פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        יריבות בערבון מוגבל: רק גביע יסדר לבאר שבע יריבות עם מכבי תל אביב

        הפודיום במהדורת גמר גביע - זהב: פרשת אלישע היא לא תירוץ. כסף: היריבות שהיא בכלל לא יריבות. ארד: חזרה מרגשת לגמר 1997, כולל השידור הכי מפורסם בנגב

        יריבות בערבון מוגבל: רק גביע יסדר לבאר שבע יריבות עם מכבי תל אביב

        האזינו לשידור של משה ניר, באדיבות רדיו דרום

        הערב בחיפה: גמר גביע. מכבי תל אביב והפועל באר שבע ישחזרו את המעמד של מאי 1997. מעבר להיסטוריה, בגמר הזה יש הרבה אופציות לפיקנטריה. באר שבע תרצה תואר ראשון מאז 97', מכבי תל אביב רוצה טרבל ישראלי ראשון והנפה ראשונה זה עשור; אלישע לוי ירצה לעזוב עם פרס ניחומים נהדר; פאקו אייסטרן אולי צריך את הפרס הזה לצורכי מו"מ; אליניב ברדה ינסה לזכות בתואר ראשון עם באר שבע; מאור בוזגלו ינסה לזכות בתואר ראשון שלו; יואב זיו, גל אלברמן, ערן זהבי וגילי ורמוט ינסו לקטוף דאבל שני בשתי קבוצות שונות. וזה יהיה גם קרב-גאולה בין שני שחקנים מוכשרים שהעונה בעיקר מאכזבים - עדן בן בסט ומאור מליקסון.

        מתוקף המעמד, הפודיום כולו יוקדש לגמר הגביע, ואלו סיפוריו.

        הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

        למעקב בטוויטר

        "הפודיום", כל הטורים

        זהב (עיבוד תמונה)

        מדליית זהב: אין תירוצים - זה גמר גביע

        "שטויות. פשוט שטויות".

        כך ענה אברהם גרנט, כשנשאל האם וכמה תשפיע הסערה שעברה השבוע הפועל באר שבע על יכולת הקבוצה בגמר.

        "יש דברים שמשפיעים על שחקנים מקצוענים, דברים שמחוץ לכדורגל, זה נכון", אומר מאמן נבחרת גאנה. "במשך העונה, במשחקי הליגה הרגילים, דברים סביבתיים עשויים להשפיע ותמיד ניסיתי לפתור את כל הדברים מסביב לפני שהשחקנים עולים על הדשא. אבל כל אלו לא משפיעים במשחק כמו גמר גביע. אין שום קשר".

        מאמן בכיר נוסף התנבא שבאר שבע תניף גביע הערב. כשנשאל עד כמה תשפיע פרשה כזו, ענה שאם כבר, ההשפעה תהיה חיובית.

        מה לעשות - הבוקר, כאן, הפועל באר שבע לא תמצא נסיבות מקלות. בימים האחרונים, כשאנשים ניסו למצוא עוד ועוד פגמים בהחלטה (חכמה או לא? נדע בשנה-שנתיים הקרובות; ראויה? כן; עיתוי? יש טובים יותר) של אלונה ברקת (אלישע לוי אאוט בקיץ), הנימוק המרכזי היה: "איך אפשר לפגוע כך בהכנה למשחק חשוב כל כך?".

        ובכן, ברור שהגעה לגמר בשקט מופתי היתה תורמת, אבל, וזה אבל גדול: אנחנו לפעמים שוכחים שמדובר בשחקנים מקצוענים, ובצוות מקצועני, ובעסק מקצועני. ואנשים ששוכחים שמדובר בעסק מקצועני, מרשים לעצמם להקל על האנשים שמשתייכים אליו. השחקנים לבטח התחברו לאלישע לוי, מי פחות ומי יותר. לוי, האדם הנחמד ביותר בכדורגל הישראלי, נקשר לשחקניו. אבל הם והוא מקצוענים. וזה גמר גביע. לא נגזים, זה כנראה המשחק הכי גדול של באר שבע ב-18 השנים האחרונות. אז מאור בוזגלו יהיה פחות מדויק בגלל שאלישע לא ימשיך? דובב גבאי יחמיץ כי אלישע לא ימשיך? אג'ידה יפשל בגלל שאלישע לא ימשיך?

