שקט. אחרי 52 שנה בעולם הזה, זו היתה הפעם הראשונה בחייו של טוני איילה שהוא חווה קצת שקט, וכפועל יוצא, השיב גם בקצת שקט לעולם הזה העולם אותו הכתים כל כך הרבה פעמים בעבר. שנה חלפה מאז שוחרר מהכלא, והכל התנהל על מי מנוחות אצל מי שנחשב לאחד הפספוסים הגדולים בתולדות ענף האגרוף. אם ימשיך כך, בוודאי חשב, יהיה זה ניצחון גדול יותר מכל אחד שהשיג או לא הספיק להשיג בזירה. ואז, בשבוע שעבר, טוני איילה נמצא ללא רוח חיים בחדר כושר בסן אנטוניו, כשלצידו הרואין ומזרק.
סיפורו ככל הנראה לא יכול היה להיגמר אחרת.
הוא נולד ב-13 בפברואר 1963 בסן אנטוניו, בנו של מאמן האגרוף טוני איילה סיניור ואח למתאגרפים מייק וסמי איילה. טוני סיניור השתמש בזירות האגרוף כפי שהורים אחרים בוודאי היו משתמשים בספרים ובכיתות לימוד, והאמין רק באהבה קשוחה. כשהיה בן חמש או שש, נכנס טוני איילה ג'וניור לזירה מול יריב בערך באותו גיל ושמע את אביו צועק לו הוראות מהפינה. כשלא עמד בהן, הוציא אביו חבל והחל להצליף בו מהצד, בו בזמן שקיבל מכות גם מיריבו הצעיר. "אנשים לא מבינים שאם אתה טועה בזירה אתה מסתכן בפציעה חמורה", אמר ל"אינקיירר" ב-1988. "אבא שלי הצליף בי עם חבל, אבל הוא רצה ללמד אותי משהו כדי להגן עלי. מה אתה עושה כשהילד שלך דוחף את היד לאש? אתה מכה אותו ביד. זו לא התעללות; זו אהבה".
בגיל 10 קרה דבר דומה, כשאיילה הצעיר חטף במקביל מכות רצח בזירה ממתאגרף בן 18, והצלפות ברגליים מאביו. המתאגרף האמריקאי רובי אפס (מאזן 4:31 בקריירה) סיפר לאתר "TheSweetScience" שראה לראשונה את איילה ב-1972, כשזה היה בסך הכל בן תשע: "לא האמנתי. הוא היה בן תשע ולחם נגד נער בן 15 עם שפם וקעקועים. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי ילד שהאגרופים שלו עשו ממש קולות של חבטות כשנחתו על היריב. היה לו גוף של גוץ, אבל הוא כיסח את המשופם. עצרו אותו בסיבוב השלישי. זה היה מדהים".
בכלל, האגדה מספרת שעד שחרורו מהכלא, הפסדו האחרון בזירה היה בגיל 8; מאז ועד יצא לחופשי בשנות האלפיים, לא נוצח. יכול להיות שלרגע המכונן בחייו היה קשר לכך: איפשהו בין גיל 9 ו-11, התעלל בו מינית חבר של המשפחה והותירו מצולק מחד, וקשוח הרבה יותר, עם רצון בלתי נשלט לעבור מתפקיד הקורבן למתעלל מאידך. "בגיל 12 התחלתי לחיות", אמר ל"אינקוויירר". "התחלתי להסתובב עם חבר'ה מבוגרים יותר. הייתי בוגר במובן שהייתי חזק, מאוד חזק, יכולתי להסתדר. הייתי נכנס לברים ולא היו מבקשים ממני תעודת זהות".
בנקודת הזמן הזו החל את הרומן שלו עם אלכוהול והרואין - כן, הרואין, לא פחות, בגיל 12 - בוודאי מתוך רצון לטשטש את הכאב, רצון להראות שהוא חזק מתמיד, למרות הכל. "התמכרתי"', אמר. "לא הודיתי בזה באותה תקופה, אבל הייתי מכור. השתכרתי וחגגתי כמו ששמונים אחוז מכל הגברים עושים בחייהם, אבל ההבדל הוא שהייתי בן 12. וכמה בוגר שהייתי מבחינה פיזית, נפשית לא הייתי בוגר. לא יכולתי להתמודד עם זה. חזרתי שיכור לילה אחד ואבא שלי היכה אותי, אבל המשכתי. זה הפך מאלכוהול למריחואנה, כדורים והרואין".
