זה הזמן לתת גז: המרוץ של פאדי ג'אבר בעקבות החלום הגדול

מחמאות לפתיחה:

לקואץ' K, מייק ששבסקי, גאון הכדורסל - על עוד אליפות מכללות.

לעומרי כספי, על שיא קריירה של 31 נקודות.

להתאחדות לכדורגל, שמעמידה את הפועל באר שבע לדין על ארטיקים שנזרקו בזמן חגיגות השער של… הפועל באר שבע.

למכבי חיפה, על הטקס המרגש ליניב קטן. ואם אפשר לדעת מדוע פרש ומי החליט על הפרישה, אשמח.

לדווין סמית'.

ונעבור לשלושת הסיפורים שעלו על "הפודיום".

לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

למעקב בטוויטר

זהו סיפור על עוד ספורטאי ישראלי שהספורט הישראלי מאלץ אותו לחפש נתיבים אלטרנטיביים. וזהו אולי סיפור על עוד ספורטאי שהביורוקרטיה בישראלי הצליחה להפסיד, לפספס. פאדי ג'אבר, אחד מנהגי הראלי הטובים בישראל ואחד הספורטאים המפורסמים במגזר הערבי, קיבל פנייה מאיש עסקים פלסטיני מרמאללה - ועומד על סף מעבר להתחרות בשם ספונסרים מהאמירויות.

ג'אבר, 35, מטייבה, חולה הגה כל חייו. בחדרים פוסטרים של נהגי ראלי, ומכשהיה מותר ההגה בין הידיים ודוושת הגז לחוצה תחת הרגל. את הקריירה החל בירדן, וכעת מתחרה גם בקפריסין, ספרד וברשות הפלסטינית. בקיצור - איפה שאפשר. ובישראל אי אפשר יותר מדי. "בעולם זה אחד הענפים הכי פופולרים שיש, ובישראל זה עוד ספורט שלא הולך", מסביר פרשן הספורט המוטורי הבכיר, בועז קורפל. "ישראל זו המדינה היחידה בעולם שבה המדינה עצמה היא הרגולטור, וזה תוקע את הכול. משרד הספורט מתחבר ומתחפר. ישראל לא מכירה בחוקים של ההתאחדות העולמית. איזו מדינה…". אז אנחנו דורכים במקום? "לא רק דריכה", עונה קורפל. "זו אפילו נסיגה".

אז כנראה שלג'אבר נמאס לנסוג, והוא רוצה להגשים את החלום - להתחרות ברמות הגבוהות באמת. "בישראל הספורט המוטורי לא מתקדם", אומר ג'אבר בייאוש לוואלה ספורט. "יש נהגים טובים אבל מעט מדי מרוצים, וכל הזמן אנחנו אומרים שזה ישתפר ומשרד הספורט ייתן תשומת לב, אבל זה לא קורה. בגלל זה התחריתי בירדן וברשות. חבל. זה ספורט ממכר. מי שרואה פעם אחת, לא יכול להפסיק".

ג'אבר הוא בן למשפחת טייקוני תקשורת. בבעלות המשפחה אתר Panet, אחד הגדולים במגזר הערבי, ובמקביל לאתר המשפחה מוציאה מגזינים שונים. כך שגם את מה שעשה עד עכשיו, עשה בתמיכת הפמיליה. וזה עסק יקר, אומר קורפל, יקר מאוד. כדי להגיע לפנטזיה - אליפות העולם, למשל - צריך מיליונים של השקעה עצמית. "אם אני רוצה לקחת חלק ברמה הבינלאומית", אומר ג'אבר, "אני חייב גוף שיתמוך בי. כלכלית, יחצ, כל המסביב. בישראל אין היום גופים שיכולים לקחת חסות על פאדי ג'אבר ולשלוח אותו לאליפות העולם. אבל באמיריות יש. בסופו של דבר אני ספורטאי - פוליטיקה לא מדברת אליי. רק ספורט וערכים. באמירויות יכולים לראות בזה כפרויקט, ואיש העסקים הציע לשלב אותי בתחרויות מקומיות ועולמיות".

