פירלו של פירנצה: הגיע הזמן שבורחה ואלרו יזכה להכרה

הוא בן 30, אין לו תארים קבוצתיים, הוא חווה שתי ירידות ליגה, לזכותו הופעה אחת בלבד בנבחרת, וגם היא במשחק ידידות. על הנייר, זהו רקורד של שחקן מהשורה, ללא כישורים מיוחדים. אם תשאלו אוהד ממוצע בגרמניה או בצרפת, סביר להניח שהוא כלל לא יידע במי מדובר. ובכל זאת, בורחה ואלרו הוא אחד השחקנים הטובים ביותר בתבל בתפקידו. הניגוד הזה זועק לשמים. איך גאון כמוהו לא זוכה להכרה לה הוא ראוי?

האיטלקים מסרבים להשלים עם העוול. "עיתונאים ואוהדים לא מפסיקים לשאול אותי כיצד ייתכן שאני לא בסגל ספרד. כבר הפסקתי לענות על זה. מזלי הרע הוא שאני משחק בעידן הטוב ביותר בתולדות ספרד", אומר קשר פיורנטינה. את המאבק שלו עם צ'אבי, אנדרס אינייסטה, ססק פברגאס, דויד סילבה וסנטי קאסורלה הוא הפסיד, ולפני המונדיאל האחרון לא היתה לו אפילו תקווה קלושה לקבל טלפון מויסנטה דל בוסקה. לו היה נולד במדינה אחרת, הוא היה נכנס לכל נבחרת בהליכה. עניין של נסיבות. בורחה היה מתוסכל מהמצב במשך שנים ארוכות מדי, ואז פשוט הפסיק לחשוב בכיוון. כיום, כאשר מתחילים לבנות את העתיד סביב צעירים כמו קוקה ואיסקו, אין לו סיכוי להוסיף עוד הופעה למשחק הבודד שלו בנבחרת מול ארצות הברית בקיץ 2011, במהלכו בישל שער לפרננדו טורס. לפחות הוא יכול להשקיע את כולו בקבוצה, שם הוא מקבל כבוד של מלכים.

"בורחה מזכיר לי את חואן ורון, במיוחד בקרחת. הוא מסוגל לקרוא ולחזות מהלכים הרבה לפני כולם. אין לי ספק שיהפוך למאמן מצוין כשיפרוש", אמר עליו מאמן פיורנטינה ויצ'נזו מונטלה. ואלרו היה עמוד התווך בקישור המחודש שיצר המאמן הצעיר בפירנצה כאשר הגיע אליה בקיץ 2012, קיבל יד חופשית לבצע זעזועים והחליף כמעט את כל הסגל. גם העונה הוא העוגן עבורו. "בורחה הוא שחקן חיוני עבורנו. הוא אחד הקשרים השלמים והמסוכנים ביותר בכדורגל האיטלקי", הצהיר מונטלה לפני חודשיים.

לא תמצאו איש שיחלוק עליו. בשלוש השנים בפירנצה הוא כבש את הלבבות מכל הבחינות האפשריות. הפליימייקר הסגול הוא גם שחקן כיפי מאוד לצפיה, עם ראיית משחק פנטסטית, מסירות מדודות לכל טווח, מנהל משחק בחסד שזוכה להשוואות עם אנדראה פירלו, וגם אדם צנוע, שקט, שקול, עם ידע רחב שאוהב להעמיק בפוליטיקה ובכלכלה.

"משעמם אותי לדבר רק על כדורגל. לכדורגלנים יש מזל להיות באור הזרקורים, ולכן אנחנו מחויבים להביע את דעתנו על הכיוון אליו העולם הולך. בזכות הפופולריות שלנו, אנחנו יכולים לפתוח לאנשים עיניים לסוגיות שמנסים להסתיר מהם", הוא אמר בזמנו בראיון ל"גאזטה דלו ספורט", "פעולותיהם חסרות האחריות של הבנקים, אותם הצילו הממשלות בכסף ציבורי, גרמו לאסון. צריך לחשוב על אנשים לפני מועדוני כדורגל. אנשים מתאבדים בספרד כי הם לא מסוגלים להחזיר משכנתא. מחובתנו לדאוג לכך קודם".

ואלרו לא מהסס למתוח ביקורת גם על המועדון בו חלם פעם לבלות את כל הקריירה. יליד מדריד, ואוהד ריאל מגיל אפס, הוא צמח באקדמיה של המועדון ולמד מקרוב מזינאדין זידאן. כמו כל הכישרונות שכיכבו בקבוצות הנוער של לוס בלאנקוס וקיבלו פידבק חיובי מהמאמנים, הוא שאף להפוך לאליל היציעים בסנטיאגו ברנבאו. בדיעבד, כמו רובם המוחלט של חבריו, הוא הבין שלא היה לכך סיכוי. לא עזרה ההופעה המצוינת באליפות אירופה עד גיל 19 ב-2004, שם הוא הביא במו רגליו לספרד את התואר עם שער ניצחון מרהיב בגמר מול טורקיה בזמן פציעות. הוא הכיר בסגל ההוא את סרחיו ראמוס (בוגר סביליה) ודויד סילבה (בוגר ולנסיה).

