באותם רגעים הוא לא חשב בהיגיון, אבל החיים דחקו אותו לפינה צפופה הרבה יותר מדי, לשוליים, למקום בו לו, לפראנויות ולכעס שלו לא היה מקום להתקיים גם יחד, אז הוא החליט להרוג. לרצוח. הוא הרים טלפון לחבר שהבין יותר ממנו בדברים הללו, סיפר לו את הסיפור, והשניים נסעו לבית של פול ווסטהד עם כוונה לקטוע את חייו של לוס אנג'לס לייקרס, ואולי לאחר מכן הכל יהיה בסדר.
ספנסר הייווד בסוף לא רצח את פול ווסטהד. מנקודת השפל ההיא מנקודות שפל רבות כל כך בקריירה - הוא הצליח לצאת, הצליח לצאת מחוזק ושלם יותר, ובחודש שעבר זה סוף סוף קרה. אחר אינספור מפחי נפש והתעלמויות, אחד משחקני הפנים הגדולים בתולדות המשחק התבשר כי הוחלט להכניסו להיכל התהילה של הכדורסל האמריקאי. וכדי להבין מדוע ההגעה אל ההר הזה כל כך יוצאת דופן, אין ברירה אלא לחזור אחורה, לכל התהומות.
כמו עשרת אחיו ואחיותיו, גם הוא גדל בסילבר סיטי, מיסיסיפי, עדיין בתקופה לא מוצלחת במיוחד להיות אדם שחור בארצות הברית. אביו מת במרץ של 1949, חודש לפני שנולד, ולאימו לא היתה ברירה אלא להמשיך את המסורת ולעבוד כקוטפת כותנה תמורת שני דולר ביום. כשהיה בן חמש, ספנסר הצטרף אליה ואל אחיו ואחיותיו, "מזריחה עד שקיעה", כפי שסיפר לאתר The Starting Five. "כולם - כולל אותי בחמש עשרה שנותי הראשונות - קטפו כותנה. אמא שלי, אמא שלה, סבתא שלה וכן הלאה. הייתי צריך לחפש בזבל אחר נעליים שאוכל לנעול לבית הספר. מילאתי אותם בקרטון ודברים אחרים, כדי שיחזיקו מעמד".
הוא חלק מיטה עם שניים מאחיו בצריף ללא גז או חשמל, ובסך הכל ניסה לשרוד. זה לא היה פשוט על רקע הבדלי המעמדות התהומיים, גם כשמקומות אחרים החלו לשנות את עורם. בנערותו עבד הייווד בקאנטרי קלאב, ושמע מהמבקרים הלבנים העשירים שאם התנועות לזכויות האזרח יגרמו לשחורים "להתפזר", ייחתכו לו הביצים. "לא משנה מה קרה בברימינגהאם או אפילו בג'קסון, אנחנו עדיין היינו שחורים, והמטרה שלנו היתה לשרת את האדם הלבן ולשרוד", כתב בספרו, וסיפר כיצד הוא ואחיו ואחיותיו היו הולכים לשבת לצד הכביש ולהסתכל על המכוניות שעוברות. לפתע, ראו אוטובוס מעורב. "זה הדבר הכי גדול שקרה לי. אנשים שחורים על אוטובוס?! עם לבנים?! אלוהים ישמור, מה קורה?"
