אנדרייטד ואוברייטד כאחד: סיכום דרכו של ג'רארד בליברפול

לפני משחק הפרידה של סטיבן ג'רארד מאנפילד, קיימה רשת BBC משאל אוהדים בטוויטר לקביעת גדול שחקני ליברפול בכל הזמנים. ג'רארד ניצח בו עם 49 אחוזים מהקולות, לפני קני דלגליש שזכה ל-32 אחוזים בלבד. השמות הנוספים שהוצגו לבחירה הם איאן ראש, ג'ון בארנס וגראם סונס. בגדול, מבטא הסקר הזה, על תוצאותיו, את רוב הבעיות של התקשורת המודרנית. עיתונות ג'אנק פוד של ממש, ללא הבנה היסטורית, ללא פרספקטיבה אמיתית, מכוונת לקהל צעיר בלבד, מתעלמת מכל מה שלא מתרחש כאן ועכשיו.

למה כבר אפשר לצפות מ-BBC? רק בפברואר האחרון היא שלחה צלמים לרחובות העיר כדי לראיין אנשים מבוגרים ולתהות אם הם זוכרים את הדרבי בין ליברפול לאברטון בגביע האנגלי ב-1967. "אני זוכר, שיחקתי במשחק הזה", השיב אחד מהם. "באמת? תזכיר לי בבקשה את שמך", ביקש העיתונאי, וזה היה מביך. הרי הדרישה המינימלית מאיש מקצוע שמבצע משימה מסוג זה היא לעבור על הרכבי שתי הקבוצות ולזכור אותם, על מנת שיוכל לנהל שיחה מעניינת ורלוונטית עם אלה שנכחו במשחק. או לפחות לשנן את הכוכבים הבולטים. הוא לא ידע את שמו של טומי לורנס, מגדולי השוערים של ליברפול בכל הזמנים, עם 390 הופעות במדיה בכל המסגרות, אשר זכה – בניגוד לג'רארד, למשל – בשתי אליפויות אנגליה, וגם הניף את הגביע הראשון בתולדות האדומים ב-1965. אבל זה היה לפני 50 שנה, אז למי אכפת?

איך אפשר לבצע משאל על זהות גדול שחקני ליברפול בכל הזמנים מבלי להציג בו את הקפטן האגדי של שנות ה-70', אמלין יוז, שזכה בארבע אליפויות, והניף במו ידיו שני גביעי אירופה לאלופות? במה הוא היה פחות טוב מג'רארד כקפטן? איפה רוג'ר האנט, שחקן ליברפול היחיד ששיחק בגמר המונדיאל ב-1966? בסגל אנגליה שזכה בגביע העולם נכלל גם איאן קלגאן, שיאן ההופעות של ליברפול בכל הזמנים עם 855 משחקים. הנציג השלישי מאנפילד היה המגן השמאלי המיתולוגי ג'רי בירן, ששיחק וניצח באותו גמר הגביע האנגלי המדובר ב-1965 עם שבר בעצם הבריח. הוא נולד בליברפול, אהד אותה מגיל אפס והקדיש את כל הקריירה למועדון.

עוד לפניהם, בתקופה לא מזהירה במיוחד מבחינת התארים, בטרם הפכה ליברפול לאימפריה, כיכב בקבוצה החלוץ הסקוטי המדהים בילי לידל. גם הוא שיחק אך ורק במדי האדומים, כבש 228 שערים ב-534 משחקים, וזכה באליפות בעונתו המשמעותית הראשונה ב-1947, אחרי שסיים את שירותו בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השניה. בילי היה כה נערץ ביציעים שהאוהדים כינו אז את הקבוצה "לידלפול". הוא נודע באופיו הצנוע ובנועם הליכותיו, ונותר נאמן לקבוצה גם אחרי שירדה לליגה השניה. במה פחותה תרומתו מזו של ג'רארד? איך אפשר לארגן סקר ששמו לא מופיע בו? טוב, איש לא ראה את לידל בטלוויזיה, בוודאי לא בצבע, אז קשה מאוד לערוך השוואה, קל וחומר במשאל שנערך בטוויטר.

הגיוני מעט יותר להשוות בין דלגליש לג'רארד. לזכותו של הכוכב הסקוטי שש אליפויות אנגליה ב-13 עונות, שלוש זכיות בגביע האלופות, כולל שער הניצחון בגמר מול קלאב ברוז' ב-1978 בעונתו הראשונה אחרי המעבר מסלטיק, גביע אנגלי אחד, וארבעה גביעי ליגה. אמנם בתקופתו, בשנות ה-70' וה-80', היה קל הרבה לזכות בגביע האלופות בהשוואה לליגת האלופות של היום, אך מנגד רק האלופות העפילו למפעל, והיה מסקרן מאוד לדעת כמה גביעים היתה מלקטת ליברפול לו היתה משתתפת במפעל מדי שנה, ולו לא היו מושעים המועדונים האנגלים מאירופה בעקבות אסון הייזל ב-1985.

