה, ומאז רק הולכת ומתדרדרת.
ההגנה של גודס הורידה את המארחים ל-17 נקודות ומטה בכל רבע, שיבשה להם נתיבי מסירה שהסבו לה נזק במשחק הקודם (בעיקר מחוץ לקשת) והעלימה את כל הקו האחורי של הכתומים.
ועדיין, הסגל והכדורסל שאלופת המדינה המכהנת משחקת נראים שבירים ולא מרשימים. עם כל הכבוד לנקודות שהצליחו ג'ייק כהן ולינהארט לגרד, הנתון הבולט מהספסל הצהוב הוא 0 הנקודות של מרקיז היינס (משחק רביעי ברציפות). נכון לעכשיו, מכבי היא לא קבוצת הכדורסל הטובה בארץ. זה עוד יכול להשתנות.
2. מי שכן נראית כמו הקבוצה הטובה בארץ היא היריבה מירושלים. לפחות נכון לאמצע חודש מאי. המשחק ב"אריק איינשטיין" היה אחד הטובים והמרשימים של האדומים (מהבירה) השנה. זה מתחיל קודם כל בקצב. הקבוצה של פרנקו ממשיכה להראות שהיא מסוגלת להתנפל על היריבה. וזה סימן טוב מאוד מבחינתה לקראת הבאות. משחק ההתקפה נראה אמש משוחרר וזורם (ולא מזיק בכלל לקלוע באחוזים מטורפים מחוץ לקשת). אם זה ברמת היכולת לבסס בפנים את ליאור אליהו (מול שומרים מתחלפים וחסרי אונים כמו שולדברנד, אובאנון ומתן נאור) וממנו להניע כדור עד לנגיחה, אם זה בתנועתיות יפה של יותם הלפרין עם ובלי הכדור או בהפעלה אינטליגנטית של דיון תומפסון.
מרשים היה לראות איך ירושלים מריצה במשך התקפות רבות וחוזרות תרגילים ותרגילונים פשוטים שמגיעים מתוך סט של דאבל אלבו (שתי אופציות של פיק אנד רול מהאמצע), בצורה יעילה ובאחוזים גבוהים. ובכך מראה שיש לה גם אופציות במשחק מסודר ולא רק במגרש הפתוח. מרשימה לא פחות היכולת לייצר כמעט 100 נקודות ביום מאופק של טוני גפני ובמיוחד של דונטה סמית' וברייסי רייט. ואולי זה איננו מקרי.
הפועל ירושלים רחוקה כרגע 4 משחקים מצמד משחקי הגמר. בהחלט ריאלי לחשוב שאת 4 הניצחונות היא תוכל להשיג ב-4 או 5 המשחקים הבאים.
בצד השני, הפועל תל אביב ממשיכה להתפרק אל מול עינינו. הנושא של שכר ועונש לא תמיד בא לידי ביטוי בענף שלנו, אבל הפעם דומה שעל כל שטות שנעשתה שם השנה, משלמים בזמן ובמזומן. על ההחלטה לשנות את הסגל מהקצה אל הקצה; ההחלטה לשים את הכסף הגדול על דיז'ון תומפסון; הצירוף של קרטיס קלי; בחירה במודע של סט התקפי שאיננו מתאים לרביב לימונד; הייבוש של דוראנט סקוט לקראת סוף העונה וכו' וכו'.
אמרנו שהפועל ירושלים רחוקה 4 משחקים מהגמר? הפועל תל אביב רחוקה משחק אחד מחותמת סופית של עונה כושלת.
3. בסגל הנוכחי, יש למכבי חיפה מספר מובילי כדור. טמיר אריאלי מקבל השנה 13 דקות למשחק (שיא קריירה); רנה רוז'ו משחק לא מעט בעמדת הפוינט פורווארד ואפילו יפתח זיו הצעיר מבליח פה ושם. ועדיין, שני הרכזים המובילים של רמי הדר הם מורן רוט וחנן קולמן. הראשון חזר ללבוש ירוק במחזור ה-13. השני שב לרוממה במחזור ה-11. הראשון משחק כ- 25 דקות בממוצע למשחק. השני 26. ועוד נתון אחד משותף לשני אלה. הם הרבה יותר טובים כשהם עולים בחמישייה.
מורן רוט קולע מעל 13 נקודות למשחק כשהוא פותח (ובריא) ויורד ל 5.6 כשהוא רואה את תחילת המשחק מהספסל. המתאזרח מדנמרק רושם מעל 8 נקודות למשחק כשהוא בחמישייה ורק 4.2 כשהוא לא. שלשום, למשל, הוא לא. והוא גם לא קלע נקודה. ורוט קלע 20. במשחק מספר 1 רוט (שבדיוק חזר מעוד פציעה) לא עלה בחמישייה. וקלע 2 נקודות.
די משונה להתייחס לעמדת הרכז תוך ניתוח כמות הנקודות, להבדיל נניח מאסיסטים או איבודים. אבל במכבי חיפה של השנה נקודות מעמדה מספר 1, פעמים רבות, הן ההבדל בין ניצחון להפסד. בעיקר כשעמדה מספר 1 מאוישת על ידי רוט.
בעיה? ועכשיו ייתכן שהבעיה של רמי הדר נפתרה. וויל גרייבס אמנם שחקן ספסל בהגדרתו, אבל פציעתו מקצרת עוד יותר את הרוטציה הירוקה ועשויה להביא לשינוי מחשבתי עם ניפוח הקו האחורי על פני הקדמי. אולי עכשיו יהיה מקום בחמישייה גם לזה וגם לזה.
אחרי משחק מספר 1 כתבנו כאן שלאילת שני ישראלים מתפקדים, אלא אם עמית שמחון ימשיך במגמת השיפור שלו. אז מבין שני המתפקדים, המשיך אפיק נסים לספק את הסחורה ברוממה, פחות או יותר. אלישי כדיר, לעומת זאת, סיים 30 דקות משחק עם 0 מ-9 מהשדה. ושמחון? 20 דקות עם נקודה אחת, 2 זריקות מהשדה, 2 זריקות מהקו ומדד יעילות 0. או במילים אחרות, לא תרם דבר לקבוצה שלו. אפשר לבכות ללא הרף על ההזדמנויות שהישראלים לא מקבלים בשלולית. על ההעדפה והסגידה לזרים. על השמרנות והפחדנות של המאמן הישראלי. לעמית שמחון אין שום תירוצים.
4. אה. ושון דאוסן עם משחק שני רצוף של מדד 30 פלוס. שון דאוסן, חברים וחברות, הוא הדבר האמיתי.