אין כמו שבוע נבחרות כדי להמחיש את הקשר המיוחד לליגה. אומנם הנבחרת יקרה ללבנו, ואם כבר השבוע הזה הוכיח משהו זה בעיקר עד כמה התגובות אליה קנאיות ומתלהמות, כאילו הנבחרת הזאת היא מרכז חייו של חובב הספורט הישראלי, שציפה למשחקיה בהתלהבות, ומרוב אכזבה מההפסדים לא יכול היה שלא להתאבל ולקרוא זעקות שבר. אבל יש משהו חסר פרופורציה בין היחס הנלעג לכדורגל הישראלי ברחוב, ביציעים ובתקשורת, לבין היחס הרציני והדרמטי לנבחרת ישראל.
כלומר, זה מוזר שכל השנה נוהגים להתייחס לכדורגל הישראלי בביטול, מדברים עליו בציניות ובגיחוך, מבקרים את הרמה, לועגים לבוני ולאיציק ולכל שאר הפרשנים, רואים את הענף כנלעג ואת אוהדיו כברברים - ופתאום כשמשחקת נבחרת ישראל, אותם אנשים בדיוק לא רק מגלים קשר רגשי עמוק לבחורים - אלא אף מופתעים כשהנבחרת מפסידה לשתי יריבות טובות ממנה, ששחקניהן מככבים באותן ליגות שאנחנו מעריצים. רק מתקבצים החברים המושמצים תחת המדים הלאומיים, ופתאום הם אמורים תוך שני אימונים שבועיים למחוק נחיתות של שלושה דורות? אין בזה היגיון, אין פרופורציה.
בגלל זה הליגה היא מאוד מנחמת, כי היא מאוד בועתית ומנותקת משאר העולם ומכל אפשרות השוואה. הדוגמה הקלאסית היא אלירן עטר, כוכב במונחים ישראליים, השחקן הכי לוהט בליגה, זה שהדיון על זימונו לסגל עורר סערה בקרב האוהדים בישראל, כשלמעשה, בעולם האמיתי, מדובר בשחקן ספסל בליגה הצרפתית. מאז שחזר לישראל עטר כובש בקלילות שמפתיעה גם אותו, אבל כולם זוכרים איך במקום עם כדורגל ראוי המגבלות הטכניות שלו בלטו ומנעו ממנו להשתלב בקבוצת תחתית בצרפת, שם העדיפו כישרונות צעירים, עם יסודות אמיתיים. זה לא מפריע לעטר להיתפס ככוכב ישראלי, נרקיס בביצה.
גם ערן זהבי, למי אכפת מה ערכו במונחים אמיתיים, הנה שחקן העונה, מלך השערים, סופרסטאר אמיתי, פיו פיו. ועומרי בן הרוש יכול להמשיך לחשוב שהוא חסון ופיזי ומתאים לכדורגל האירופאי, כולם רואים איך נפנף בדחיפת כתף את יובל אבידור. ומאור בוזגלו, זה שלא השתלב בשום קבוצה באירופה, איזה תספורת יעשה הפעם, למי ירוץ כשיכבוש, והאם אביו יישאר עד הסוף. זוהי הליגה, ואלה הם כוכביה. כמה נפלא להתנחם בקרבות הפנימיים, כל עוד לא נתקלים בעולם שבחוץ. בדיוק בגלל הסיבות האלה הליגה מכונה ביצה. לא רק המים הרדודים, העכורים, הבוציים, מלאי ריקבון וירוקת, העומדים ללא תנועה. אלא בעיקר שטח תחום, עם יצורים ייחודיים, שפורחים רק בו.
אבל זה כל הקסם. בשבוע הבא מכבי תל אביב נגד הפועל באר שבע, ותהיו בטוחים - עומדת להיות חגיגה. ספק אם מישהו בתקשורת או מישהו מבין האוהדים יחשוב לעצמו "עבור מה כל המהומה הזאת, למה ההתרגשות הגדולה, הרי רק בשבוע שעבר נוכחנו ברמתו האמיתית של הכדורגל הישראלי, די לפאר את השקר הזה, מה הטעם, מה התכלית, בואו נשמור על פרופורציות". להפך, הטראומה מהנבחרת דווקא מחדדת את האהבה לליגה, לקבוצות, לכדורגל הישראלי. פה אנחנו מתחלקים לחלקים קטנים בתוך הביצה, ל-14 שלוליות קטנות, וכל אחת מהן חמימה ונעימה.
עבור השחקנים עצמם החזרה לליגה היא בכלל חגיגה. דמיינו איזו הקלה זו עבור זהבי למשל, כשאחרי המשחק יעשו לו השוואה ראש בראש מול ברדה או בוזגלו, ולא מול בייל או הזאר. דמיינו את טל בן חיים, איזו הקלה עבורו לקבל את הכדור באגף בבלומפילד, ולדעת שספרינט קצר והוא עובר את המגן, במקום לקבל כתף משתקת וגוף חסון שמקדים אותו. ודמיינו את הקהל, את האוהדים, איך יתמוגגו מהמשחק, איך לפרקים יאמינו שהקצב מהנה, איך ישירו ביציע (יותר משיר אחד), איך יקללו (במקום לצלם את בייל), איך ישנאו את היריבה (במקום להתגאות שחטפנו מפלאיני, או לגחך שהרחקנו את קומפאני).
כאן בביצה שלנו אין צורך לפנות לקהל הרחב. לא יהיו אייטמים בחדשות 2, יונית לוי לא תזייף התרגשות לקראת המשחק, אין פה על הפרק העפלה היסטורית ליורו, רק אליפות ישראל. עבורנו זה מספיק, מבחינתנו זה מכובד. זה רק אנחנו פה, הגרעין הקשה. המשכנו הלאה, בטבעיות. שכחנו את ההפסדים לוויילס ובלגיה, האמינו לנו, עברנו כבר דברים קשים יותר. ונכון, כל השחקנים הוכיחו את הבינוניות שלהם במהלך העונה והשבוע במדי הנבחרת, ונכון, מכבי תל אביב ובאר שבע כבר נפגשו פעמיים העונה וייפגשו לפחות עוד פעם אחת, ועדיין, למרות הכל, תתכוננו לאירוע הגדול, להכנות הבומבסטיות, ותהיו בטוחים, זה ללא ספק - משחק העונה!