        אם כן - תירוצים.

        ערימת תירוצים.

        תנסו להיזכר בפעם האחרונה שהיו שינויים פרסונליים מסיבים בעבודה שלכם. האם רציתם פחות להצליח? האם הפסקתם לרצות להתקדם? אם כבר, אלישע לוי ירצה חזק יותר את התואר הזה. גם בוזגלו. גם ברדה.

        כמו שאומר גרנט, אם רעשים סביבתיים חודרים את השריון, הם עושים זאת במשחק פחות חשוב, כמו נגד מכבי חיפה בשבת. ואם כבר, הייתי מהמר שמה שגרם לבאר שבע להיראות כך זו העובדה שיש גמר גביע בעוד ארבעה ימים, ולא שלפני כמה שעות גברת ברקת הודיעה שקואץ' לוי לא ממשיך.

        ויאם עמאשה שחקן מכבי חיפה לפני שחקני הפועל באר שבע (יוסי ציפקיס)
        מה שגרם לבאר שבע להיראות כך זו העובדה שיש גמר גביע בעוד ארבעה ימים, ולא שלפני כמה שעות גברת ברקת הודיעה שקואץ? לוי לא ממשיך (צילום: יוסי ציפקיס)

        האם במקרה של הפסד באר-שבעי כולם ידברו על המהלך של ברקת? כמובן. ב"ווינר", למשל, שם נתנו יחס של 3.75 לניצחון אדום, חושבים כנראה שהעסק ישפיע, יחלחל, יפריע. כי מכבי תל אביב פצועה - עוד לא יודעים עד כמה בדיוק, ואל תשכחו שגם שם יש אי ודאות. ראיתם איך פאקו אייסטרן התנהג לאחר 'חגיגות' האליפות. ראיתם מה שאלו אותו אתמול במסיבת העיתונאים. ראיתם כיצד ענה. רואים שהוא בעצמו מרגיש שהוא (בינתיים, עדיין) לא מקבל את הכבוד והביטחון הראויים לאחד שרחוק שעה וחצי מעונה מושלמת. ועדיין, יחס כזה מצביע על פייבוריטיות גדולה מאוד לצד הצהוב.

        בינתיים, נכון למה שכולם יודעים, שני המאמנים לא מקבלים את אמון ההנהלה שלהם. לא מעט שחקנים במכבי תל אביב לא יודעים עדיין מה יעלה בגורלם בעונה הבאה. כך שאי ודאות יש בשני הצדדים, וכנראה שבמכבי תל אביב לא בוכים אודותיה. פאקו רוצה שמניותיו יעלו עד לכדי חוזה נוסף, והמונח 'טרבל' בהחלט מצלצל נהדר בוויקיפדיה, אפילו אם אחד הגביעים הוא טוטו.

        ובעוד שבמכבי תל אביב - תואר או לא - הכול ימשיך לזוז חלק, לבאר שבע יש הרבה יותר מה להוכיח הערב. כי תהיה התוצאה אשר תהיה, כל אנשי מכבי תל אביב כבר הוכיחו את עצמם. בבאר שבע יש תור ארוך של דמויות שמשוועות לגושפנקה.

        בכל 'משחק עונה' בין השתיים, החבר'ה מהדרום יצאו בטעם מר. 0:0 ו-1:1 זה הכי הרבה שהוציאו, בזמן שמכבי תל אביב היתה מפוקסת יותר, אלימה יותר, חדה יותר, מנצחת יותר. זו ההזדמנות, ואין דרך לעדן את זה. הצהובים בהרכב הכי חסר שלהם מאז הגיע ג'ורדי קרויף, עם מאמן שכנראה עדיין מחכה להחלטות לגביו, עם הגנה שלא רגילה לשחק ביחד, במתקן שלא האיר להם פנים (5 נק' מ-15; באר שבע עם 1 מ-9), עם שופט שהסטטיסטיקה שלהם איתו שווה ירידה. מכבי עדיין פייבוריטית, כמובן, אבל אם גם את זה באר שבע לא תדע לקחת, מה תדע לקחת?