כיום פאדי מתחרה תחת קבוצת "ספארקו", לה הוא מודה בכל אופציה שניתנת לו. ועדיין, הוא צריך מעבר. "אני לא מתחרט על מה שקרה עד עכשיו", הוא אומר.

ובכל זאת, כשצריך להתייחס לפיל שבחדר, הוא אומר: "לא חושב שהמעבר ייצור בעיות, לא כאן ולא שם. אני איש שרוצה שלום, מלחמות זה רק רע לכולם. אשמח שנהגים מהעולם הערבי יגיעו להתחרות בישראל, ולהפך. פוליטיקה זה ממש לא המגרש שלי. היום יש שחקני כדורגל שמייצגים את נבחרת ישראל - דאבור, כיאל ואחרים. אני אוהב לראות את זה".

ומה עם הצד השני? איך באמירויות יקבלו מישהו שהוא אחרי הכול - מישראל?

"אני גאה במה שאני היום", הוא אומר. "אני לא צריך להסביר להם שאני נמנה עם העם הפלסטיני, לא משנה איפה אני גר. הלב שלי טהור, לבן, אני מסתכל על כל האנשים בצורה חיובית, וכך אני מצפה שכל האנשים יסתכלו עליי. זה ספורט, ואני לא מאמין שהם יחשבו משהו לא נכון. למיטב ידיעתי, בעולם הערבי לא מבינים בין ערבי ישראלי לבין יהודי או ערבי פלסטיני שהוא אזרח מדינת ישראל".

"פאדי הוא אחת הדמויות המיוחדות בנוף הזה, אחד האנשים הכי נפלאים שאני מכיר", קורפל מפרגן. "איש שבא עם אהבה ותשוקה מטורפת". אגב תשוקה מטורפת - ג'אבר היה מקיא בתחרויות מרוב התרגשות. "בכל האירועים שהשתתף בהם הגיע אל הפודיום או קרוב אליו", ממשיך קורפל. "יש לו פוטנציאל להיות כוכב גדול. אבל בישראל העסק חובבני לגמרי".

ומהי תקרת הזכוכית שלו, מבחינה מקצועית, בעולם?

"בגיל שלו, ולמרות הניסיון המועט באופן יחסי, הוא בהחלט יכול להגיע לתחרויות במדינות אחרות, ומשם להתקדם".

אליפות עולם זו פנטזיה או משהו ריאלי?

"רק אם יחליט שהוא מוכן להשקיע כסף ולרכוש מכונית בלוול גבוה יותר, נווט מקצועי ומעבר לאימונים בחו"ל. זו השקעה של מיליונים".

אז כנראה שעכשיו במשפחת ג'אבר מחזיקים אצבעות לתשובה הסופית מהספונסרים באמירויות.

"נקביל את זה לכדורגל", ג'אבר מעיד על עיסתו, "אני ברמה של ליגת העל של הראלי בישראל. לא בליגת האלופות. אבל אני בהחלט יכול להגיע לאירופה ולתת הישגים טובים". ובחזרה לעולם המרוצים: "אם איכשהו אגיע לאליפות העולם, אפרוש - אפילו אם אסיים אחרון. רק החשיבה על זה והמאמץ כדי להגיע - זה הניצחון הכי גדול שלי. שאני, יוצא מהעיר טייבה, ממקום שאני בכלל לא יודע אם מכירים בעולם".

וזו המטרה של ג'אבר. זה ממש לא רק הכסף. זו הבמה, זו החשיפה. במגזר הערבי הוא סטאר. פרסומות, עמוד פייסבוק עם עשרות אלפי עוקבים, ידיעות באתרי החדשות הערבים ברחבי העולם - מרוקו, סודן, אפילו אוסטריה. אבל הוא רוצה מעבר. הוא מחפש את המקום שיביא אותו הכי קרוב לפנטזיה.

תן גז.

למה לא רפאלוב? למה ורמוט? למה לא עטר? למה ייני שם? כשזה מגיע לנבחרת ישראל, כולנו אוהבים לקטר ולשאול ולתהות. מיליוני מאמנים מקטרים על הסגל וההרכב, בכל קמפיין ובכל משחק. המשחק הבא מול בוסניה ייערך ב-12 ביוני. רפאלוב, ששוב הוכיח עד כמה גדול השוני בין קבוצה לנבחרת, לא יוכל ליטול בו חלק בגלל צהובים. אז להלן המדריך האולטימטיבי לאנטי-גוטמן המתחיל, "למה לא הוא?".

