בסיום אימון שגרתי, אחד מראשי האולטראס של יובנטוס היה כל כך טעון ועצבני, שהוא החליט לעבור את הגבול. אותו בחור המתין לאנדראה פורטונטו ליד המכונית של המגן השמאלי הצעיר של הקבוצה וכאשר זה התקרב למקום, האוהד הנרגז הכניס לו סטירה מצלצלת.
זו הייתה הנקודה הקיצונית ביותר בעימות בין הקהל לבין פורטונטו. עוד קודם לכן, הם קיללו אותו במילים קשות, זרקו עליו ביצים ואחרי שהקבוצה הודחה ברבע גמר גביע אופ"א מול קליארי, טענו כי הוא "נהנה יותר מדי מהחיים הטובים מאז שהגיע לטורינו. הוא עצלן, לא נלחם מספיק ומתנהל כמו היפוכונדר". האוהדים לא אהבו את הצניחה החדה והפתאומית בכושרו של פורטונטו, שעמד לסיים את עונת הבכורה שלו במדי הביאנקונרי. גם בתקשורת שמו לב שמשהו השתנה ובעיתון "לה סטמפה" נכתב: "אנדראה נראה עייף, אי אפשר לזהות אותו על המגרש. הוא תמיד היה כל כך אקספלוסיבי ומלא אנרגיה ועכשיו הכול נראה אחרת".
ואז, בבת אחת, הכול השתנה והקולות המבקרים הפכו לקולות מנחמים. באפריל 1994 פורטונטו נטש לפתע משחק ידידות שערכה יובה. "אני מותש. לא יכול לרוץ עוד שנייה אפילו", הוא הסביר. בקבוצה שלחו אותו לבדיקות בבית החולים ואחרי כחודש, ב-20 במאי, הרופאים הודיעו על הגרוע מכל. אנדראה פורטונטו, הכוח העולה של הכדורגל האיטלקי, אובחן כחולה בלוקמיה.
לאחר שנה של מלחמה קשוחה במחלה האכזרית, פורטונטו הלך לעולמו. חודש וחצי אחרי מותו ובדיוק לפני 20 שנה, יובנטוס השלימה זכייה בדאבל, השני בתולדותיה, הראשון מאז 1960 והאחרון עד היום. כעת, כאשר הגברת הזקנה ניצבת בפני עוד רגע גדול בהיסטוריה שלה ויכולה לזכות בדאבל אם תנצח בגמר הגביע את לאציו (שלא נדבר על טרבל כמובן), נזכרים רבים באיטליה באותה עונה מאושרת ועצובה כאחד, עונת 1994/95 של יובנטוס, שמכונה עד היום "הסקודטו של פורטונטו".
אנדראה פורטונטו נולד ביולי 1971 בסלרנו, עיר בדרום-מערב איטליה, על חופי הים סמוך לנאפולי. הוא גדל בבית עשיר יחסית, לאב קרדיולוג ואם ספרנית. האחים שלו היו אקדמאיים, אבל אנדראה נמשך לכדורגל ואחרי שהבטיח לאמו שימשיך ללמוד במקביל, היא הרשתה לו לנסות לבנות לעצמו קריירה על המגרש. הוא החל את דרכו בקבוצה המקומית וכבר בגיל 14 עבר צפונה, לקומו, שם טיפס במחלקת הנוער עד שב-1988 כבר ערך בכורה עם הקבוצה הבוגרת.
פורטונטו נחשב לכישרון עולה ושיחק תחילה בעמדת הקשר האחורי לפני שהוסט להיות בלם ומשם, הפך למגן שמאלי. כאשר קומו ירדה לליגה השלישית, גנואה זינקה על ההזדמנות ורכשה אותו בקיץ 91' תמורת ארבעה מיליארד לירטות (באמת, פעם היו משלמים ככה). הילד נודע, מלבד יכולות המשחק שלו, גם במזג חם ולאחר כמה חודשים בגנואה הוא נקלע לסכסוך סוער עם עוזר המאמן. בקבוצה לא רצו לשחרר אותו, כי הבינו מה יש להם ביד ולכן, הוחלט לשלוח אותו לחצי עונת התחשלות בפיזה מהליגה השנייה.