        בשנתיים האחרונות, בבאר שבע תמיד ידעו למצוא סיבה למפלות. אנחנו קבוצה צעירה. לא מזמן כמעט ירדנו. העסק עדיין לא התחבר. קשה בבלומפילד. השופטים. זה תהליך. התקציב של מכבי. ומה לא.

        אם באר שבע רוצה להראות שהיא שם, למעלה, בטופ, זה המשחק לנשוך, לפצוע, לנסות להיות מכבי תל אביב ליום אחד, ולהחליט שזה שלכם. ואם לא, רק אל תתרצו את זה ב'פרשת אלישע'. אם תפסידו, זה יהיה כי בוזגלו לא היה טוב מספיק. כי ברדה לא היה חד. כי סוארס לא היה בפוקוס. כי אלישע לא הגיב בזמן. כי ארבייטמן החליק. כי הצוות הרפואי (שוב) לא הצליח להכשיר את מליקסון. כי מכבי תל אביב פשוט טובה מכם.

        אם תפסידו, זה אך ורק באשמתכם.

        מדליית כסף: היריבות הכי גדולה בכדורגל הישראלי היא בכלל לא יריבות

        כסף (עיבוד תמונה)

        היריבות הכי גדולה בכדורגל הישראלי, בשנתיים האחרונות, היא (עדיין) לא יריבות.

        ככה זה כשצד אחד, הפועל באר שבע, רואה במועדון שמולו נמסיס ואילו במכבי תל אביב, מן הצד השני, לא מתייחסים לדרומים כאל אויבים. וליריבות, כמו לטנגו - אתם יודעים - צריך שניים.

        העניין הנוכחי החל בקיץ שעבר. אז הפועל באר שבע החתימה את אליניב ברדה, והקבוצה עברה מיתוג - מנמושת תחתית לקונטנדרית לגיטימית. בשנים האחרונות, 'מועדון 4 הגדולות', כפי שהכרנו אותו בדור האחרון, התפרק. הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים הפכו לקבוצות שאפילו לא פוזלות לאליפות, ומכבי חיפה - למרות המשאבים והציפיות - לא היוותה יריב לכתר. את המקום במועדון החדש, בן שלוש קבוצות, תפסו קרית שמונה ובאר שבע. קרית שמונה, צנועה ועם בסיס אוהדים לא קיים, לא במשחק - לא משנה כמה תארים תקטוף וכמה הניהול של איזי שרצקי יהיה ממולח. אותה לא ישנאו והיא לא תחזיר בטינה. היא לא נמסיס של אף אחד.

        אצל הפועל באר שבע העניין קצת אחר. אנשיה מנסים לעשות הכול כדי לפתח את המועדון לרמה שתזכיר את מה שקורה בין כתלי קרית שלום, ובמקביל אוהדיה מסתכלים על הפיל הצהוב שבחדר בשילוב של שנאה וקנאה. מבחינתם, מכבי תל אביב זו היריבה האולטימטיבית - מכל הבחינות. ולא מהיום. גם בתקופות שחונות יותר, בבאר שבע ראו במכבי תל אביב כזו שחובה לנצח. וככל שזה היה קשה ונדיר יותר, הם חשקו בכך יותר. בבאר שבע מתארים את המפגשים מול מכבי תל אביב כ"עיר שלמה נגד קבוצת כדורגל". משה ניר, שדר הרדיו עליו קראתם כבר אתמול, הסביר שגם העיתונאים המקומיים תופסים צד במקרים כאלה: "כשמשדרים את באר שבע מול מכבי תל אביב, למשל, זה כמו לשדר משחק של נבחרת ישראל מול בלגיה. זו המדינה שלנו נגד המדינה שלהם, וזו פטריוטיות מוחלטת". וכיאה למשחק קריטי של עיר שכולה קבוצה, באר שבע תושבת בזמן גמר הגביע. הרחובות יהיו ריקים.