גם לשחק כדורסל היתה משימה לא פשוטה כשאין לך כסף לקנות כדור או נעליים. הייווד ואחיו היו יוצאים יחפים לחצר עם גרב מלאה בכותנה שתפקדה על תקן כדור. "הוא לא קפץ. היית צריך לדמיין את ההקפצות", אמר בחודש שעבר. אף על פי כן, כדורסל היה כרטיס היציאה שלו, זה שהציל אותו מהגורל הבלתי מתפשר שחיכה מעבר לפינה. בגיל 13 כבר צמח לגובה של 1.98 מ', אבל הגובה לא הספיק. "בכיתה ט' לא יכולתי ללכת וללעוס מסטיק בו זמנית. הייתי נורא", אמר ל"דדספין". "לבשתי את המדים של משחקי החוץ, שהיו זהב וירוק, כי היו לנו רק 12 זוגות מדים. אני לבשתי זהב וירוק בזמן שכל היתר שיחקו בלבן. בשנה שלאחר מכן הפכתי ללהיט. ערב אחד פתחתי בחמישייה כי הסנטר שלנו הסתבך ובמהלך הראשון כל כך התרגשתי שלקחתי את הכדור ורצתי לכיוון הלא נכון וקלעתי סל עצמי". וויל רובינסון, המאמן השחור הראשון בתולדות ה-NCAA, בכל זאת התרשם ועזר לעצב את הייווד בתיכון פרשינג בדטרויט לקראת סוף שנות השישים, והשניים זכו יחדיו באליפות המחוז.
בעונתו הראשונה במכללות, בטרינידד סטייט ג'וניור קולג' בקולרדו, העמיד ממוצעים מפלצתיים של 28.2 נקודות ו-22.1 ריבאונדים, ונבחר לייצג את ארצות הברית באולימפיאדת 1968 במקסיקו. בתקופה ההיא הנבחרות האמריקאיות עדיין הורכבו משחקנים לא מקצוענים, וכשקארים עבדול ג'באר ו-ווס אנסלד החליטו להחרים את המשחקים האולימפיים, הפך הייווד לשחקן המפתח, אף שבגיל 19 היה לשחקן הצעיר ביותר שמייצג את ארצות הברית באולימפיאדה. "ב-1968, כשאמריקה לא ידעה מה לעשות, אני הופעתי", אמר למגזין "דיים". "קארים החליט שהוא לא מגיע, אלווין הייז לא הגיע, ווס אנסלד לא הגיע. היינו אמורים להפסיד לעולם בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל, אבל אני הופעתי ואמרתי - לא, אני לא אתן לזה לקרות. אני אנהיג. כולם אמרו - מה אתה, משוגע? אתה בן 18! אבל הצלתי את אמריקה". ל-ESPN סיפר שמאמן הנבחרת הנק איבא אמר לו: "אתה הולך להציל את אמריקה מהרוסים הקומוניסטים המסריחים האלה. אסור לנו לתת לקומוניסטים המזוינים לנצח, נכון?"
אז הוא לא נתן. ועם 16.1 נקודות למשחק ושיא ארצות הברית חדש של 71 אחוזים מהשדה, ספנסר הייווד הוליך את הפסים והכוכבים לזכייה בזהב עם מאזן מושלם של 0:9. הוליך, ובוודאי חשב לעצמו שחאלאס; עם יכולת כזאת, הוא חייב להתחיל להרוויח כסף.
לאחר עונה משוגעת באוניברסיטת דטרויט שכללה 32.1 נקודות ו-21.5 ריבאונדים למשחק, ספנסר הייווד החליט שהוא מעוניין לעבור הלאה, ל-NBA. היתה רק בעיה אחת קטנה: הליגה אסרה אז על שחקני קולג' לעשות את המעבר המתבקש לפני שישלימו ארבע שנות לימוד. על כן, נאלץ הייווד להסתפק בליגת ה-ABA האטרקטיבית, וחתם על חוזה בדנבר רוקטס. שם, הראה שמקומו אכן צריך להיות בין שחקני הכדורסל הטובים בתבל. הייווד הצעיר הוליך את הליגה בנקודות (30) וריבאונדים למשחק (19.5), סייע לרוקטס לזכות באליפות המערב, ונבחר לרוקי העונה, ל-MVP ול-MVP של משחק האולסטאר, אחרי תצוגה שכללה 23 נקודות, 19 ריבאונדים ו-7 חסימות. אז איזה מין שחקן היה? ל-USA TODAY אמר ש"האנשים שאמרו שלברון ג'יימס היה בן ה-19 הטוב בכל הזמנים לא ראו אותי משחק"; בהזדמנות אחרת סיפר שהיה "כמו לברון בגוף. כמו קובי בריאנט בקטלניות ההתקפית. כמו דווייט הווארד בריבאונדים ובחסימת זריקות".
