המקלט לחסרי בית דחה את בקשתו להיכנס, להתחמם, לישון, משום שהתפוסה היתה מלאה. סביר להניח שלא התווכח, וספק אם האנשים שדחו אותו באמת ידעו שהבחור הצעיר שניצב מולם, רועד במקצת, הוא אכן חסר בית. ספק אם ידעו שאחרי שהפנו לו את הגב הוא יצא החוצה, לחורף הצונן של ניו מקסיקו, ובשלב מסוים נואש מחיפוש אחר מקום לינה נאות. ספק אם ידעו שהבחור הצעיר ייכנס לתוך בור באדמה, יעצום עיניים ובשלב מסוים ינצח את הקור ויירדם.
כי עד היום, עד השבועות האחרונים, סיילס נסיטה בדרך כלל ניצח. את הדעות הקדומות, את המשפחה המפורקת, את הסיכויים.
ואז הגיע עונש ההרחקה הציני והמרטיט, שמפלג בשבועות האחרונים חלקים רבים מארצות הברית, ועלול למנוע מסיפור הסינדרלה של הנער ההומלס שישן בבורות ובפארקים להתגשם.
סיילס גדל בבייקרספילד, קליפורניה, בן רביעי ואחרון לאמא שבעיקר עבדה ואבא שבעיקר נעדר. "ההורים שלי נפרדו כשהייתי צעיר", סיפר לאתר 'וואקוטריב'. "הוא היה חוזר מדי פעם, אבל אף פעם לא ידעתי באיזה יום הוא יהיה בבית. אני לא יכול להגיד שהייתי מאוד קרוב אליו". ובעוד הבן הצעיר למשפחה התחבט בשאלה האם הוא צריך לחפש לעצמו דמות אב אחרת, המציאות נקשה על הדלת: כשסיילס היה בן 16, אביו מת מדלקת קרום המוח. על פניו, מאורע שכזה אמור היה להרעיד את חיי המשפחה ולקרב אותם אחד לשני עוד יותר, אלא שבפועל, אמונה נסיטה נאלצה לעבוד עוד יותר בבית הספר בו לימדה, וכל שעה שלא בילתה בבית רק הרחיקה אותה מסיילס. "אני התעסקתי בעיקר בספורט ובקושי בילינו יחד זמן", אמר ל'וואקוטריב'. "היה קשה מאוד ליצור מערכת יחסים טובה. לא הסדרתי איתה וזה יצר הרבה מתח ובעיות. זה הגיע למצב בו קיבלנו החלטה משותפת שאעזוב את הבית, כי זה לא היה בריא".
בריא יותר, על פי סיילס נסיטה של גיל 17, היה להרים את מקל הנדודים כמעט עד כתיבת שורות אלו, ולהפוך לסוג של הומלס בעירו. הוא היה ישן על ספות של חברים לקבוצת הפוטבול של בית הספר התיכון, על ספות של חברים לנבחרת ההיאבקות, ובזמן הפנוי לא הפסיק להתאמן, בין היתר על דברים שכאלה, ביחד עם אחיו אלייז'ה:
גם חייו הכלליים יותר היו מרובים בקפיצות לאחור, התחמקויות מנפילות לא נעימות. "כולם ראו אותי כילד עם חיים טובים, עם הספורט והלימודים, אבל אף אחד לא ידע מה מתחולל בתוכי או בבית. חייתי בצללים", סיפר ל'ספורטס אילוסטרייטד'. הוא היה אחד השחקנים הטובים ביותר של קבוצת הפוטבול של בית הספר ("הוא בחור מאוד, מאוד מוכשר", אמר עליו מאמנו ב-2012. "מבחינה אקדמית ואתלטית, הדברים שהוא עושה מדהימים. הוא בורך בהמון כישרון"), ובו בזמן היה גם לאחד המתאבקים הטובים במחוז. הקשר עם אימו לא נותק לגמרי, ובהשפעתה, ניתן רק להניח, קרע את התחת בלימודים והשיג ממוצע ציונים מצוין שאפשר לו לקבל מלגה לימודית לאוניברסיטה היוקרתית קורנל. לא רע יחסית לנער בלי אמא או בית של ממש, נער בלי אבא.