ברשימה רק שחקנים שלא פתחו במשחק אחד בקמפיין הנוכחי, שחקנים שגוטמן התעלם מהם, שחקנים שעדיין לא ספר. אגב, ראש דסק הכדורגל בוואלה ספורט, תומר יצחק, נתן ל-11 האלה יחס של 2.8 לנצח את ההרכב הראשון.

בוריס קליימן, בית"ר ירושלים (הופעות תחרותיות: 0; משחקי ידידות: 0)

רק ארבע קבוצות ליגה ספגו פחות מבית"ר ירושלים העונה - לשתיים מהן שוערים זרים. וקליימן בכושר מרשים. שלושה שערים בשישה משחקים הוציא מהרשת, ובסריה היו גם מכבי תל אביב, קרית שמונה ומכבי חיפה. קליימן סובל עדיין מטעויות של חוסר ריכוז וחולשה במצבים נייחים, אבל יש לו גם פוטנציאל רב. ומבחינת סטאר קוואליטי, הנה התמונה הכי טובה לשים על האוטובוס.


אלי דסה, בית"ר ירושלים (0, 0)

עוד תוצר בית"ר ירושלים. דסה כבר זומן לסגל האחרון, תודות לכושר הטוב שלו העונה. מגביה טור וראינו שגם לבעוט הוא יודע. במשחקים האחרונים הנבחרת שיחקה עם מגנים שלא מצטיינים במשחק ההתקפה, ואפס שערים מול ויילס ובלגיה, בבית, מראים שאולי הגיע זמן שינוי.

שיר צדק, עירוני קרית שמונה (0, 3)

לא בכושר של לפני חודש-חודשיים, ועדיין, שווה מקום בהרכב הזה - בטח בהתחשב באלטרנטיבות. רק שלוש קבוצות ספגו פחות שערים מקרית שמונה, והרבה בזכותו. ובגלל שמדובר בהגנה לא מחוברת וברובה צעירה, צריך מנהיג.

דור פרץ, מכבי תל אביב (0, 0)

פאקו הפסיק לתת לו צ'אנסים מאז סוף פברואר (ההפסד 2:0 להפועל חיפה), אבל הילד שאוטוטו בן 20 הוא פוטנציאל מהלך. גם כקשר אחורי, גם כבלם. ובנבחרת הפודיום לא מתייחסים יותר מדי להופעה האחרונה בקבוצה אלא לאיכות האימונים, ויותר מכך - לנתונים הפיזיים. מול ויילס ראינו כמה זה היה חשוב.

אבי ריקן, FC ציריך (0, 3)

בחורף האחרון חזר מפציעה קשה, שהשביתה אותו לכל מועדי הקמפיין הנוכחי, ובנבחרת הפודיום הוא יוסט לעמדת המגן השמאלי - כי באמצע צפוף. עונה נהדרת בבית"ר ירושלים, לפני שנתיים, העיפה אותו לשוויץ, והוא התאקלם וממשיך להתאקלם.

אביחי ידין, מכבי חיפה (2, 8)

מי שהיה הקשר האחורי הטוב בארץ ב-2010-11 (מה שהקנה לו 10 הופעות בכחול-לבן, האחרונה ב-2012), כמעט נעלם בקבוצת FC 'מנודי שחר' חיפה. לא נראה שהוא בכלל נלחם על המקום, אבל לפתע חזר, העונה, ומאז הוא מראה מלחמה בכל דקה. המשחק מול בית"ר היה הדובדבן שבקצפת - שילוב נהדר בין מתקל בחסד ומאיים התקפי. 2011, התגעגענו.

