אפילו בשיא הצלחתו בשנותיו בדאלאס מאבריקס, סטיב נאש מספר שהמאבטחים בכניסה לאולם הביתי של קבוצתו לא תמיד זיהו אותו מיד כשחקן הקבוצה, ולעיתים נאלצו לוודא שהוא לא אוהד רגיל מן השורה, לפני שאפשרו לו להיכנס. בליגה של מפלצות אדם שגובהם הממוצע הוא כ-2.00 מ', סטיב נאש היה סופרמן שנראה כמו קלארק קנט.
בשיאו, שנמשך עמוק לתוך העשור הרביעי לחייו, נאש היה המנצח על מקהלה שסיפקה מספרים היסטוריים, ויזמה שינויים מרחיקי לכת בדרך שבה קבוצות משחקות התקפה בכדורסל המודרני. אינסוף שעות של אימון ולימוד שהצטרפו לכישרון כדורסל חד-פעמי, הפכו את המשחק לקל עבורו ועבור חבריו לקבוצה. נאש היה אמן יצירתי עם דיוק טכני של מנתח. איום קליעה קטלני מכל טווח, עם ראיית משחק אבסולוטית וידי זהב.
נאש התחיל את הקריירה המקצוענית שלו בתור הבחירה ה-15 בדראפט 96' המפורסם.
מחזור הרוקיז שהכניס לחיינו את שמות הנוצצים כמו אלן אייברסון, קובי בריאנט, ריי אלן ואחרים, החביא גם רכז קנדי אלמוני, שאיש לא ציפה שישנה את הכדורסל המודרני במו ידיו. אז, היה קשה לתרגם את המשחק של נאש למקצוענים, אפילו לנאש עצמו. הוא התחיל את הקריירה שלו בקצה הספסל של פיניקס סאנס, בתור המתלמד של ג'ייסון קיד, ובהמשך גם קווין ג'ונסון בהופעת אורח קצרה, ואז עבר לדאלאס, שם פרץ לתודעה תחת שרביטו של המדען המטורף, דון נלסון. דירק נוביצקי אז ילד גרמני גרום בתחילת דרכו, זכה יחד עם נאש לשריקות בוז צורמות מהקהל הביתי, לפני שהשניים מצאו את הנוסחה שלהם להצלחה. הקשר שנרקם ביניהם מאז, על המגרש ומחוצה לו, עיצב במובן מסוים את הקריירות המופלאות של שניהם.
ואז, בטוויסט עלילתי משונה, נאש מצא את עצמו חזרה בפיניקס, תחת מייק דאנטוני, ומה שהיה נראה כמו סוף מוקדם מדי לאגדה, הפך להיות תחילתה של אחרת. ד'אנטוני, שנבעט מהלייקרס בעונה שעברה ומאז לא שב לאמן, אחראי לכמה מהטרנדים הכי חשובים במשחק המודרני, ונאש היה המנוע של ההתקפה ששינתה את פני הליגה בין השנים 2005-2008. נאש הוביל את ההתקפה שסיפקה מספרים היסטוריים, והפך לשחקן היחיד מתחת ל-1.98 מ' שזוכה פעמיים בתואר ה-MVP בהיסטוריה של המשחק. התארים האישיים של נאש תמיד היו שנויים במחלוקת, והדיון סביבם מעלה שאלות מסקרנות לגבי המשחק. עם זאת, אין בר-דעת שיסכים לומר שסטיב נאש בשיאו היה כל דבר פחות מגאון כדורסל יחיד במינו.
אך סטיב נאש תמיד היה יותר משחקן כדורסל. הוא היה מנהיג אמיץ ודעתן בעולם שלא מורגל בכאלה. כך למשל השמיע קולו בנושא המלחמה בעיראק, או כאשר הודה בפני העולם שהוא מסרב לפרוש בין היתר בגלל הכסף המובטח לו. הקנדי, שתמיד היה הסטנדרט למקצוענות, שתמיד היה זה שגורם לכולם להראות טוב יותר, היה דמות משונה בנוף הספורט האמריקאי, ומשך לא מעט אש.
כזה היה גם עם המעבר ליריבה המושבעת, לוס אנג'לס לייקרס. נאש יכול היה לסיים את הקריירה שלו איפה שהיא התחילה, לדשדש בבינוניות בפיניקס לעבר השקיעה, בתור משקולת שמכבידה על הארגון שחייב לו כל-כך הרבה. אך נאש מצא הזדמנות אמיתית במעבר, והוא לקח אותה אחרי שהבין שהסאנס מעדיפים להמשיך הלאה גם הם. נאש לא הסתיר את הקשר של גירושיו להחלטה, והרצון שלו להישאר קרוב לילדיו היה עוד תזכורת אחת מיני רבות שסיפק לנו - מסתבר ששחקני NBA דומים מאוד לבני-אדם לפעמים.