פורטונטו הראה במהרה שהוא התגבר ומוכן לשחק עם הטובים ביותר. אחרי שכיכב בפיזה ליד הארגנטינאי הצעיר דייגו סימאונה, הוא חזר בתום העונה לגנואה. ה"גריפוני" בדיוק החליפו מאמן ופורטונטו זכה בעונת 1992/93 למקום קבוע בהרכב ויצר שותפות נהדרת עם כוכב עולה אחר, כריסטיאן פאנוצ'י.
לקראת סיום עונתו המלאה הראשונה והאחרונה בגנואה, הקבוצה הפסידה לפסקארה ונקלעה לצרות גדולות בתחתית. הבעלים, אלדו ספינלי, לקח את פורטונטו הצידה ואמר לו: "תעזור לי להציל את הקבוצה ואתן לך לעזוב למועדון גדול יותר". כמה ימים חלפו ויובנטוס כבר הודיעה כי רכשה את השחקן תמורת 12 מיליארד לירטות. גנואה פגשה במחזור הסיום את האלופה הנכנסת מילאן ונקלעה לפיגור 2:1. בדקה ה-80, פורטונטו כבש את שערו השלישי באותה עונה והשאיר את הקבוצה בליגה. למרות שכבר ידע שהוא עוזב, הוא התנהל כמו מקצוען אמיתי ועמד בהבטחתו לספינלי.
ג'ובאני טראפטוני, המאמן שהביא אותו לדלה אלפי, אמר עליו: "הוא נראה על המגרש כאילו הוא רץ בערבה, בשדה פתוח. לא מפסיק לרגע. והוא גם נטול אגו". טראפטוני וגם התקשורת והקהל, ראו בפורטונטו יורש אידיאלי לאנטוניו קאבריני, המגן האגדי של יובנטוס, שעזב כמה שנים קודם לכן לסיים את הקריירה בבולוניה אחרי עשור וחצי עם הביאנקונרי.
בעונה בה שיחק פורטונטו בגנואה, יובנטוס סיימה רק במקום הרביעי בסרייה A, לא קרובה אפילו להשגת אליפות ראשונה מאז 1986. הלחץ בקבוצה היה גדול, אבל פורטונטו, למרות גילו, השתלב נהדר. הוא הפך לדמות חיובית ואהובה בחדר ההלבשה ובמועדון סיפרו שהוא מתנהל כמו מי שמודה על כל רגע בו הוא חלק מהקבוצה הגדולה בארץ המגף. הרגעים הללו היו קצרים מדי, לצער כולם.
יחד עם פורטונטו, הגיע בקיץ 93' למועדון גם ילדון מבטיח בן 18, אלסנדרו דל פיירו. השניים חברו לסגל מרשים שכלל בין היתר את אנג'לו פרוצי, יורגן קולר הגרמני, דינו באג'יו, אנג'לו די ליביו, אנדראס מולר, רוברטו באג'יו, פאבריציו רבאנלי, ג'אנלוקה ויאלי ומאמן הקבוצה לשעבר אנטוניו קונטה. פורטונטו תפס לעצמו מקום בהרכב ובעונתו הראשונה שיחק 27 פעמים. הוא כבש את שערו הראשון, ובדיעבד גם האחרון במדי יובנטוס, בהפסד 3:1 מול לאציו בדצמבר.
היכולת הגבוהה הביאה אותו אפילו לנבחרת איטליה. אריגו סאקי, המאמן, קרא לו "התגלית של הכדורגל האיטלקי" והעניק לו בספטמבר 1993 את הופעתו היחידה במדי האזורי, במשחק חוץ במוקדמות המונדיאל שהסתיים עם ניצחון 0:3 על אסטוניה. פורטונטו שיחק באותו יום בטאלין לצד פרנקו בארזי ועל המשבצת של פאולו מאלדיני. סאקי תיכנן לקחת את הילד למונדיאל, כגיבוי למאלדיני, אלא שאז הגיע לפתע אותה נפילה חזקה בכושר, ואחרי שסאקי השאיר אותו מחוץ לסגל לטורניר בארצות הברית התקבלה גם הבשורה המרה בדבר המחלה.
ראשי האולטראס של יובנטוס, ההם מהסטירה והביצים והקללות, הגיעו לבית החולים כדי להתנצל. פורטונטו נדרש להישאר בבידוד בגלל הטיפולים, כך שהם לא זכו לפגוש אותו, אבל כן השאירו לו זר פרחים ענק וכרטיס ברכה ליום הולדתו ה-23. השחקן הבטיח לא לוותר, אולם תחילה לא הצליח למצוא תורם מתאים להשתלת מח עצם. הוא החל לעבור כימותרפיה ועל פי הרופא שלו, הטיפולים "הורידו את הלוקמיה ב-50 אחוז".