הייווד הרגיש אז כמו ילד בחברת מבוגרים - ילד שחור בחברת מבוגרים לבנים. "זה היה אתגר רציני", סיפר ל-Athlete Quarterly. "המאמנים היו אומרים - תקרעו לילד הזה את הצורה, בואו נראה מה הוא שווה. אבל מאוד נהניתי, הרגשתי שאני באמת עושה משהו, באמת פותח דלתות. זה היתה השנה האחרונה של שנות השישים, והייתי מעורב בכל מיני מהפיכות, המהומות בדטרויט, הכל. היתה תחושה של תכלית באותו רגע. זה לא היה בשבילך. אולי לא הצלחת, אבל סללת את הדרך למישהו אחר".
בסיום עונתו הראשונה ב-ABA, הוצע לו חוזה שאמור היה להפוך אותו לכדורסלן היקר ביותר בעולם, ושאמור היה לשלם לו 10,000 דולר בשנה עד גיל 70, ואז 100 אלף דולר לשנה מגיל 70 ועד גיל 100. אבל הכסף פחות עניין את הייווד, שרק רצה לשחק ב-NBA. הבעלים של סיאטל סופרסוניקס סם שולמן החליט לעבור על חוקי הליגה ולהחתימו לשש שנים תמורת 1.25 מיליון דולר לפני פתיחת עונת 1970/71, וכתגובה, הליגה אסרה על הייווד לשחק. שולמן והכוכב החדש שלו החליטו להגיש תביעה נגד ה-NBA, בטענה שהחוק שאוסר על שחקנים שלא השלימו ארבע שנות קולג' פוגע בזכות של הייווד להתקיים, ובינתיים, ה-MVP של ה-ABA הורשה לעלות על הפרקט, לפחות עד קבלת קביעה משפטית.
הייווד שיחק ב-33 משחקים בלבד מתוך 82 בעונה ההיא. בחלק מהם קיבל מסמכים משפטיים רגע לפני כדור הביניים הראשון, ונאלץ לעזוב את האולם. באחרים, בעיקר בחוץ, ירקו וקיללו אותו. לעתים, כרוזים היו מציגים אותו כך: "יש לנו שחקן בלתי חוקי בסיאטל הערב". אנשים מכל קצוות הקשת התקבצו יחדיו כדי להאשים אותו בהכל. חובבי כדורסל המכללות ראו בו שטן שרוצה להרוס להם; חובבי ה-ABA חששו שאם יצליח במעשיו, הליגה המקבילה ל-NBA תיוותר ללא כוכבים כלל; וב-NBA טענו שהוא מחרב נהלים ומסורת שקיימים זמן רב. "שחקני ה-NBA הוותיקים לא היו נחמדים יותר", נכתב ב"סיאטל PI". "הם ראו בהייווד ובתנועת הנוער הרדיקלית שלו איום על המשרות שלהם וכשהוא הצטרף לסוניקס הם היכו אותו בכל הזדמנות שניתנה להם על הפרקט. הם חבטו בו כשיצא מחסימות, שלחו מרפקים לכיוונו בצבע, גרמו לו להבין שהוא לא רצוי". באותה כתבה צוטט הייווד כאומר: "היו פעמים שהיכו אותי ללא רחמים. השופטים לא שרקו לעבירות טכניות, כי הם חשבו שהשחקנים עושים לליגה טובה".
"זה היה גיהנום", אמר ל-ESPN, ודיבר על הזכרונות ששבו אליו - האפליה, שנאת השחורים, ההתנשאות. "התעללו בי. לא רק שהייתי צריך לעתים לעזוב חלק מהמשחקים, בחלק מהם כלל לא נתנו לי להיכנס. התייחסו אלי בדיוק כפי שהתייחסו אלי במיסיסיפי. ההבדל היחיד היה שעכשיו יכולתי להשתמש באותם שירותים וברזיות. זה הכל".