        ערן זהבי שחקן מכבי תל אביב (שני משמאל) מול טומיסלב פאיוביץ' שחקן הפועל באר שבע (ברני ארדוב)
        זה קלאסיקו? (צילום: ברני ארדוב)

        הראיון של ערן זהבי לאתר ההתאחדות לכדורגל, שלשום, הדגים נהדר את המצב. כשנשאל האם גמר הגביע הוא הקלאסיקו הישראלי, ענה: "עם כל הכבוד לבאר שבע, ויש כבוד, הקלאסיקו בכדורגל הישראלי זה הדרבי התל אביבי ומכבי תל אביב נגד מכבי חיפה".

        ואין דבר שמעצבן את אנשי ואוהדי באר שבע, כמו משפטים כאלה. שם מתייחסים גם כך למכבי תל אביב כאל מתנשאים, יהירים, 'צפונים'. אין דבר משפיל יותר מכך שהיריב הכי גדול שלך לא רואה בך יריב. כמו שאוהדי הפועל באר שבע מזלזלים במ.ס. אשדוד או בהפועל אשקלון - שתי קבוצות שניסו לראות בקבוצה מבירת הנגב יריבה - כך היחס של הצהובים לבאר-שבעים. בעוד שלמכבי תל אביב יש את הפועל תל אביב כיריבה עירונית ואת מכבי חיפה כיריבה שלטונית, באר שבע ריקה מהבחינה הזו. וכשאין יריב, עושים הכול כדי להמציא כזה.

        בינתיים, זו יריבות ספורטיבית, אם תרצו, ואפילו זה עדיין לא עניין של ממש. כי כשהפועל תל אביב ומכבי חיפה נלחמו, האדומים ידעו גם לנצח. אמנם ברוב הזמן הירוקים שלטו, אבל הם ידעו שזו שמולם מסוגלת. כרגע, וגם בבאר שבע מודים, החבר'ה מהנגב עדיין לא דגדגו את הצהובים. לנצח את משחק הבית הראשון - גם העונה וגם בעונה שעברה - זה יפה, אבל עד כה, במשחקי העונה החשובים, מכבי תל אביב תמיד השתיקה והשביתה את הדרומים.

        אוהדי באר שבע צודקים - האוהדים הצהובים אכן מזלזלים בהם; לרגע לא רואים בקבוצה שלהם מקור לתחרות. ובין סקרי האוהדים שהתבצעו לצורך קטע זה, אמר אוהד באר שבע את המשפט הכי מדויק: "הדבר הזה יהפוך ליריבות רק ברגע שננצח".

        המשך יבוא.

        אלי גוטמן מאמן הפועל באר שעב בגמר גביע המדינה 1997 ארד (מעריב , עדי אבישי)
        גוטמן מניף (צילום: עדי אבישי, באדיבות מעריב)

        מדליית ארד: בחזרה ל-1997 - "הכדור בקורה ופנימה. שער, שערררררר!"

        גם ב-1997, כמו היום, היו להפועל באר שבע את כל הסיבות להתפרק בגמר הגביע. באפריל של אותה שנה הבוס אלי להב עזר למאמן אלי גוטמן להבין שהוא, להב, על סף עזיבה. גוטמן, אז בן 39, החל לחשוב על עתידו. הוא נפגש עם מוטי אורנשטיין מהפועל תל אביב ועם רובי שפירא ז"ל, מהפועל חיפה. הוא סגר בכרמל בתחילת מאי.

        גוטמן ואנשיו החליטו לשמור על הכול בשקט - הכול בשביל גמר הגביע - אבל שבוע לפני הגמר העסק התפוצץ בתקשורת. 'גוטמן עוזב להפועל חיפה'. כדי לתדלק את המדורה קצת יותר, באר שבע הפסידה בבית 2:0 לאותה הפועל חיפה במשחק שקדם לגמר. התגובה של אוהדיה הגאים של הקבוצה מבירת הנגב לא איחרה לבוא. כשגוטמן יצא מהאימון הבא, הוא גילה שכל הצמיגים באוטו שלו נוקבו.

        בערב, נציגי האוהדים הגיעו לבית המאמן עם זר פרחים. הם ביקשו סליחה וביקשו שיישאר בקבוצה. גוטמן לא יכול היה לספר על עזיבת להב שגרמה לעזיבתו שלו, ואחד האוהדים ביקש: בחיים לא הבאנו גביע, לפחות תביא לנו את זה. זמן קצר לאחר מכן, גוטמן דיבר עם להב וביקש להעביר את האימונים עד הגמר להרצליה. בידוד מוחלט.