"לפעמים אני חושבת שהאגרוף גרם לבנים שלי לגדול מהר יותר", אמרה אימו ל"ספורטס אילוסטרייטד" ב-1981. "הם גילו את החיים, בחורות, הכל, מוקדם מדי". אבל בשנים ההן האגרוף גם הפך את טוני ג'וניור לשם דבר, כוח שלא מפסיק לעלות. בגיל 14 נכנס לזירה עם חוסה "פיפינו" קואבס, אלוף העולם במשקל מעורב, לקרב אגדי. בשני הסיבובים הראשונים הבדלי הרמות היו ברורים, וטוני סיניור שאל את בנו אותו כינה "טוריטו" (פיטבול): "הוא מכאיב לך?" הנער השיב: "הוא אולי אלוף עולם, אבל מבחינתי הוא חרא" - השיב, והחל לכסח לאלוף העולם את הצורה. מאמנו של קואבס שאל בסיום את המתאגרף בן ה-25 האם הוא לא מתבייש.
"מדהים", קואבס אמר, "מדהים".
בזירה איילה הרגיש בבית, כפי שאמר ל"לוס אנג'לס טיימס": "גדלתי עם הרבה בעיות והיה בי המון כעס כתוצאה מההתעללות שעברתי. אגרוף היה הדרך שלי להוכיח את הגבריות שלי, את החוזק והדומיננטיות שלי. ראיתי ביריב מישהו שמטיל ספק בגבריות שלי". הבעיה עם הטקטיקה הזאת, של לזרוק את כל האש שבפנים על מישהו שבחוץ, היא שדי קשה להפסיק אותה. זה לא כאילו בנערותו טוני איילה ג'וניור ידע לתעל את נהרות האגרסיות שלו רק למקומות ראויים. כשהיה בן 15 נכנס לשירותי נשים בבית קולנוע בסן אנטוניו, וניסה לתקוף מינית נערה מקומית. תחילה הואשם באונס בנסיבות מחמירות ואמור היה להישפט כבגיר, אולם הפמליה של איילה דאגה לשלם לנאנסת כ-40 אלף דולר כדי לרכך את תביעתה, ואיילה יצא בזול, עם עונש מאסר על תנאי בן 10 שנים.
וכך, עם כתם קטנטן שלא באמת הפריע לסובבים אותו, המתאגרף הצעיר שב לזירה וזכה בצעירותו למחמאות אדירות. מארגן הקרבות בוב ארום, שעבד בשנות השמונים עם כמה מהשמות הגדולים בענף, אמר: "הוא המתאגרף הצעיר הגדול שראיתי בחיי"; כתב האגרוף פלאש גורדון הסכים ואמר ב-1981: "הוא המתאגרף הצעיר הטוב בעולם כרגע"; אנג'לו דאנדי, מאמן שעבד בין היתר עם מוחמד עלי ושוגר ריי לאונרד, התמוגג גם כן: "אין לדעת למה הוא מסוגל, הוא הולך להיות אלוף". בקיץ של 1981 הגיע לשער של "ספורטס אילוסטרייטד", והשתלט על הענף בסערה. שדר הספורט בארי תומפקינס השווה אותו לג'ייק למוטה האגדי, אחרים חשבו שהוא מזכיר יותר את רוברטו דוראן בשל סגנונו ההתקפי, והיו שטענו שהוא לא מזכיר אף אחד מלבד עצמו. "תשכחו משוגר ריי, תשכחו את מרווין הגלר וגם את מייק טייסון", אמר מאמנו לשעבר לו דובה ל"אינקוויירר". "רוקי מרציאנו וטוני איילה היו ה-אנשים. אפילו למוחמד עלי, גדול ככל שהיה, לא היה מה את מה שהיה לשניים הללו". באותה כתבה מ-1988 צוין כי "אלה שידעו דברים האמינו שאיילה יכול היה להרוויח 25-30 מיליון דולר עד גיל 30".