לכאורה, נסיטה לא הותיר מאחוריו דבר כשעזב את האין-בית והתרחק ממנו מרחק 4,200 ק"מ. אבל גם השינוי הזה לא פתר הכל, הנער הבודד לא הצליח להתאקלם למזג האוויר הקר של ניו יורק, לאנשים הקרים לא פחות. "זו היתה שנה נוראית, אחת הגרועות בחיי", אמר ל'וואקוטריב'. "הייתי במקום בודד, רחוק מהבית. קפאתי מקור, ולא ממש יצאתי הרבה. הלימודים היו מאוד קשים ורמת הפוטבול לא תאמה את הציפיות שלי". מספר מחבריו למדו במקביל בביילור, והמחשבה על מעבר לאוניברסיטה שהצמיחה את הכוכב בהתהוות רוברט גריפין השלישי קסמה לנסיטה. בשלהי 2013 עשה את דרכו הארוכה להתרשמות בקולג' שנמצא בטקסס, והתרשם לטובה בעיקר ממאמן קבוצת הפוטבול, ארט בריילס.
"השאלה הראשונה שהוא שאל אותי היתה, מה שלום המשפחה שלך?", סיפר. "אמרתי - היחסים עם אמא שלי לא כל כך טובים. הוא אמר, אתה צריך לאהוב את אמא שלך ואתה צריך לדעת כמה זה חשוב. זה היה דבר מוזר לשמוע, ולא כל כך הבנתי... אבל ידעתי שאני במקום בו אני צריך להיות". גם המעבר הזה לא היה חלק: כשכבר החליט על מעבר באוגוסט 2013, הבין נסיטה שאין לו מספיק תמיכה כספית כדי להירשם לביילור, ובלית ברירה, נאלץ בינתיים לקחת קורסים מקוונים במכללה אחרת. משום שעדיין לא היה סטודנט מן המניין בביילור לא היה זכאי לישון במעונות או בכל מתחם מסובסד אחר, ונאלץ, לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה בחייו, להסתדר עם מה שיש. שוב נזרק על ספות ורצפות של חברים - ספות ורצפות כבר היו כמו מיטות - ולילה אחד אפילו ישן באחד הפארקים, מתחת עץ.
הפארק ההוא - קאמרון פארק - היווה בלית ברירה סוג של בית. ומשום שלא היתה לו גישה לחדר הכושר של האוניברסיטה או מספיק כסף כדי להירשם לחדר כושר פרטי, הפך נסיטה את הפארק גם לחדר הכושר האישי שלו. בדשא פילס לעצמו מסלולי ריצה מאולתרים. האבנים שימשו על תקן משקולות. פעם אחת, סיפר ל'וואקוטריב', זה כמעט עלה לו ביוקר: "מאוד קשה להישאר נחוש ולהתאמן לבדך. עשיתי עליות מתח ושכיבות שמיכה. פעם אחת ניסיתי להרים סלע, וזה כמעט שבר לי את הידיים ופגע לי בראש. זה היה סלע ענק, אני לא יודע איך לא מתתי". על המציאות ההיא, מציאות אותה, ניתן רק לשער, אף ספורטאי צעיר אחר לא נאלץ לחוות באותה תקופה, אמר: "אני שורד. זה לא היה יוצא דופן עבורי לישון בחוץ. עבור רוב האנשים זה משוגע". לא פחות מרשים מהרמת הסלעים והאבנים היתה הדבקות במטרה של נסיטה. הוא הציב לעצמו משימות, החל לכתוב ביומן, סימן מטרות נשגבות יותר: ממוצע ציונים כזה או אחר, הגעה לקבוצת הפוטבול של ביילור ב-2014, ושיפור יחסיו עם אלוהים.