כיום, נאש לא מגיע למשחקי הבית הלייקרס. קל לשפוט אותו ואת מחויבותו לקבוצה שמשלמת לו סכום דמיוני של 9.7 מיליון דולר העונה. באופן אישי, מעולם לא נתבקשתי לחלוק חדר עם 20 אלף אנשים ששונאים אותי, כך שקשה לי לדמיין מהי הדרך הראויה להתנהל בסיטואציה. בזמן שקבוצתו מפסידה לפחות 50 משחקים בעונה שניה ברציפות, לראשונה בהיסטוריה המפוארת שלה, אוהדיה הצבעוניים מתקשים לקבל את מקומם החדש בשרשרת המזון, ורוב המפגשים שלהם עם הרכז הפצוע בן ה-41 לא עשו טוב לאיש. עד הפרישה, נאש התרכז בניסיון נואש להחלים כדי לשוב למגרש, בפרויקטים מחוץ למגרש ובלהיות מנטור במובן הכי מעשי של המילה.
בשנת 2007 נאש פרש מנבחרת קנדה, וב-2012 הפך לג'נרל מנג'ר שלה. הוא הפנים של הספורט בארצו, והוא עושה מה שהוא יכול כדי לקדם אותו. נאש חולק את הידע שצבר ב-18 שנותיו בליגה עם השחקנים המוכשרים של הנבחרות הצעירות וזו הבוגרת, כמו גם עם ג'ורדן קלארקסון, הרוקי שקיבל את המפתחות ללייקרס בהיעדרו. באימונים האישיים שהוא עורך עם קלארקסון, או עם שחקני הנבחרת, נאש מנסה לחלוק את מה שלמד עם הדורות הבאים, ואין דרך הולמת יותר בשבילו להנציח את גדולתו.
אליפות. נאש לא לקח אליפות. יש עוד מיליון דרכים לנסח את המשפט הזה, ואף אחת מהן לא תעלה או תוריד מהמורשת שלו למשחק. נאש שיחק כדורסל שלעיתים נראה כמעט אידאי, נטול פגמים. הוא ידע בעיניים עצומות איפה היו תשעת השחקנים האחרים שאיתו על הפרקט, הוא ידע מה ההגנה לא רוצה שהוא יעשה, הוא ידע איך לעשות זאת. הוא הבין איך ארגון צריך להתנהל בטווח הארוך, כל אדם שבא אתו במגע יומיומי יעיד על כך. הוא היה סמל למצוינות, מנהיגות ואופטימיות. נאש, שעתיד להיכנס להיכל התהילה בהקדם, לא ייזכר כאלוף. אליפויות הן המטרה הסופית של המשחק התחרותי הזה. החשיבות שלהן היא עצומה. נאש עצמו חושב כך.
כשהוא יושיב נכד בחיקו בעוד עשרים שנים, ויספר לו אודות הקריירה הקסומה שלו אי אז כשהתחלף המילניום, הוא יחווה את הגירוד הזה. גירוד שאי אפשר לגרד. ואז הוא ימשיך למנות הישגים. זה לא מיתוס ריק. המקצוענים לא משחקים בשביל החוויה הספורטיבית. במתחמי האימונים של קבוצות לוטורי אין שלטים מעודדים שאומרים "העיקר הכוונה", ואין מדליות השתתפות. מדובר בשכירי חרב מיומנים שמודדים את עצמם בפרמטרים האלה. אל לנו לשכוח זאת. בין אם אנו מסכימים עם המדד הזה או לא הוא אמיתי לחלוטין בעיני השחקנים הגדולים באמת. גם נאש. הדובדבן הזה חמק מידיו, הוא יודע.
בכל מובן אחר, נאש השאיר את חותמו על עולם הכדורסל.
דור חדש של רכזים מדהימים מצעיד את הליגה קדימה, והם חוקרים את המשחק שלו באדיקות של תלמידי ישיבה. כשכריס פול עושה סיבובים בתוך הצבע ושומר את הכדרור שלו חי. כשג'ון וול שובר כיוון וחותך בין שחקני ההגנה בפיק-אנ-רול. הם יודעים למי מגיע קמצוץ מהקרדיט. גם אנחנו יודעים.
נאש לא פרש מבחירה. נדמה שאם הדבר היה תלוי בו, ולא בגופו שפשוט סירב להחלים, הוא היה ממשיך ללהט ולפזז בין מגדלי האדם גם בעונת 2020. במקביל להיותו סמל לספורטאי שקורץ מחומר אחר, הקריירה של נאש תהדהד גם את הקלישאה הכי שחוקה בספורט. היצר התחרותי והאהבה למשחק עדיין עולים על עייפות החומר. בגיל 41, נאש גילה שהוא לא מסוגל להתעלות על גופו. עד כמה שהיינו רוצים לראות אותו פורש בתנאים שלו, כיאה לסופרסטאר שהוא חשוב להבין שאין דבר כזה. אף אחד לא פורש בתנאים שלו. לא באמת.
עולם ה-NBA נפרד מאגדה, מי בטוויטר ומי במאמרים אסירי תודה. אתמול פרש שחקן בן 41, שמעולם לא הטביע במשחק NBA, שלא שיחק מאז אפריל 2014, ומעולם לא זכה לחוש את משקלה של טבעת אליפות על ידו. אתמול פרש שחקן שהמשמעות שלו לכדורסל חוצה גבולות של חלל וזמן.