המילים האלה לא נאמרו סתם באוויר, וחלקן הגדול בוודאי עשו את דרך אל בין אוזניו של המתאגרף הצעיר. אם השתן לא עלה לו ראש, זה רק בגלל שראשו היה מלא ברצון כמעט חולני לפרק כל מה שזז, כל מה שזזה. "היה מעגל שכל הזמן חזר על עצמו", אמר איילה ל"דיילי ניוז". "לחמתי בקרב והיללו אותי. הייתי הילד האהוב על כולם. ואז, תוך זמן קצר, נעצרתי על שכרות, או על מעורבות בקטטה, או על פריצה לבית של מישהו או משהו כזה. ואז שוב נכנסתי לזירה והדברים הרעים פחות או יותר נשכחו. עד שעשיתי אותם שוב, ומיד עשיתי. עשיתי דברים משוגעים. זה הגיע למצב בו כל הזמן הייתי צריך להוכיח את עצמי. כל דבר שעשיתי, כולל אגרוף, היה קשור במצ'ואיזם שלי, בגבריות שלי, ביכולת שלי לשלוט בעולם ובאנשים שהיו בו. זה השפיע גם על המיניות שלי. הרגשתי צורך מתמיד להוכיח שאני סטרייט וחזק ופורה".
זוגתו ליסה סבלה מכל הדברים הללו גם יחד, אך לא כמו שסבלה מורה אחת בניו ג'רזי. זה קרה מוקדם בבוקר, ביום הראשון של 1983, כשאיילה בן ה-19 לא הצליח להירדם מלילה טיפוסי של אלכוהול והרואין, והחליט לפרוץ לבית השכנים ולאנוס אישה בת 30, שישנה עד אותו רגע. המתאגרף המאיים נכנס לחדר החשוך עם סכין בה השתמש כדי לחתוך את תחתוניה, ולקשור אותה למיטה. שותפתה של המורה התעורר מהנעשה וניסתה להיכנס לחדר, רק כדי לשמוע מאיילה שאם תתקשר למשטרה, שותפתה לדירה תירצח. השותפה קפצה מהקומה הראשונה לבית השכנים ובכל זאת התקשרה למשטרה, שהגיעה ב-5:30 בבוקר ועצרה את אחד המתאגרפים הצעירים הטובים בעולם בו במקום.
זמן מה לאחר מכן איילה טען שלא זכר כמעט דבר מהאירועים, ונאלץ להרכיב אותם מעדויות המתלוננת, ראיות והיפנוזה, אך באותו זמן שיטת ההגנה שלו היתה להוריד מעצמו אחריות, ולטעון שלא עשה דבר בכוח. שהכל היה בהסכמה.
זה לא ממש עבד: בתום משפט בן שבועיים, טוני איילה נשלח לכלא ל-35 שנה.
מספר חודשים אחרי כליאתו, איילה נפל לתהום והחליט שהוא מעדיף למות. "בהחלט שקלתי להתאבד", אמר ל"דיילי ניוז". "זה היה על הפרק. המחשבה שלי היתה שאם אני תפוח רקוב, רע לשד עצמותי, מדוע לתפוס מקום בעולם?" בראיון ל"טקסס מאנת'לי" סיפר שאפילו ביקש מאביו רשות לסיים עם החיים האלה וקיבל את ברכתו, עם סעיף קטן בצד: "תדע שאני בא ישר אחריך, כי אני לא רוצה לחיות בעולם בלעדיך".