        "היה משבר אמון גדול בין הקבוצה לקהל ובין הקהל למאמן", נזכר משה ניר, שהיה אז שדר ברדיו דרום. "כולם היו על הקרשים, אף אחד לא האמין והגמר נראה כמו משחק לפרוטוקול בלבד". באר-שבעים ותיקים זוכרים שאותו משה ניר החליט להרים את העסק, ובאמצעות שידורי הרדיו עודד את רוח האוהדים. "התחלתי להחדיר אמונה", הוא מוסיף. "גרמתי לזה שיותר מ-10,000 באר-שבעים נסעו למשחק הזה. ידעתי במיליון אחוז שמנצחים ולוקחים את הגביע, ידעתי שיש אפשרות לעשות היסטוריה".

        בבוקר המשחק העלה ניר לשידור את ראש העירייה יצחק רגר ז"ל, שהיה אז חולה מאוד. ניר: "הוא היה על סף מוות, ובקול רועד אמר שהזכייה בגביע תוסיף לו בריאות. הוא הרעיד את הלבבות וכל העיר בכתה איתו". באותה שנה נפטר רגר, אבל לטענת ניר, מילותיו באותו יום התניעו את רכבת האוהדים מבאר שבע לאצטדיון רמת גן. גם ניר היה על אותה רכבת, למרות שבכלל לא אישרו לו לשדר באותו משחק. מנכ"ל התחנה, ניר מספר, התנגד. אז ניר השיג ספונסר, 5,000 שקל תרומת מעריב לנוער, וזכה לשדר את היום המיוחד הזה.

        שחקני הפועל באר שבע סיאד חלילוביץ', ג'ובאני רוסו, שמעון ביטון בגמר גביע המדינה 1997 (מעריב , עדי אבישי, באדיבות מעריב)
        (צילום: עדי אבישי, באדיבות מעריב)

        בגמר, גם אז, פגשה באר שבע את מכבי תל אביב. רק שאז זו היתה מכבי בירידה. אברם גרנט חזר על חשבונו של דרור קשטן שזכה בדאבל ולא המשיך, בחירת השחקנים לא צלחה והקהל איבד סבלנות. בחצי הגמר הצהובים ניצחו 0:2 (נמני, נמני) את בית"ר ירושלים, שהיתה הקבוצה הטובה בישראל אז, בעוד באר שבע מחצה 2:5 את בני יהודה, עם צמד של שרון אביטן.

        גוטמן ידע אם-כן שהוא עוזב, וניסה לנצל את הבלגן המקומי והתקשורתי לטובתו. להשתמש בזה כמנוף. הוא חשב שמתנה לבירת הנגב, גביע, תרכך את כעס האוהדים כלפיו. מספרים שכחלק מהתעמולה, הורה לשחקניו שלא ללחוץ ידיים לשחקני מכבי.

        אוטוטו שריקה, ולהלן הרכבי שתי הקבוצות.

        מכבי תל אביב: אובארוב; שלח, אלון ברומר, גדי ברומר, גיא נחמן; שוהם, עופר מזרחי, קלינגר, חג'ג' (צרפתי), נמני; דריקס (קוסיץ').

        הפועל באר שבע: אבי פרץ; חזות, סולוב, בוחניק, שמעון ביטון; אלימלך, רוסו, חלילוביץ' (ועקנין), חפר; בסיס (סגרון), הולצמן (שרון אביטן).

        ובדקה ה-40 הגיע אחד מרגעי האודיו המפורסמים ביותר בתולדות הכדורגל הבאר-שבעי. עד היום הוא מושמע לפני משחקי גביע, עד היום הוא פנינת יוטיוב. "זה כמו נחמיה בן אברהם משדר את הגול של שפיגלר במונדיאל", הקביל השדר ניר.

        זה התחיל בקרן של סיאד חלילוביץ'. הוא בכלל היה פצוע, ברצועה בברך. עלה עם זריקות, חבישות. "את המשחק הזה אני לא מחמיץ גם אם אני על רגל אחת", אמר לפני הגונג. משם הכדור עף עד שפגש בנעל של ג'ובאני רוסו, אז ילד בן 24. זו היתה 'מספרת דרדל'ה', עד כמה שמספרת יכולה להיות דרדל'ה. דשא, קורה, פנימה, 0:1.