במרץ של 1971 החליט בית המשפט לפסוק לטובת הייווד בתביעה נגד ה-NBA, והצדדים הגיעו לפשרה. פשרה ששינתה את ליגת הכדורסל הטובה בעולם כפי שאנחנו מכירים אותה.
צפו בביצועיו של ספנסר הייווד
קובי בריאנט. קווין גארנט. טרייסי מגריידי. לברון ג'יימס. אמארה סטודמאייר. ג'רמיין אוניל. דווייט הווארד. זו רשימה מאוד חלקית של כדורסלנים שקפצו ישירות מהתיכון ל-NBA, והפכו לכוכבי ענק. אם לא ספנסר הייווד, כל הרשימה הזאת היתה צריכה לבלות ארבע שנים בקולג' (לטוב או לרע), ואליה אפשר להוסיף אינספור שמות נוספים של כוכבים אחרים, שבילו שנה אחת במכללות והמשיכו הלאה, לחוזים הגדולים של ה-NBA. "יצרתי עושר והזדמנויות ב-NBA", אמר הייווד למגזין "דיים". "בעבר היו רק 16 קבוצות, וכיום יש לנו 30. יש הרבה יותר כישרון בגללי. וגם ב-NFL שינו את הנהלים. נכנסתי להיסטוריה. אני רוצה שאנשים יזכרו אותו, כמישהו שהקריב משהו".
והמילים האלה טובות ויפות עכשיו, אבל בתקופה ההיא אף אחד לא טפח לו על הכתף. המספרים עדיין היו שם, ובגדול (בחמש עונותיו בסיאטל העמיד ממוצעים של 24.9 נקודות ו-12.1 ריבאונדים לערב), וכך גם המשכורת - כנשלח לניו יורק ב-1975 הפך לשחקן היקר בליגה עם משכורת של חצי מיליון דולר לעונה - אך ההערכה, גם בדיעבד, היתה מינימלית. בתפוח הגדול, מצא נחמה בשני דברים עיקריים: ג'אז וקוקאין. "הייתי הולך לווילאג' ומקשיב לג'אז, זה היה המפלט שלי", אמר ל-Athlete Quarterly. "שם נפגשתי עם ביל קוסבי, קלינט איסטווד וכל מיני אנשים. ביל קוסבי היה אומר לי - אתה כמו נגן ג'אז, הם לא מבינים מה אתה עושה, אבל זה יגיע בשלב מסוים. אז תמשיך לעשות מה שאתה עושה, כי הם לא מבינים אותך". ב-1978 התחתן עם דוגמנית העל אימאן, מספר חודשים לאחר מכן נשלח לניו אורלינס, ובקיץ של 1979 הועבר ללוס אנג'לס לייקרס, שויתרה על אדריאן דנטלי כדי לצוות את הייווד לצד קארים עבדול ג'באר, מייקל קופר, ג'מאל ווילקס ורוקי צעיר שענה לשם מג'יק ג'ונסון.
בקבוצת החלומות ההיא עלה בעיקר מהספסל בדרך לממוצעים הגרועים בקריירה עד אותו רגע - 9.7 נקודות ו-4.6 ריבאונדים לערב, והסם ההוא, איתו עשה הכרה בניו יורק, החל להשתלט על חייו באל איי. "הדרך של אלוהים היתה משעממת", אמר ל"דדספין. "לא עשיתי כלום. רק שיחקתי כדורסל ואכלתי נכון ועשיתי את הדברים הנכונים. רציתי לראות איך הדרך של השטן נראית". למגזין "פיפל" הוסיף: "אימאן ואני מהר מאוד הפכנו לאחד הזוגות הנוצצים בהוליווד. היה נראה כאילו כל אל איי מתמסטלת. זה היה מביך להודות שלא עשית קוק. בניו יורק הלכנו לכל המסיבות, אבל הספורטאים היו יותר בקטע של בירה. אם אנשים עשו קוק, זה היה בפינות. באל איי היו צלחות כסף עם סוגים שונים של סמים על השולחן. התחלתי את העונה טוב, אבל באמצע העונה הפכתי למר גארבג' טיים. הכדורסל תמיד הגיע לי בקלות, אבל הרפלקסים שלי נהרסו. הרגשתי כאילו אין לי ידיים ואצבעות יותר. מג'יק שלח לי מסירה גדולה, ופקששתי אותה והכדור עף החוצה. סירבתי להאמין שאלה הסמים".