גל אלברמן, מכבי תל אביב (20, 16)

אחד המצטיינים באליפות השלישית (אוטוטו) של הצהובים. העמדה כל כך צפופה, ועדיין, אחד הסלעים הבולטים בקישור האחורי של פאקו. כמעט בכל הופעה מבינים גם למה. סימני שאלה ליכולתו להתמודד מול גרזנים אירופים עלו במפגשים מול באזל, אבל בכושרו הנוכחי הוא בהחלט אמור לעלות בחזרה אל שולחן הדיונים, בטח בנבחרת שלנו.

דור מיכה, מכבי תל אביב (0, 0)

יקיר המדור, ועל כן גם הוסט מהעמדה שבה משחק אצל פאקו לעמדה שהוא אוהב. רוב הסיכויים שאם תעשה תנועה לשטח ריק, כדור של דור מיכה יחכה לך שם. 19 הופעות הרכב בליגה, 12 בישולים, פשוט וקל. אם רוצה צ'אנס בנבחרת האמיתית צריך עוד להתבריין, אבל כשורמוט פצוע, ורפאלוב מוצהב, ואבא בוזגלו מאיים לשרוף את הכלים, לכו תדעו — אולי בוסניה כן תחכה לו.

מאור בוזגלו (9, 7)

יעקב, אל תתעצבן ואל תשלח SMS! הבן שלך כל כך קרוב להופעה תחרותית ראשונה מאז 2011 (0:2 במלטה), וחבל להרוס לו. בוזגלו, הדבר היציב היחיד בנגב, נותן עונה נהדרת (12 גולים, 10 בישולים) והוא באמת הכבשה השחורה של הנבחרת; השחקן היחיד שרשאי לחוש ממורמר. לכל משחק בקמפיין הגיע בכושר טוב מאוד, ולא קיבל צ'אנס. אצלנו הוא מקבל, ועוד איך.


אלירן עטר (1, 2)

כדורגלן המריבה. מאמני נבחרות לא צריכים לזמן את השחקנים הכי טובים אלא את השחקנים שהכי טובים להם. ועטר, כנראה, לא טוב לגוטמן. אבל, ולמרות הופעה רעה במשחק התחרותי היחיד שלו מול פורטוגל - אין בישראל הרבה אסים כמו עטר, ואין הרבה חזרות לארץ שהרשימו יותר משלו. את מקומו העתידי בנבחרת כנראה שרף בגלל התנהגות, אבל מבחינה מקצועית - הבחור לוהט, לבה, אש. גופרית בעקביו.

מונס דאבור (0, 1)

14 שערים בכל המסגרות - נתון יפה אם אתה משחק בליגת העל, וקל וחומר בגראסהופרס. עד כה, דאבור הוא המוזמן שמנופה מהסגל, ומתישהו הוא יקבל את הצ'אנס. במכבי של אוסקר גרסיה הוא היה נהדר כחלוץ באמצע, וכשעטר לידו ומיכה גם, אין גבול לתיאום.

המלצות ספסל:

גיא חיימוב, עודד אלקיים, בן ביטון, עומר דנינו, חן דילמוני, סינטיהאו סלליך, בירם כיאל, רועי קהת, חן עזרא, יוסי בניון, מוחמד גדיר, מהראן לאלה.

ועכשיו, כולם ביחד: "גוטמן, למה לא נתת להם צ'אנס??!!!".

פלויד מייוות'ר משתמש במגן שיניים ששווה 25 אלף דולר, כך פורסם השבוע ב-TMZ. עזבו את הזהב והיהלומים שאמן המגנים מכניס לתוך יצירותיו — במגני השיניים של פלויד דחוסים להם גם שטרות של 100 דולר. למה? כי הוא יכול. וכשנותרו רק שלושה שבועות לקרב הכי גדול בצד הזה של מוחמד עלי, הסיפורים הכי טובים יוצאים מהחורים. ולא נתקלתי בסיפור טוב יותר מזה של סאם בורדן, "ניו יורק טיימס", שנשלח לפזארדזיק, בולגריה, כדי להביא לעולם את האדם האחרון שניצח את מייוות'ר.

וכמו שכתב בורדן - "האיש שניצח את פלויד מייוות'ר מתעורר כל בוקר ומקווה שהוא היה זה שהפסיד". למה? להלן תקציר האירועים.