לקראת חג המולד של 2013 שב הביתה כדי לחגוג עם משפחתו במסע שהתפרש על פני "ארבע מדינות, שלושה איזורי זמן ו-1,500 מייל", לפי כתבה נפלאה ב'ספורטס אילוסטרייטד', מסע שכלל גם ילד קטן שצעק עליו שימצא כבר עבודה, רכישת ארוחת בוקר לנווד, ופרספקטיבה חדשה. כשהגיע לבייקרספילד, הבין בפעם הראשונה בחייו גם את נקודת המבט של אימו, שנאלצה לגדל ארבעה ילדים כשהיא לגמרי לבד. המסע ההוא, השעות הארוכות על הכביש, בצידי הדרך, גרם לו להביט בצורה אחרת על הדברים. בזכות זאת, כל המשימות שהציב לעצמו היו כמעט במרחק נגיעה: ממוצע הציונים היה גבוה, והביא איתו הלוואה פדרלית שסייעה לו עם שכר הלימודים האוניברסיטאי, אך לא היתה רחבה מספיק כדי לאפשר לו לרכוש ספרי לימוד. לא פעם, היה מצלם בטלפון שלו את ספרי הלימוד של חבריו לכיתה, ולאחר מכן מביט בתמונות בבית.
גם זה לא עצר אותו. משחקו הראשון בקבוצת הפוטבול של ביילור התרחש 652 ימים מאז משחקו האחרון בקורנל. למרות זאת, דאג לספק טאץ'-דאון בדקות הסיום של משחק חד-צדדי מול SMU ולסייע לקבוצתו החדשה לנצח 0:45. "אני חושב שזה לא ייאמן שאני כאן, עם החברים שלי לקבוצה ואלפי אוהדים שלא יודעים מה הייתי צריך לעשות כדי להגיע לכאן", אמר ל'וואקוטריב'. במשחקו השני הוסיף שני טאץ'-דאונים מול נורת'ווסטרן סטייט, והפך ליקיר האוהדים. הרדיו של ESPN ראיין אותו, והכל היה נראה ורוד. נסיטה אמנם לא היה אחד הכוכבים של ביילור, אפילו לא שחקן הרכב ראשון, אבל כולם התמוגגו מהעבודה הקשה שלו, מהרצון הבלתי מתפשר לתרום. "יש לו הערכה לאיפה שהוא נמצא היום, ולי יש הערכה לאיפה שיהיה כי אין ספק שהוא הקריב המון", אמר מאמנו, ארט בריילס. "זה לקח המון זמן, מאמץ וכסף כדי שישחק פוטבול בביילור. זה מעורר השראה להרבה אנשים, כולל אותי". ל'ספורטס אילוסטרייטד' אמר בריילס: "האגדה של סיילס היא האישיות שלו, חריקת השיניים, האמונה הבלתי מתפשרת בלהיות חיובי מדי יום. הוא תותח".
אחרי אחד המשחקים, אוהד של ביילור ניסה לצייץ את שמו של נסיטה, אך המתקן הלשוני האוטומטי שינה את שמו של שחקן הפוטבול ל"סלסה נאצ'ו" וחולל טירוף במכללה. אנשים החלו להגיע למשחקים עם סומבררו ומסיכות. בחורה אחת פרסמה שלט בפייסבוק: "כל מה שאני רוצה לחג המולד זה סלסה נאצ'ו". ובאופן כללי, הפופולאריות של הנער הלגמרי לא מקסיקני (שמאז שינה את שמו בטוויטר לסלסה נאצ'ו) הרקיעה שחקים, בצורה שבדרך כלל לא מאפיינת את הראנינג בק הרביעי ברוטציה. בו בזמן, נסיטה עצמו הבין שיכול להיות שלא יהיה כוכב גדול. אולי לא יגיע ל-NFL. כשנשאל מה ירצה לעשות אחרי הקולג', השיב: "אני יודע שאני הולך לעבוד עם אנשים. אחלוק את החיים שלי עם אחרים. אני רוצה לעזור לאנשים ולתת להם תקווה".
שזה חיובי. כי אחרי מה שקרה לפני כמעט חודשיים, סיכוייו הנמוכים גם כך להגיע לליגת הפוטבול הטובה בתבל הפכו כמעט אפסיים.