את ההיי שהשיג מקוקאין ניסה לאזן עם אלכוהול וכדורים. "כל הזמן ניסיתי לאזן כימיקלים, הלכתי על חבל דק", אמר למגזין "פיפל". "היו לי התקפים, דפיקות לב מואצות. לפעמים העצבים שלי השתגעו והרגליים שלי לא הפסיקו לרעוד. נכנסתי לפאניקה. הסמים בהחלט לא הוסיפו לנישואים שלנו, שהחלו להתפורר בתקופה ההיא". כשגם הכדורים לא עזרו, השתמש במוצר לא חוקי ב-NBA בשם "Stickum" - חומר שהגיע באבקה, במשחה ובספריי, שכשהגיע במגע עם הכדור, אפשר להייווד לתפוס אותו יותר בקלות. "הכדור היה כל כך דביק עד שקארים לא יכול היה לזרוק את הסקיי-הוק שלו", אמר ל"פיפל". "שחקנים משתי הקבוצות התלוננו על הכדור. קארים לקח אותי הצידה ואמר לי - היי, מאן, אתה דופק את הכדור. השופטים החלו לחפש אצלי את החבילה הקטנה של Stickum ומצאו אותה בשרוול החולצה שלי. נקנסתי בחמישים דולר אז התחלתי להחביא אותה בגרב. פעם אחת החומר החל להינמס ויצא דרך הנעל שלי. זה היה מביך".
השיר האהוב עליו באותה תקופה היה "This Is The End" של הדורז, ובאותם רגעים, הסוף אכן עמד באוויר שלו, או של מאמנו בלייקרס.
הכל הגיע לשיא דווקא על הבמה הגדולה מכולן - בסדרת הגמר מול פילדלפיה ב-1980. הייווד הגיע לאימון הבוקר זמן לא רב אחרי משחק מספר 1 בסיום לילה של עישון כבד, החל להתמתח, ולפתע צנח לשינה. "שכבתי והכל התחיל להיסחף, כמו הסיפורים שאנשים מספרים על איך שהם מתים והכל נוזל להם מהגוף", סיפר למגזין "פיפל". "הכל היה מעורפל. די מהר כל הקבוצה היתה סביבי ובטח חשבה שאני מת". המאמן פול ווסטהד שלח אותו הביתה, והייווד הזועם תכנן לנקום, לנקום בגדול במאמן שהפך אותו לשחקן ספסל בשולי הרוטציה, כזה שאפשר להסתדר בלעדיו, כזה שאפשר להשעות משארית סדרת הגמר, ממה שאמור היה להיות הרגע הגדול בקריירה שלו. "עזבתי את הפורום ונסעתי ברולס רויס וחשבתי רק דבר אחד - ווסטהד חייב למות", אמר ל"פיפל". "נהגתי ברחובות ותכננתי את הרצח שלו. ברגע אחד של זעם אפוף קוקאין התקשרתי לחבר שלי בטדרויט, בחור בשם גרגורי, גנגסטר של ממש. אמרתי לו - יש פה מישהו שאני רוצה שתטפל בו. הוא אמר - אין בעיה, בשמחה. למחרת הוא והשותף שלו טסו לאל איי, מוכנים לעבוד. ישבנו ותכננו מה לעשות. השגנו את הכתובת של ווסטהד. תכננו לחבל לו ברכב, לחחתוך לו את הבלמים".
