הלב רועד, אירופה עדיין לא

המשחק של מכבי חיפה מול אולימפיאקוס הוא כנראה ההצגה הכי גדולה של הכדורגל הישראלי ב-30 השנים האחרונות. התוצאה, 0:3 בבית על אחת הקבוצות החמות ביבשת, ואיכות שניים מהשערים, היו גורמים גם לויסנטה דל בוסקה לחייך חיוך רחב בלילה שאחרי, וזה עוד במשחק בית שהוא בעצם הרבה יותר בחוץ. מכבי חיפה מקדימה בבית ו' את סגנית אלופת אירופה, באייר לברקוזן. אז אתם חושבים שמישהו באירופה (מחוץ לאנגליה וברצלונה) יזכור מהמחזור הזה הרבה יותר מהצהרת הכוונות של מילאן בלה קורוניה וסימני השבר המתגלים בבאיירן? לי, לפחות, לא נראה ככה. ובלי להיכנס לתיאור מעיק של החסרונות, שעדיין קיימים, ביכולת העמידה בקצב ובתיאום בתנועה בין מערכי הקבוצה לעומת הרמה האירופית הגבוהה באמת, הרי גם ידידה חביבה שלי, שמבינה בכדורגל בערך כמו שאני מבין בגידול עגבניות, אמרה לי אחרי ההשתתפות הכנה בשמחתי "אבל בכל זאת נראה לי, שמהרבה בחינות, הם הרבה יותר טובים מהישראלים". אפשר לחגוג, מומלץ לשמוח, אבל למרות שלסובלים כרוניים כמונו קשה להתאפק, בהחלט כדאי לשמור את האופוריה למקומות מזיקים פחות, כאלה כמו מצב יחסינו עם העם הפלסטיני.

יניב קטן. שבוע שני ברציפות, שהשחקן עליו שמעתי בשנתיים האחרונות אינספור דעות, מ-"בול עץ" עד "סייח מת", מראה איכויות אופנסיביות ודפנסיביות ברמה שלא הייתה מביישת חלוץ/שחקן כנף סביר בהחלט בפרמיירליג. ומי שרואה קצת כדורגל אנגלי יודע שזו מחמאה שאין לזלזל בה. קטן, שמצליח סופסוף לחבר את האיכויות הפיזיות שלו לסביבת המשחק, בצוותא עם אוסף החלוצים/שחקני כנף שמטופח בחמ-מה של קשטן, יכול להפוך את הדיבורים הבלתי נגמרים שלנו על מצוקת ה"אין חלוץ" בישראל לזיכרון עמום מהעבר. זה כמובן בתנאי שגם הם ייקחו את ההמלצה מקודם ושאנחנו לא נקבל בחילה מהמחשבה על התאזרות בסבלנות.

הקישור האחורי של מכבי חיפה, בראשות ז'וטאוטאס, שנראה פתאום קצת כמו ויירה נטול פיגמנטים ובאדיר, שנראה קצת כמו רוי קין נטול הפרעות נפשיות, תיפקד במשחק כמו משהו שקשה להאמין שיש לו קשר לתוצרת כחול-לבן, אבל הנקודה הזו, שנראתה חזקה מאוד מול אולימפיאקוס היא גם נקודת התורפה בתכנית הכיבוש האירופי של שום. עם התלהבות וחוכמה באמצע המגרש הצליחו כבר לא מעט קבוצות נחותות בסביבתן, וחיפה היא עדיין כזאת, לצמצם פערים מול איכויות כדורגל עדיפות. אחת הבעיות של העמדות הללו היא שהן נוטות להפיל חללים מזדמנים לכרטיסים ופציעות, שנובעים מהאינטנסיביות והקשיחות הפיזית בחלק הזה של המגרש. וזה בלי להתייחס לבעיית הכושר הגופני הלקוי, לפחות בינתיים, של וואליד באדיר. למכבי חיפה יש לא מעט כשרון על הספסל, אבל נכון להיום יש לה רק מחליף אחד ראוי לאחד מהשניים – אבישי ז'אנו, שנמצא בכוננות כפולה גם למקרה חוסר בעמדות הבלם שיזעיק את חרזי למרכז ההגנה. אז נכון ששום יכול להזיז במקרה הצורך את פראליה אחורה ולשים את זנדברג, קטן או ישראלביץ' משמאל, אבל זה לא נראה פתרון אידיאלי. ככה שאולי זה נראה לכם כרגע קצת תלוש, אבל מי שעשוי להיות שחקן המפתח בסיכויי ההצלחה של חיפה בליגת האלופות הוא לא אחר מאייל אלמושנינו. באולד טראפורד המפתח הזה נראה חלוד מאוד. היכולת של שום לחדד אותו במשחקי הליגה ושלו, כמובן, להתחדד, תקבע במידה רבה אם לחיפה יהיה את העומק ההכרחי ברגעי המצוקה. והם בוא יבואו.

אריק אג'יפור. אתם בטוחים שזה אותו שחקן שטייל בשבוע שעבר מול מנצ'סטר יונייטד? השיפור בקשיחות הקבוצתית, שהתבטא כמובן גם בעליה בתכיפות העבירות, היה צפוי אחרי תצוגת הרכות בשבוע שעבר במנצ'סטר, אבל היכולת שלו מול אולימפיאקוס, לאור מה שהוא הראה עד עכשיו, היתה בונוס דובדבני במיוחד.

יעקובו אייגביני. לא אסחף פה לרמת ההתלהבות של רוסו, אבל אחרי שלושה וחצי משחקים אפשר לומר שני דברים בוודאות: 1. החבר אייגביני ראה הרבה שידורים של ביצועי רונאלדו בקיץ (השיפור ביכולת ניצול היתרון הפיזי שלו על המגינים נראה כמו הפנמה שהקפיצה אותו שתי מדרגות). 2. יעקב שחר צריך להגיד הרבה תודה לחוקי העסקת הזרים באנגליה, שמנעו מדרבי מלשדוד את האוצר במקסימום חמישה מיליוני דולרים בקיץ ויכניסו לו הרבה כסף לקופה הירוקה. ושוב, גם בכדורגל, המזל הולך עם החזקים.