ב-24 בפברואר זומן נסיטה לפגישה עם ראשי הקבוצה, שבישרו לו את החדשות המרות: כמה חודשים לפני כן קיבל טובות הנאה לא חוקיות במסגרת נהלי הספורט במכללות, ועל כן עף מהקבוצה. וכשאנחנו אומרים טובות הנאה, לא מדובר כאן על משהו יוצא דופן: נסיטה בסך הכל קיבל מקום לישון מאדם כלשהו שרצה בטובתו, מקום קבוע, בשונה מספות החברים עליהן נאלץ לישון קודם לכן. אבל חוקי ה-NCAA קשוחים בנושאים הללו, קשוחים עד לרמות מגוחכות, בהתחשב בעובדה שהספורטאים שעולים לגדולה ומפארים את המכללות והענפים בהם הם לוקחים חלק, כלל לא מתוגמלים על כך. ב-2013, למשל, גייב איקרד ושניים מחבריו למכללת טנסי אכלו יותר פסטה משהוקצבה להם באחד הטקסים, ונאלצו לשלם בחזרה לאוניברסיטה - שימו לב - 3.83 דולרים, במסגרת הפרשה שכונתה "פסטה-גייט". אותו איקרד, אגב, נתקל ברגע הזוי נוסף זמן לא רב לאחר מכן, כשחברתו התבקשה על ידי בכירים במכללות לחתום על מסמך שמבהיר שהיא לא איתו רק משום שהוא שחקן פוטבול חצי-מפורסם.
ונסיטה? הוא צייץ כשזה קרה: "כמה חודשים לפני תחילת שנת הלימודים חבר קרוב של המשפחה פנה אלי ואמר שהוא לא רוצה שאשן על רצפות ושאתהה איפה אוכל את הארוחה הבאה שלי. הוא התעקש למצוא לי דירה ולעזור לי עם תנאי המחיה שלי. בגלל שבחרתי לקבל את ההצעה שלו במקום להיות הומלס, אני לא רשאי לשחק יותר פוטבול ולרדוף אחר החלום שלי. השורה התחתונה היא שעברתי על החוקים. לא הייתי צריך לקבל עזרה ואני מתנצל מעומק ליבי על פעולותי. באותו זמן לא חשבתי שמדובר בהתנהגות בלתי הולמת, אבל עכשיו אני רואה שעשיתי טעות כשהתעלמתי מהנהלים של ביילור בנוגע לטובות ההנאה שמותר לי לקבל. אני לוקח אחריות מלאה על מעשי".
האינסטינקט של התקשורת האמריקאית היה להתייצב לצד סיפור הסינדרלה. "הסיפור של נסיטה יכול היה לעזור ל-NCAA ליצור קצת רוח חיובית כלפי הארגון, אם היו מתייחסים אליו כבנאדם ולא כסעיף בטופס", נכתב באתר 'רנטספורטס'. "אפשר היה למנוע כל כך הרבה מהשטויות שלהם אם ה-NCAA לא היו מנסים לצייר את העולם במונחים של שחור ולבן. הקונטקסט חשוב בכל מקום מלבד במשרדי ה-NCAA. בחור צעיר שמנסה להגשים חלום לא צריך לסרב לעזרה מחברים או משפחה ולישון ברחוב כדי לרצות את הבירוקרטיה. הם מונעים על ידי בירוקרטיה ותאוות בצע, ולא על ידי היגיון. או שב-NCAA משקרים ומנסים להסתיר את העקבות שלהם בצל הביקורת העצומה שמתקרבת, או שאנשי ביילור הגזימו בתגובה שלהם מתוך חשש לעבור על נהלי ה-NCAA. כך או כך, המערכת הכשילה את הספורטאי".
מאמנו, ארט בריילס, אמר באימון הראשון לאחר ההשעיה: "נסיטה בחור קשוח. אם מישהו דואג לו, הוא צריך להפסיק. הוא בחור קשוח והוא יעבור את זה". עוד הוסיף בריילס כי ישמח מאוד לקבל את נסיטה בחזרה לקבוצה שלו בתנאי שיקבל הרשאה לשוב ולשחק, אך ביילור, שהיתה צריכה להגיש את בקשת הערעור, כלל לא עשתה זאת. המנהל הספורטיבי של המכללה איאן מקו מיהר להוציא הודעה ששללה כל סיכוי לקאמבק: "סיילס נסיטה לא יהיה חלק מתכנית הפוטבול שלנו בעתיד משום שעבר על הנהלים. אנחנו מעריכים את התרומה שלו ומאחלים לו הצלחה בהמשך לימודיו".