איילה לא התאבד לבסוף, ובמקום זאת בוודאי ניתח את המצב אליו הגיע ללא הפסק. באותו ראיון שנעשה איתו בשנת 2000, סיפר קצת על מה עמד מאחורי האונס ההוא: "אונס זה עניין של כעס ואלימות, נכון? אתה כופה את הרצון שלך על אדם אחר. רציתי לכפות את עצמי על נשים כדרך להוכיח את ההטרוסקסואליות שלי. זה קשור בהתעללות שעברתי, ביחד עם כל שאר הדברים - הרצון לשלוט, הכעס. זה כמו מרק. הכל ביחד. קשה להגיד איפה דבר אחד נגמר והאחר מתחיל. אני מקווה שהיא קיבלה את הטיפול המתאים כדי להחזיר את חייה לתלם. לא קל להגיד שאתה שוכח מה קרה לך, אבל אפשר לשים את העבר מאחוריך, אפשר להגיע לנקודה בה הוא לא רודף אותך מדי יום. כשאני גדלתי, העבר שלי רדף אותי כל הזמן. השדים היו איתי מדי יום, וחוסר היכולת להיפרד מהם גרם לי להפוך מהקורבן למתעלל".
ובכל זאת, בארצות הברית שכחו, כשם ששכחו דברים אחרים. מייק טייסון, למשל, ריצה עונש מאסר בן שלוש שנים בלבד על האונס שלו, ושב להיות המתאגרף הפופולרי בתבל. על כן, כשאיילה שוחרר גם הוא ב-1999, בגיל 36, הוא חשב שביכולתו לחזור לאור הזרקורים - גם פיזית, וגם מתוך הנחה שהכל כבר נשכח. זמן מה אחרי שהמשפט בעניינו נפתח ב-1983, סילבסטר סטאלון התעניין באפשרות להפוך את סיפור חייו לסרט. "הוא גם הציע לי כסף טוב", אמר איילה ל"דיילי ניוז". "אבל לא רציתי שהסיפור שלי יסופר כי הסרט היה חייב להיגמר בצורה אחת בלבד - כשאני בכלא. זה היה סוף רע. הייתי מעדיף שישכחו אותי מאשר שיספרו את הסיפור שלי כך". וכששוחרר, הזירה היתה הבית הטבעי אליו חזר: "כשנכלאתי, נשבעתי שלא אתאגרף יותר. הייתי מריר, האשמתי את הענף בצרות שלי. עם הזמן גיליתי שהאגרוף היה טוב אלי. הייתי חסר ביטחון, ולעולם לא הרגשתי שאני שייך. האגרוף הפך אותי לאהוב, הוא גרם לי להרגיש שלם. על פי רוב, השתמשתי בכעס שהיה בי כדי להראות שאין בי פחד, כי למעשה היה בי פחד. הרגשתי אותו בעמוד השדרה, אז בניתי את המסיכה הזאת, החבאתי את הכעס בתוכי ונלחמתי כמו אריה".
מארגן הקרבות המיתולוגי בוב ארום אמר שאין לו מושג כמה טוב איילה כעת, אבל אין לו ספק שיוכל להרוויח כסף רב משובו לזירה. "היה תענוג לראות אותו בעבר, כי הוא לחם עם כל כך הרבה זעם", אמר ל"ניו יורק טיימס". "הוא היה מרסק מישהו ואז יורק עליו לפני הלך לפינה שלו. עם השיקום שלו, מי יודע כמה אכזריות עוד נותרה בו? אבל זה היופי של פיי-פר-וויו - אם מישהו נפגע מהקרב, שלא ירכוש עליו". אבל לא כולם היו כל כך נלהבים. באותה כתבה צוטט גם מארגן קרבות בשם סדריק קושנר כאומר שלא יהיה מוכן לעבוד עם איילה: "נראה שבעולם האגרוף אנחנו מוכנים להתעלם, לשכוח או אפילו לא להתייחס למה שאדם עשה בעבר. נראה שרוב מארגני הקרבות מעוניינים רק לראות האם ביכולתם להרוויח כסף. זה דבר מעניין בחברה שלנו".