בסופו של דבר, פורטונטו עבר השתלה חלקית, מתאים שנלקחו מאחותו ומאביו. הטיפולים נערכו בבית חולים בפרוג'יה, שם פורטונטו והמשפחה התגוררו בדירתו של יליד העיר וחברו לקבוצה, רבאנלי. "פאבריציו הוא כמו אח עבורי, אח חדש שגיליתי במשפחה", סיפר פורטונטו, "זה מראה שיש גם חלקים 'חיוביים' יותר בכל הסיפור הזה של המחלה. הוא התנהג אליי ואל המשפחה שלי בצורה מדהימה, קשה לי לתאר את זה במילים. היום הטוב ביותר שלי בתקופת המחלה היה כשפאבריציו כבש חמישייה בגביע אופ"א מול צסק"א סופיה. באותו ערב, הבנתי מהו אושר אמיתי בעולם הזה".
ההשתלה מאחותו של אנדראה לא צלחה, אבל זו של התאים שהגיעו מאביו עבדה קצת יותר טוב ובאוקטובר 94' הוא עזב את בית החולים והחל בשיקום. יובנטוס, במקביל, פתחה את הליגה לא רע ואותתה על כך שהיא רוצה אליפות הפעם. הקבוצה מטורינו התהדרה לקראת עונת 1994/95 במאמן חדש, מרצ'לו ליפי ובמספר כוכבים חדשים, דוגמת רוברט יארני, אלסיו טאקינרדי, דידייה דשאן הגדול, ומיודענו פאולו סוזה. ההצלחה על כר הדשא התנהלה במקביל להצלחה האישית של פורטונטו במלחמתו על החיים. בפברואר 95', במשחק חוץ מול סמפדוריה, ליפי אפילו החזיר אותו לסגל הקבוצה. פורטונטו אמנם נותר על הספסל בסוג של דרבי פרטי עבורו, אבל הוא ראה את ויאלי מנצח עבור יובה את המשחק בדקות הסיום והאופטימיות לגבי מצבו, באותם רגעים, הייתה בשיאה.
חודש לפני מותו, פורטונטו העניק את הראיון האחרון שלו: "יום אחד אתה בריא ופתאום, משום מקום, אתה כבר לא. זה הרגע הכי קשה, אי אפשר לתאר בכלל את התחושות. 11 חודשי מחלה זה המון, המון זמן. בלתי נגמר. הרגשתי אבוד הרבה זמן, אבל אז התחלתי להתעניין, רציתי לדעת הכול על המחלה, על הסימפטומים שלה. אתה מנסה לשכנע את עצמך שיהיה בסדר, אחרת אתה משתגע. הרוע לוקח אותך כבן ערובה ואתה חייב למנוע ממנו להרוג אותך. אף פעם לא הפסקתי להרגיש ספורטאי, אפילו כשהמצב היה גרוע מכל".
בתחילת אפריל 95', בערך שנה אחרי הפעם הראשונה, פורטונטו שוב החל להרגיש רע. הוא הובהל לבית החולים ושם גילו אצלו דלקת ריאות. הגוף, שהיה חלש מאוד מהטיפולים הרבים, לא עמד במעמסה והמערכת החיסונית שלו קרסה. במקביל, הקבוצה לא הצליחה להתרכז ממש על כר הדשא והפסידה את הדרבי הביתי מול טורינו (ההפסד האחרון של יובה בדרבי עד העונה). שבועיים לאחר מכן, כאשר המצב של פורטונטו כבר הוגדר כקשה מאוד, יובנטוס הפסידה בבית גם לפאדובה.
ב-25 באפריל, יום חג איטלקי לציון סיום מלחמת העולם השנייה, הנבחרת התכוננה למשחק חוץ מול ליטא במוקדמות יורו 96'. הידיעה המרה הגיעה אל המלון בוילנה: הזיהום בגוף כתוצאה מדלקת הריאות התפשט והפך לגדול מדי ואנדראה פורטונטו, עוד לא בן 24, הלך לעולמו בבית החולים. שחקני הנבחרת ההמומים עלו למשחק עם סרטים שחורים וניצחו 0:1. כובש השער, ג'יאפרנקו זולה, הקדיש את הגול והניצחון לחברו המנוח: "זה בשביל אנדראה", אמר החלוץ, "סופסוף הוא לא סובל יותר. הניצחון הזה היה משמח אותו. כל אחד מאיתנו כאן בנבחרת מרגיש היום דברים שונים ומגיב בצורה שונה לטרגדיה הזו".