אז כן, על פניו, קל לקחת את הצד של סיפור הסינדרלה במהומה הזו: נסיטה בסך הכל נעזר באדם נחמד שלא רצה שיישן ברחוב, שימקסם את הפוטנציאל שלו, שיתרכז רק בלימודים ובפוטבול. ובעוד של-NCAA יש כללים ברורים שאוסרים כמעט על כל טובות הנאה שהן (להוציא מקרים מאושרים), מתוך רצון להשאיר איזה טוהר אידילי בסביבה, קשה להבין את גישת השחור-ולבן הזו. אבל שהסיפור הזה לא כל כך שחור-ולבן בעצמו. ב'יאהו' שוחחו עם עיתונאי של ESPN, שכתב בזמנו על נסיטה, והודה כעת כי שחקן הפוטבול הצעיר קיבל מביילור מספר הצעות להמיר את מעמדו כהומלס במסגרת הנהלים, ובחר שלא לקבל אותן.
זאת ועוד: תוך זמן קצר חזר בו נסיטה מחלק מדבריו, וכעת טען שקיבל את הדירה המדוברת לא מ"חבר קרוב של המשפחה", אלא מ"מכר", ובצוותא עם ההתעקשות לא רק של הגוף המנהל את המכללות אלא גם של ביילור עצמה לעמוד בצד השני של הוויכוח (וביילור היא זו שהציבה אותו בעמדת פסול מלכתחילה), העלו לא מעט סימני שאלה נוספים בנוגע לאמינות הסיפור שהקפיד לספר לאורך החודשים האחרונים. "זה מצער שאי אפשר יותר לקחת סיפורים שנראים טובים, מרגשים ומעוררי השראה כמו שהם", נכתב ב'יאהו'. "האם עדיין נותרו סיפורים טובים על אנשים שמנצחים את הסיכויים ורודפים אחר החלומות שלהם? בוודאי. האם הסיפור של סיילס נסיטה הוא אחד מהם? אולי. אבל כרגע, קשה מדי להבדיל בין אמת ובדיה". האמת האמיתית היחידה היא שביילור כלל לא ניסתה לערער על ההחלטה, או לשנות את רוע הגזרה. להיפך; היא רק תרמה לה, וכנראה שיש לה את סיבותיה שלה.
ובתוך כל הברוך הזה, בתוך האמת והבדיה, נמצא בחור צעיר עם סיפור חיים לא פשוט, שככל הנראה יצטרך לוותר על החלום. האפשרויות שעומדות בפני נסיטה כרגע די פשוטות: או להישאר בביילור ולהמשיך בלימודים בלי לשחק פוטבול, או לעבור - שוב לעבור לקולג' אחר, קטן הרבה יותר, שלא נכלל בגוף ה-NCAA, ושם יוכל להמשיך לשחק את המשחק עבורו הקריב כל כך הרבה זמן, אנרגיה ומחשבות, בלי אפשרות ריאלית להמשיך הלאה, לקריירה מקצוענית בתחום. נסיטה, שחיזק את אמונתו באלוהים בכל פעם שנתקל במהמורה נוספת, מוכן לכל אפשרות שרק תגיע. "יש קרבות שלא נועדו שננצח אותם. תמצאו את הכוח שלכם בניצחונות, כדי שתוכלו לשרוד גם בהפסדים", צייץ ב-27 במרץ, ולבליצ'ר ריפורט אמר לפני כשבוע וחצי: "אם הכל ייגמר, אני רוצה שזה ייגמר בדרך שלי. אני יודע שזו קלישאה, אבל אני רוצה להשאיר הכל על המגרש. אני אוהב את המשחק ורוצה לשחק אותו יותר מתמיד".
למי שעדיין לא ראה: צפו בג'ון אוליבר מפרק את ספורט המכללות האמריקאי
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il