הכסף היה העניין גם עבור איילה, ובראיון לאתר "סייבר בוקסינג" כשנה וחצי אחרי שחרורו מהכלא הוא פחות או יותר השווה את עצמו ללאנס ארסמטרונג (גרסת ההחלמה מהסרטן): "אני בר מזל שעשיתי טעויות, הלכתי לכלא ל-16 שנה, חזרתי ואני יכול להמשיך את הקריירה שעזבתי בגיל 16. זה נדיר. אני מזהה את הברכה שקיבלתי מאלוהים. זה מעבר לאגרוף. ארמסטרונג חלה בסרטן, אנשים ביטלו אותו והקריירה שלו נגמרה. אבל הבחור הופיע, השתקם, נכנס לכושר וזכה בטור דה פראנס. אני חושב שאנשים אוהבים סיפורי קאמבק. השתניתי, שיניתי את חיי. אני בשום אופן לא מלאך, אבל כעת אני כבר לא פושע. רוב האנשים חושבים אני לוחם, שכל מה שאכפת לי ממנו זה לחימה ואלימות, שאני לא יכול ליצור קשרים עם אנשים. יש להם דעות קדומות שאני מכה נשים, ובטח מכה את אשתי. זה לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. האמת היא שאני לא ממש מחזיק מאגרוף. אגרוף זה רק העבודה שלי".
כשנשאל באותו ראיון מה בכל זאת החלק האהוב עליו באגרוף, השיב: "כשאתה בשוחות. כשזה רק אתה ומישהו אחר בזירה. אין פוליטיקה, אין עזרה מכוחות חיצוניים. אתה בחום של הקרב ומישהו מנצח, מישהו מפסיד. זה לאו דווקא עניין של לנצח. לפעמים יש כבוד בהפסד. אתה יכול להפסיד בכבוד, אבל גם לנצח בחוסר כבוד. כל הדברים האלה הם הטובים ביותר באגרוף. הרוח התחרותית. הכבוד של להילחם רק באדם אחד". ליסה, שהיתה אשתו הידועה בציבור טרם כניסתו לכלא, שבה אליו כשיצא ממנו, אחרי שלל חשבונות נפש וביקורים לאורך השנים. בתקופה ההיא הכל היה נראה ורוד: 10,700 איש הגיעו לראות את הקרב הראשון שלו מזה 17 שנה - ניצחון בסיבוב השלישי על מנואל אספרסה; בסך הכל, הספיק לקיים 11 קרבות ששילשלו לכיסו למעלה מ-700 אלף דולר, לנצח תשעה מתוכם כחלק מסיפור הסינדרלה בו היה נתון, להתחתן עם ליסה ולקנות בית גדול עם בריכה.
אבל גם בתקופה ההיא, טוני איילה נלחם ביותר מאדם אחד: הוא נלחם קודם כל בעצמו, ורק אחר כך ביריביו בזירה, באשתו, בסביבה החיצונית. אבל קודם כל בעצמו, וזה לא היה פשוט. ב-2004 הפר את עונש המאסר על תנאי כשנתפס נוהג מעל המהירות המותרת, ללא רישיון, עם הרואין וחומר פורנוגרפי ברכבו. טוני איילה שב לכלא לעשר שנים נוספות ושוחרר ב-25 באפריל, 2014, תשעה ימים אחרי ההלוויה של אביו. אחריה, לאחר שהשמועות על חזרה אפשרית לזירה בגיל 51 נפלו באותה מהירה שעלו, החל לעבוד ביחד עם אחיו בחדר הכושר ברחוב זרזרומה בסן אנטוניו, אותו חדר כושר בו יימצא ללא רוח חיים כשנה לאחר מכן .
בקיץ של 1999, כשהכל שוב היה נראה טוב, סיפר ל"אינקוויירר" שהוא טוני איילה חדש, שכעת יש לו את הפרספקטיבה שלא היתה לו בעבר. "סגנון החיים בו חייתי פעם היה מסוכן", אמר. "לא ראיתי את עצמי חי מעבר לגיל 30. האמת היא שאם לא היו מרשיעים אותי בגיל 19, אני בספק אם הייתי חי עוד שנה. בטח הייתי זוכה בתואר ודי מהר מת ממנת יתר או משהו".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il