בסופו של דבר התכנית לא יצאה לפועל. "זה די מפחיד", אמר ווסטהד שמונה שנים לאחר מכן, כשקרא על כך בתקשורת. "הדבר המפחיד הוא כמה קרוב זה היה. זה נשמע כמו תכנית של ממש, אבל אני צריך לשמוח שאני רק קורא על זה". ווסטהד כאמור למד על כך רק בדיעבד, אך גם באותם רגעים לא היתה לו או לאף אדם אחר בלייקרס כוונה להשאיר את הייווד בקבוצה. אחרי שהושעה מה-NBA על שימוש בסמים נשלח על ידי קבוצתו לאיטליה, ושיחק בוונציה. הבדיחה בארצות הברית היתה שנקנס משום שהחמיץ את הגונדולה לאימון, אך לטענתו, "איטליה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי". לאחר מכן שב לשתי עונות בינוניות בוושינגטון, לפני שסיים את קריירת המשחק בקיץ 1983, עם לא מעט טינה כלפי הליגה ממנה נפרד, החברים לקבוצה, המאמנים והקהל.
ל"דדספין" סיפר שמספר שנים אחרי הפרישה, אמר לבנותיו: "לא משנה מה אתן עושות, אל תשחקו כדורסל. רשמתי אותן לשיעורי טניס. תסמכו על כישרון אחד. אדם אחד, כישרון אחד. ככה אתן תשלטו בגורל שלכן". בפברואר של 1987 התגרש מאימאן, ב-1990 התחתן עם אשתו השנייה, ומאז ועד היום התרחק מעולם הכדורסל, ומצא נחמה בעולם העסקים. הייווד הקים חברה לחלקי מכוניות, הקים חברת בנייה, וראה כיצד שחקנים הרבה פחות טובים ממנו, עם מספרים והישגים פחות מרשימים, נכנסים להיכל התהילה בזמן שהוא נותר בחוץ, עם ממוצעי קריירה של 20.3 נקודות ו-10.3 ריבאונדים לערב.
ב-2007 הפרישו בסיאטל את הגופיה שלו, ואז אמר שמכל השחקנים להם פילס את הדרך, היחיד שאי פעם דיבר איתו היה קווין גארנט. שש שנים לאחר מכן, ב-2013, נדמה היה שהחלום של הייווד סוף סוף מתגשם כשקיבל טלפון שבישר לו חגיגית שבשעה טובה ומוצלחת, שלושים שנה אחרי משחקו האחרון ב-NBA, הוחלט להכניסו להיכל התהילה. כוכב העבר טס לאטלנטה לקראת הטקס.
מספר ימים לאחר מכן, התברר כי נפלה טעות. הייווד עדיין נותר בחוץ.
"זו תעלומה? זו קונספירציה? אני לא יודע", אמר ל-ESPN. "זה יקרה. אני מאמין שבהיכל התהילה בסוף יעשו את הדבר הנכון". ל"לאס וגאס ריביו ג'ורנל" הוסיף: "זו לא בעיטה לבטן. זה בעיטה מתחת לחגורה. אני עדיין מנודה. אני אהיה ליד קובי, לברון וכרמלו במחנה של נבחרת ארצות הברית, והם לא ידברו איתי. מה שהם לא יודעים זה שבלעדי, הם לא היו פה. הם בהכחשה".
אבל לסיפור הזה יש סוף טוב, כי בחודש שעבר, זה סוף סוף קרה: ראשי היכל התהילה הודיעו שספנסר הייווד (ועשרה חברים נוספים) יקבלו את הכבוד הגדול מכולם כחלק ממחזור 2015, שיוצג בהיכל התהילה בספטמבר הקרוב. "אני עדיין המום מזה", אמר ל"דנבר פוסט", מפויס מתמיד. "איך יכול להיות שילד קטן מסילבר סיטי, עיירה של 300 תושבים, מגיע משדות הכותנה להיכל התהילה? זה לא יכול לקרות בשום מקום מלבד אמריקה. זה פשוט נפלא".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il