המשחק השני בין קליבלנד לבוסטון היה, קודם כל, משחק כדורסל מצוין, משחק פלייאוף ראוי. בעיקר המחצית הראשונה. פעמים רבות המשחק השני בסדרה נראה כמו משחק שחמט בו השאלה החשובה היא איזה מאמן ביצע את ההתאמות הטובות יותר. לא הפעם. הדגש של דיוויד בלאט ובראד סטיבנס היה על ההכנה המנטלית, על להביא את השחקנים לשילוב בין אינטנסיביות, משמעת קבוצתית ורמת ביצוע.
לכן, הדימוי המוצלח ביותר למשחק הזה הוא של קרב אגרוף בין מתאגרף בכיר לצעיר מבטיח. שחקני החמישייה של קליבלנד, המתאגרפת הבכירה, הרגישו שהגיעו מוכנים למשחק ורצו להלום מיד בפתיחה עם שילוב בין הגנה מתואמת ואגרסיבית להתקפה זורמת. אבל בוסטון לא רק עמדה בכבוד מול הניסיון של קליבלנד לפתוח חזק, אחרי כמה דקות של החלפת מהלומות היא זו שנתנה את החבטה המשמעותית הראשונה. היא הייתה יותר אגרסיבית, יותר מפוקסת ויותר סבלנית. במשחק הראשון הסלטיקס פתחו חזק גם בגלל שקליבלנד עוד הייתה בגישושי פתיחת פלייאוף, הפעם הם הצליחו להפתיע את השחקנים של בלאט שציפו לפתיחה שונה לחלוטין.
הקרדיט מגיע, כמובן, לסטיבנס. זה לא מקרה שאת הריאיון שלאחר המשחק לברון ג'יימס התחיל באמירה שהקבוצה שמנגד מאומנת נהדר, גם הוא יודע להעריך קבוצה צעירה ולא מאוד מוכשרת בסטנדרטים של פלייאוף שמוציאה מעצמה את המקסימום. בהגנה, אייברי ברדלי הפעיל לחץ על מובילי הכדור ושמר נפלא על קיירי אירווינג וההגנה על לברון כללה הבאת עזרה וסגירה מושלמת של נתיבי מסירה. ההתקפה של הסלטיקס הפתיעה עוד יותר, בעיקר בדקות בהן אייזיאה תומאס לא שיחק. למרות שההגנה של קליבלנד הייתה הרבה הרבה יותר טובה מהמשחק הראשון, השחקנים של בוסטון קלעו זריקות קשות והניעו כדור עד שמצאו פרצה. הם קלעו 50 נקודות במחצית מול הגנה טובה מאוד.
לברון ואירווינג הוליכו את קליבלנד ליתרון 0:2 על בוסטון
יוסטון כבר ב-0:2 על דאלאס, וושינגטון שוב ניצחה בטורונטו
אבל על כל מהלומה של בוסטון הייתה לקליבלנד תשובה. פעמיים הסלטיקס פתחו פער במחצית הראשונה, פעמיים הקאבס חזרו מהר מאוד. זו הייתה הדגמה נוספת של העוצמה המנטלית שקליבלנד פיתחה במהלך השנה. בחצי הראשון של העונה היא הייתה נשברת מהרבה פחות ממה שבוסטון עשתה במחצית הראשונה הלילה. עכשיו הקבוצה של בלאט היא קבוצה אחרת. כשהיריבה משחקת טוב זה תמריץ להעלות רמה, כשהיריבה אגרסיבית זאת הזדמנות להזכיר שגם היא יודעת להיות קשוחה.
בזכות העמידה של קליבלנד מול יכולת שיא של בוסטון במחצית הראשונה, המחצית השנייה כבר הייתה קלה יותר. העייפות השפיעה בשני הצדדים, הזריקות שנכנסו לשחקני הסלטיקס במחצית הראשונה כבר לא נכנסו, הכישרון ההתקפי הפך לאלמנט יותר משמעותי כי שחקני המשנה התקשו לקלוע. כך, נוצרה הזדמנות לשני השחקנים המוכשרים ביותר על הפרקט להשתלט על הרבע האחרון, בדקות הגדולות הראשונות של לברון בפלייאוף הזה. זה לא הספיק לנוק-אאוט, אבל כן לעליונות ברורה.