כריסטיאן פאנוצ'י, ששיחק באותה עונה במילאן, נותר בקשר עמוק עם פורטונטו מהתקופה ההיא בגנואה. פאנוצ'י ביקש להשתחרר ממשחקה של הנבחרת הצעירה, שהתמודדה אף היא בחוץ מול ליטא באותו יום: "אני לא מצליח לעכל את זה. אף פעם לא אצליח", הוא אמר בדמעות לכלי התקשורת.
כ-5,000 אנשים הגיעו להלוויה שנערכה בסלרנו. שחקני יובנטוס עזרו לשאת את ארונו של פורטונטו. הקפטן, ויאלי, נשא נאום קצר ובלתי נשכח, שנקטע פעם אחר פעם בגלל הדמעות והקול החנוק: "אנחנו מקווים שבגן העדן יש קבוצת כדורגל, כדי שתוכל להמשיך לשמוח ולרוץ אחרי הכדור", אמר ויאלי, "לא נשכח אותך, אחינו אנדראה". שלושה ימים לאחר ההלוויה, ויאלי היה גם זה שהעלה את יובנטוס ליתרון מוקדם בניצחון החוץ 1:4 בפירנצה על פיורנטינה, שקירב את הביאנקונרי עוד צעד משמעותי לעבר האליפות. זו הייתה "חגיגה" מלאה בעצב במשחק אמוציונלי במיוחד, שנפתח בדקת מחיאות כפיים.
באתר הרשמי של יובנטוס יש כיום עמוד המוקדש לזכרו של פורטונטו: "בחור נחמד ומנומס ושחקן מוכשר. חיוך מתוק שנגזל על ידי גורל אכזר. החיוך הזה נשאר חקוק בזיכרון שלנו, כי הוא מעולם לא עזב את אנדראה, עד יומו האחרון וזה שיעור לכולנו. עם החיוך שלו, אנדראה רצה ללמד אותנו להתמודד עם החיים, גם בקרבות הקשים ביותר, באומץ. והוא לימד אותנו שלפעמים לא מצליחים באתגרים מסוימים, אך אף פעם אסור לחוש מובסים. תודה אנדראה. הדוגמה שנתת לנו תישאר עימנו לעד". בחודש שעבר, כאשר צוינו 20 שנה למותו, ביובנטוס הוציאו הודעה מטעם המועדון בה נכתב: "הוא עזב אותנו ביום שלישי עצוב באפריל, כישרון גדול ונשמה נעלית, שנלקח מהעולם באכזריות. גם אחרי שני עשורים אנחנו לא שוכחים. הוא עזב אותנו מוקדם מדי, אבל הזיכרון שלנו נשאר".
כחודש לאחר מותו של פורטונטו, יובה זכתה בדאבל. את האליפות ה-23 שלה היא הבטיחה שני מחזורים לסיום העונה עם 0:4 על פארמה ואת הגביע לקחה עם 0:3 על פארמה בסיכום שני המפגשים. במהלך חגיגות האליפות, השוער פרוצי אמר: "התואר הזה שייך לאנדראה", מה שקיבע את המונח "הסקודטו של פורטונטו". בגמר גביע אופ"א, מול אותה פארמה, יובנטוס דווקא הפסידה, 2:1 בסיכום שני המשחקים. בשיאה של ההתרגשות שלאחר הזכייה בתואר האירופי, מאמנה של פארמה, נביו סקאלה, לא שכח: "אני מקדיש את התואר הזה לאנדראה. כשדברים כאלה קורים בעולם הכדורגל שלנו, זה שם בצל את כל השאר. העולם שייך לצעירים והנעורים שלו יישארו נצחיים".
יובנטוס המשיכה משם לאחת מתקופות הזוהר הגדולות בתולדות המועדון. היא זכתה בליגת האלופות ב-1996 והעפילה לשני גמרים נוספים ב-97' ו-98'. פורטונטו, לצער כולם, לא היה שם, אבל אולי השגיח מלמעלה, מקבוצת הכדורגל של גן העדן, שהכול עובד כמו שצריך.