באופן ביזארי, דווקא העובדה כי השתייך למועדון הגדול במדינה פגעה בו. ריאל רכשה את ראמוס ב-2005 והפכה אותו מיד לשחקן הרכב. לעומתו, ואלרו התייבש בקבוצת המילואים, וב-2007 פשוט נמאס לו. הוא דחה הצעה להאריך את חוזהו, ונדד למיורקה כדי לקבל סוף כל סוף הזדמנות בליגה הבכירה. "בריאל אתה מקבל בית יפה, רכב ושכר חלומי. הכל טוב, חוץ מכדורגל", אמר בורחה העונה. מכוניות וכסף תמיד היו אצלו בעדיפות שניה. אז הוא הלך.

עם הזמן הבינה ריאל את הטעות, גם אם לא עד הסוף. ואלרו עשה דרך ארוכה כדי להבשיל ולהתחשל. ב-2008 הוא נרכש על ידי ווסט ברומיץ', והתאמן המון על הכושר הפיזי על מנת להתמודד עם הקצב הרצחני של הפרמיירליג. קבוצתו ירדה, והוא חזר לספרד כדי לנצל את החוסן הגופני לטובתו. הופעותיו המופלאות במדי מיורקה זיכו אותו בתואר השחקן הספרדי הטוב ביותר בעונת 2009/10. את ויאריאל הוא הצעיד לחצי גמר הליגה האירופית ולהעפלה לליגת האלופות עם 11 בישולים בכל המסגרות. כאשר ז'וזה מוריניו שקל לחזק את הקישור, שמו עלה ברשימת שחקני הרכש האפשריים. ואלרו ממש לא פסל את האפשרות, אבל המגעים לא התקדמו יתר על המידה, ואולי טוב שכך.

התקווה הייתה להישאר בצוללת הצהובה לשנים ארוכות, במיוחד אחרי שטעם לראשונה קמפיין אמיתי בליגת האלופות ויצר שיתוף פעולה חלומי עם ג'וזפה רוסי, אך הגורל רצה אחרת. החלוץ האיטלקי נפצע, ויאריאל נקלעה למשבר בלתי צפוי וירדה, והיה צורך לפתוח דף חדש. מונטלה הציע אתגר מסקרן, והמעבר לארץ המגף התקבל בחשדנות רבה בשל חוסר ההצלחה הקיצוני של כוכבים ספרדים מעולים באיטליה בעשורים האחרונים – די להזכיר את הטרגדיות של איבן דה לה פניה וגאיסקה מנדייטה בלאציו.

ואלרו הימר בכל זאת, וצדק. הוא שבר את הסטיגמה והסתגל במהרה לליגה החדשה, בין היתר בזכות סגנון לטיני יחסית של פיורנטינה. עם חברים כמו דויד פיסארו, מתיאס פרננדס ואלברטו אקווילאני, הפליימייקר הרגיש בבית. בעקבותיו הגיעו לפירנצה ספרדים נוספים, חואקין ומרקוס אלונסו. לא לחינם הוא הוזכר שוב כמועמד לריאל בקיץ 2013, כאשר קרלו אנצ'לוטי קיבל את המושכות. כיום הוא אחד המנהיגים בחדר ההלבשה, קודם לתפקיד סגן הקפטן, וגם משמש דוגמה אישית על כר הדשא. רק דבר אחד חסר – הישגים של ממש מבחינה קבוצתית.

בפיורנטינה לא מדברים בפה מלא על אליפות, אך העפלה לליגת האלופות היא המטרה המוצהרת, והיא קשה יותר בשל העובדה כי איטליה איבדה לפני שלוש שנים את הנציגה הרביעית במפעל. וכך, בעונת הבכורה של ואלרו, סיימו הסגולים במקום הרביעי בהפרש שתי נקודות ממילאן, ופספסו את הפרס. גם בעונה שעברה היתה פיורנטינה רביעית, הפעם בפער גדול הרבה יותר מנאפולי שהקדימה אותה, וגם ניצחה אותה בגמר הגביע. העונה התמונה לא מבטיחה במיוחד – נכון לעכשיו פיורנטינה שוב רביעית, בגלל פתיחת עונה לא מוצלחת. לאציו, שנכנסה לכושר שיא וגם הביסה את החבורה של מונטלה בקרב ישיר 0:4, נראית פייבוריטית ברורה להעפיל לצ'מפיונס ליג, ובפירנצה מחכים אולי רק להמשך המעידות של רומא.

עד שזה יקרה, יש לבורחה סיכוי סביר להצליח בשתי חזיתות נוספות. בליגה האירופית כיסחה פיורנטינה את רומא בדרכה לרבע הגמר, שם תפגוש את דינאמו קייב הלוהטת. הגביע האיטלקי קרוב אפילו יותר. אחרי שמוחמד סלאח ניצח את יובנטוס במשחק הראשון בחצי הגמר, המשימה בגומלין הביתי מול הגברת הזקנה נראית אפשרית. בהיעדרו של פירלו האמיתי, ואלרו – פירלו בסגול – רוצה לשלוט בעניינים ולהצעיד את הקבוצה לגמר, אולי בדרך להגשמת החלום, תואר ראשון בגיל 30. לא מגיע לו? ברור שמגיע.