לג'רארד, בתום 17 שנותיו באנפילד, יש זכיה אחת בליגת האלופות, גביע אופ"א אחד, שני גביעי אנגליה ושלושה גביעי ליגה. אמנם לא היו לו שותפים לדרך ברמתם של בארנס, ראש וסונס, אך מצד שני ממש לא כדאי לזלזל בכוכבים שעברו באנפילד במהלך התקופה. מייקל אואן, למשל, זכה בכדור הזהב ב-2001. פרננדו טורס נחשב בשיאו לחלוץ הטוב בפרמיירליג, אבל ליברפול הפסידה למנצ'סטר יונייטד בקרב על האליפות בעונת 2008/09. אשתקד, כאשר לואיס סוארס ודניאל סטארידג' קרעו רשתות, וג'רארד עצמו היה נהדר אחרי שהמציא את עצמו במחדש ב"תפקיד פירלו", זה נגמר עם ההחלקה המפורסמת מול צ'לסי. בשורה התחתונה, דלגליש מנצח את ג'רארד שוק על ירך.

רבות מדובר על נאמנותו של ג'רארד לחולצה האדומה, אך האוטופיה הזו לא בדיוק מחזיקה מים. לפני 11 שנה החליט סטיבי ג'י לעזוב את אנפילד ולעבור לצ'לסי. במהלך יורו 2004 הוא סימס על בחירתו לז'וזה מוריניו, והיה מוכן להצטרף לאימפריה של רומן אברמוביץ', אבל אביו טירפד את המהלך ברגע האחרון. לפי הדיווחים המגוונים בתקשורת הבריטית, קיבלו בני משפחתו של הכוכב איומים על חייהם, ולמאפיה המקומית היה תפקיד מכריע בהישארותו. כעבור שנה, בקיץ 2005, אחרי שהמגעים להארכת חוזהו בליברפול לא התקדמו בקצב משביע רצון מבחינתו, היתה צ'לסי שוב על הפרק, והפעם הגיש הקפטן את הדרישה לעזוב בכתב. גם הפעם זה לא עלה בידו בסופו של דבר, ומאז תוחזקה תדמיתו באנפילד, אולם צריך לזכור את מכלול האירועים.

בין שני נסיונות המעבר למערב לונדון, היתה הזכיה הסנסציונית בליגת האלופות באיסטנבול, באחד הקאמבקים הקסומים ביותר שידע הכדורגל האירופי אי פעם. ג'רארד כבש את השער הראשון של האדומים, בדרך לחזרה מפיגור 3:0 מול מילאן לתיקו 3:3, ונבחר לאיש המשחק, על אף שהיה על הדשא גיבור גדול אפילו יותר – השוער הפולני יז'י דודק. התרומה הגדולה ביותר של ג'רארד לזכיה ההיא היתה במשחק האחרון בשלב הבתים, כאשר ליברפול היתה זקוקה לניצחון בהפרש שני שערים מול אולימפיאקוס על מנת לשרוד במפעל ולהמשיך לשמינית הגמר. האדומים פיגרו במחצית, אך חזרו בניצוחו של הקפטן, וג'רארד גם הפציץ את השער השלישי המכריע והעצום בדקה ה-86. הרגע המפואר הזה נכנס לספרי הזהב של המועדון, ואף הוזכר אתמול בטקס הפרידה.

היו לג'רארד רגעי התעלות לא מעטים. חשוב להזכיר את שער השיוויון הפנומנלי מול ווסטהאם של יוסי בניון בגמר הגביע האנגלי ב-2006, אותו הניף אחרי דו קרב הפנדלים. מאידך, היו גם משחקים חשובים לא מעטים בהם לא הצליח ג'רארד לבוא לידי ביטוי כפי שהיה רוצה. זה נכון גם לגבי תרומתו לנבחרת אנגליה, שיכולה היתה להיות משמעותית יותר, במיוחד לו היו המאמנים השונים מצליחים למצוא דרך לשלב אותו באופן אופטימלי עם פרנק למפארד.

הכישלונות הרבים של קבוצתו ונבחרתו, ובמיוחד הרגע האומלל מול צ'לסי בעונה שעברה, גרמו לכך שרבים הדביקו לג'רארד את תווית הלוזר. אפשר היה לראות כיצד שמחו רבים לאידו כאשר האדומים הפסידו אתמול במשחק הפרידה, והבעיטה האחרונה שלו באנפילד, אחרי מסירה מצוינת של אלברטו מורנו, היתה לא מדויקת באופן קיצוני. יש בכך עוול גדול, כי ג'רארד, עם כל יתרונותיו וחסרונותיו, היה אחד הקשרים הטובים ביותר בעולם באמצע העשור הקודם. אי אפשר לקחת זאת ממנו. מנגד, ביזארי באותה מידה, ואולי אף יותר, להכתיר אותו כגדול השחקנים בתולדות ליברפול.

וכך עוזב ג'רארד את הפרמיירליג, בדרך להרפתקה החדשה מעבר לאוקיאנוס, כשהוא אנדרייטד ואוברייטד בו זמנית. מצד אחד, לועגים לו שונאיו שלא מעריכים את כשרונו, את החוסן המנטלי שלו ואת גדולתו. מצד שני, נוצר פולחן אישיות סביב דמותו, והאוהדים הצעירים סבורים שהוא גדול מדלגליש, ראש, בארנס, סונס, יוז, קיגן ולידל גם יחד. הקיצוניות הזו מאפיינת אף היא את עולמנו, בו משוכנעים רבים ששני השחקנים הטובים בהיסטוריה משחקים לפניהם, בעוד פפ גווארדיולה וז'וזה מוריניו המציאו את הכדורגל. ראיה מאוזנת יותר היתה עוזרת גם למצוא את מקומו הנכון של סטיבן ג'רארד בהיסטוריה של מועדונו. הוא היה אחד השחקנים החשובים והאהובים אי פעם, אך לא אחד המצליחים, ולא הגדול מכולם.