אפשר לדבר על ההתאמות המקצועיות שבלאט והצוות שלו ביצעו. על כמה תרגילים מוצלחים שמשלבים בין שלושת הגדולים, על הדרכים השונות בהן קליבלנד מנצלת את החילופים האוטומטיים של בוסטון, על מספר פעמים בהן הגבוהים הפתיעו ותקפו את הפיק נ' רול של בוסטון. אבל זה היה קודם כל ניצחון של אופי, והקרדיט המרכזי שבלאט צריך לקבל במשחק הזה הוא על רמת המחויבות של השחקנים שלו. כולם משחקים עבור הקבוצה, כל אחד מבצע את התפקיד שלו ויודע את מקומו. שני הסנטרים באו לעבוד ותרמו בדיוק באופנים בהם מצפים מהם לתרום, הגארדים המחליפים מיררו את החיים לשחקני החוץ של בוסטון, קווין לאב היה טוב מאוד בהגנה והמשיך לדרוש כדור בפוסט בהתקפה. בלטה במיוחד התקפה שהגיעה לאחר איבוד כדור מרגיז של לאב, מסירה לא טובה מריבאונד, בה הוא תפס עמדה טובה על ברנדון באס, קיבל כדור וקלע בקלות. הוא לא מרשה לעצמו להוריד ראש ולזוז הצידה.
אבל אם יש שחקן אחד שמייצג את האופי של קליבלנד במשחק הזה, זה חייב להיות ג'יי אר סמית'. כדאי להזכיר שמדובר בשחקן שלפני שנתיים שיחק נהדר בעונה הרגילה בניקס, אבל בפלייאוף הורחק בעקבות מרפק לג'ייסון טרי במשחק שכבר היה גמור, זרק בלי הבחנה למרות שלא פגע, קיבל החלטות גרועות כל הזמן ובעיקר הפריע בסדרה מול אינדיאנה. מעבר למטען שהוא סוחב, חשוב לזכור שהוא משחק על חוזה, יש לו אופציית יציאה מהחוזה בקיץ ופלייאוף טוב יספק לו שדרוג משמעותי. זו עוד סיבה עבורו להתעניין קודם כל במספרים שלו.
גם השנה ג'יי אר לא פוגע בשני המשחקים הראשונים וגם עשה כמה עבירות מיותרות במשחק הראשון שהוציאו אותו מהמשחק. אבל זה לא הפריע לו לספק הלילה תצוגה הגנתית, כולל חמש חטיפות, ולשחק עבור הקבוצה. רוב הזריקות שהוא לקח היו טובות אבל לא נכנסו. כל החטאה רק דרבנה אותו יותר לעבוד בהגנה, לעבור טוב יותר חסימות, לזהות נתיבי מסירה ולהשיג חטיפות. הבגרות החדשה שלו הגיעה לשיא בדקה האחרונה של המשחק. כאשר טריסטן תומפסון כמעט נכנס לתאקל עם ג'יי קראודר שדחף אותו במאבק על ריבאונד, היה זה ג'יי אר שמיהר להגיע ולהרגיע את טריסטן, להזכיר לו את התוצאה ואת התמונה הגדולה.
בשורה התחתונה, אני מניח שבלאט מרוצה מכך שבוסטון התבררה כיריבה טובה ועיקשת שמצד אחד מכריחה את השחקנים שלו לזכור שמדובר בפלייאוף ומצד שני לא באמת מאיימת לקחת את הסדרה. צמד המשחקים בבוסטון יאפשרו לנו לבדוק אם קליבלנד מתחילה לפתח תכונה שאפיינה את מיאמי של לברון והייתה חשובה במיוחד בשתי האליפויות שלה: היכולת לספק הצגת חוץ גדולה אחת בכל סדרה.