סראפים טודורוב גר באחת הערים העניות בבלוגריה. הוא חולק יחידת דיור עם אישתו, בנו וכלתו ההריונית. הוא בן 45, מובטל. גם אישתו; כשהיה בן 27, באולימפיאדת אטלנטה, ניצח את פלויד מייוות'ר - אז בן 19 - בחצי הגמר במשקל נוצה. עזבו ששני הצדדים חושבים שמשהו היה מסריח בקרב הזה, אבל מאז ועד 2 במאי לפחות - עת יפגוש מייוות'ר את מני פאקיאו - פלויד לא טעם הפסד. אבל אז, בג'ורג'יה, האמריקאי היה עדיין 'חובבן' (חוקי ונהלי האגרוף האולימפי שונים לחלוטין), והרקורד לא נספר.

בהחלטת שופטים שנויה במחלוקת נקבע שטודורוב ניצח, ואחרי שידו של מייוות'ר הורמה בטעות - עוד טעות - השופט אחז בזרועו של הבולגרי ושני הצדדים פינו את הזירה לשם בדיקות סמים. כשחיכו בטור, ניגשו אל טודורוב שני נציגים ומתורגמן. אנחנו רוצים להחתים אותך על חוזה מקצועני, אמרו לו, והמתאגרף סיפר ל"טיימס" שההצעה כללה את אמריקה, בית, אוטו ומה לא. נתנו לו עט ביד, אבל טודורוב שלנו לא חתם. "פשוט אמרתי לא, בלי לחשוב", אמר. "ואתה יודע מה קרה אחר כך?", שאל וסיפר: "הבחורים הלכו לעבר פלויד והחלו לדבר איתו באנגלית".

ומאז, כפי שכתב בורדן, "המפסיד שווה בערך 280 מיליון דולר, ולמנצח אין אפילו טלוויזיה".

הניצחון על פלויד העלה את טודורוב לגמר באטלנטה, שם הפסיד לתאילנדי סומלק קאמסין. הבולגרי, כמו בחצי הגמר, העריך שדפקו לו קטע; ביומיים עד לטיסה חזרה שתה עצמו למוות - תחביב ידוע שלו. הוא האשים את יו"ר איגוד השופטים הבולגרי במחדל, והחליט לערוק ולהתחרות במדי טורקיה. הטורקים הציעו לו מיליון דולר אם יביא זהב באליפות העולם 1997, אבל הבולגרים דרשו דמי העברה מופרכים והעסק פוצץ.

טודורוב מאס בענף, ותלה את הכפפות. הוא עבד כנהג מונית, כמוכר במכולת, במפעל נקניקניות - סיפר לבורדן - ומזה 15 שנה מתגורר באותה יחידת דיור בואכה סוחרי סמים והעולם התחתון. הללו הציעו לו ג'ובים. הוא סירב. בכתבה סיפר שאם רק היה מפסיד לפלויד, היה ממשיך בענף, מנסה בכל כוחו להגיע לגמר אולימפי - והכול היה אחרת. "חזרתי לכאן ומצאתי גיהנום", אמר.

זה סיפור נהדר, וסיפור שאולי ילמד לקח את כל אלו שתמיד מופתעים, משום מה, לגלות שהאתלט ההוא או הקופץ בגובה הזה מתפשרים על עבודות אבטחה או משמרות בסופרמרקט. הספורט האולימפי לא מבטיח הכנסה; הספורט המקצועני כן, ושם הכסף הגדול. ואין כמו הניגוד המובהק בין גורלם של טודורוב ומייוות'ר כדי להמחיש זאת.

וכך, קרב אחד לפני 19 שנים באטלנטה, הוציא את המנצח לקריירה הכי עשירה בספורט ואת המפסיד לחיים הכי עניים בבולגריה. וכך, בזמן שטודורוב מנסה לשרוד מקצבה של 400 יורו בחודש, פלויד מייוות'ר מתכונן לקרב בו הוא צפוי להרוויח 180 מיליון דולר.

"ניצחתי יריבים חזקים יותר", אמר טודורוב על פלויד. אבל מאז הבולגרי לא חדל להפסיד, והאמריקאי לא הפסיק לנצח.

orenjos@walla.co.il