        הטלפון כמעט התפוצץ אתמול, כשמשה ניר על הקו החליט לשדר שוב את השער, לאוזניי עיתונאי אחד בלבד. הדציבלים היו עוצמתיים מדי, ואלה המילים שנקלטו. הקול, יש לציין, נוסטלגי ואותנטי כאילו אנחנו באמת ב-1997. אולי אפילו ב-1897.

        "דקה 40… חלילוביץ' ליד כדור הקרן, גם בוחניק בתוך הרחבה. הכדור עולה חזק גבוה לכיוונו של ג'ובאני רוסו, איזו מספרת של הקרואטי, הכדור בקורה ופנימה. שער, שערררררר! חלילוביץ' מרים קרן ארוכה, חזקה, לצד השני, אף אחד לא שומר את רוסו. איזו מספרת של הקרואטי. הכדור בקורה ופנימה. אובארוב עם הידיים על המתניים. באר שבע - אחת, מכבי תל אביב - אפסססססס! אי יו יה, אי יו יה!".

        סתיו אלימלך שחקן הפועל באר שבע בגמר גביע המדינה 1997 (מעריב , עדי אבישי, באדיבות מעריב)
        סתיו אלימלך מניף את גביע המדינה (צילום: עדי אבישי, באדיבות מעריב)

        רוסו, כמו ניר, לא ידע מה קורה איתו. הוא חגג ורץ, רץ וחגג, ובבאר שבע סיפרו שהוא כל כך לא הבין את המקום ואת הזמן, עד שבמהלך חגיגת השער ביקש מגוטמן: 'תחליף אותי, אני לא יכול יותר'. ואנחנו, להזכירכם, עוד במחצית הראשונה של המשחק.

        כשהגיע למכבי חיפה והתאחד עם גרנט, המאמן הזכיר לרוסו את המספרת ההיא. "התכוונת להרחיק בכלל, נכון?", הקניט גרנט, ושניהם צחקו.

        "זו באמת היתה מספרת חלשה", משחזר גרנט. "היתה אי הבנה בין אובארוב לנחמן. זו היתה עונה בה הרבה דברים לא הלכו טוב, והגול הזה של רוסו היה סימבולי. היום הזה היה כמו כל העונה שלנו". המשחק הזה סימן למכבי ולגרנט שהגיע הזמן לחילוף משמרות, והמשחק הזה בעצם היווה את נקודת הזינוק הרשמית לקריירה של גוטמן.

        את שרון אביטן, שנכנס כמחליף במשחק הזה, רגע שריקת הסיום לא יעזוב לעולם. "התחלנו לרוץ לכל הכיוונים", הוא מספר. "מבחינתנו, זה היה מעבר לגביע המדינה. לא ניצחנו את מכבי שבע שנים לפני המשחק הזה, והגמר הוציא מאיתנו את כל האמוציות".

        אלפי באר-שבעים לא זיהו את עצמם ביציע, ולילה שלם של חגיגות נפתח. הם חזרו דרומה, האוהדים והשחקנים, וכבר בכניסה לצומת להבים אוטובוס המועדון חטף מטח סוכריות מקשישות העיר. "אלפי אנשים, עשרות אלפי, הגיעו למדרחוב בעיר העתיקה", ניר מספר, "אוהדים נתלו על עמודי חשמל, עלו על הגגות. ואני על הבמה, משדר שוב את הגול".

        "דקה 40… חלילוביץ' ליד כדור הקרן, גם בוחניק בתוך הרחבה. הכדור עולה חזק גבוה לכיוונו של ג'ובאני רוסו…".

        אז מה אתם אומרים, אנשי באר שבע? לא הגיע הזמן לאיזה קובץ אודיו חדש?

        אלי להב הבעלים של הפועל באר שבע בגמר גביע המדינה 1997 (מעריב , עדי אבישי, באדיבות מעריב)
        הפועל באר שבע על הפודיום (צילום: עדי אבישי, באדיבות מעריב)