אין רגע טראומתי יותר לספורטאי ותיק שנמצא בשלהי הקריירה שלו מאשר הרגע הזה. הרגע בו הוא שומע את הקנאק הזה או מרגיש את הכאב החד שלא מאפשר לו לבצע את מה שהוא רגיל לעשות. בדרך כלל זה לוקח לו משהו כמו שתיים-שלוש שניות כדי להבין שזהו, זה נגמר, הקריירה נסתיימה באבחת תנועה אחת לא טובה.
מי שחווה את הרגע הזה בשנה שעברה, וממש לא בפעם הראשונה בקריירה שלו, הוא טומי האס. בגיל 36 הגרמני הוביל 2:5 מול יורגן זופ האסטוני בסיבוב הראשון של רולאן גארוס, כשלפתע זה קרה. "הרגשתי את זה במהלך חבטה אחת, וזה היה אות הסיום בשבילי. הרגשתי משהו קטן בכתף. פתאום לא הצלחתי לבצע את התנועה שלי כדי לייצר כוח ולהרגיש טוב. אף אחד לא מכיר את הגוף שלך טוב יותר מאשר אתה בעצמך, לאנשים מבחוץ קשה להבין את זה. אני? אני ישר הבנתי שמשהו לא בסדר. עם ההיסטוריה שלי, תהליך ההחלמה לא יהיה קל במיוחד. אבל אנסה להמשיך עד הצ'אנס האחרון שאקבל, כדי לחזור למסלול ולשחק בלי כאבים".
את הדברים האלה אמר האס במסיבת העיתונאים אחרי שהתקרר ונרגע, אבל המראות על המגרש היו די קשים ובעיקר מדכדכים. הגרמני הוותיק לא ארז את חפציו וירד מהמגרש, אלא נשאר לשבת על הספסל שלו בחוסר אונים במשך דקות ארוכות. יד ימין והכתף הבעייתית מיושרת בין הרגליים, יד שמאל אוחזת בראש והפנים כלפי מטה עם עיניים עצומות. האיש שעבר כבר אינספור פציעות, כנראה הרגיש שהפעם זה הדבר האמיתי, ושמהפציעה הזו הוא כבר לא יחזור לרמות הגבוהות ביותר של הטניס. לא כשצריך לפגוש שוב את דוקטור דייויד אלטצ'ק בבית החולים בניו יורק ושוב לעבור ניתוח בכתף.
למרות זאת, השבוע יחזור האס לסבב כשישחק בטורניר מיאמי מסבב המאסטרס 1,000.
תומאס מריו האס יחגוג בקרוב (3 באפריל) את יום הולדתו ה-37, ועושה רושם שלאורך הקריירה ציין כמות גדולה יותר של פציעות מאשר שנות חיים. יליד המבורג שבר את שני הקרסוליים, עבר פציעה קשה באגן ועוד שתי פציעות קשות מאוד בכתף, אותה כתף שבה נפצע גם הפעם. הפציעות הללו הן רק פציעות בגינן עבר ניתוחים, ואליהן צריך להוסיף גם פריצת דיסק, פציעה במרפק הטניס ועוד שלל פציעות.
ב-2002 האס קבע את דירוג השיא בקריירה שלו כשהגיע עד למקום השני בעולם ונראה כמו מי שהולך לזכות בכמה תארי גרנד סלאם בקריירה. אלא שאז הוריו עברו תאונת אופנוע קשה מאוד, שהשאירה את אביו בתרדמת למשך כמה שבועות ואת אמו פצועה קשה מאוד ושהתה בטיפול נמרץ כמה ימים. האס עזב את הטניס לכמה שבועות כדי לשהות ליד ההורים. "זה היה אולי הפרק הקשה ביותר בחיי באופן כללי", אמר לימים כשהוא מוסיף בהומור: "הם עדיין כאן איתנו ויכולים לשבת ולסבול מצפייה במשחקים שלי בטלוויזיה".
כאילו שהאירוע הזה, שכאמור הגיע בשיא הקריירה שלו, לא הספיק, אז מיד עם חזרתו לסבב נפצע האס לראשונה בכתף ונאלץ לעבור ניתוח שהשאיר אותו מחוץ לטניס למשך שנה וחצי. האס היה זקוק לזמן כדי לחזור לאיתנו, כשפרט לרבע גמר אליפות ארה"ב ב-2004, הוא לא רושם הישגים גדולים בטורנירים. שנת 2007 כבר הייתה נהדרת מבחינת הגרמני, שאחרי עוד כמה פציעות, תיקונים ושיפוצים, נראה נהדר ואפילו חזר להיות חבר קבע בטופ 10 העולמי. אפילו הפציעות הקבועות - כולל אחת שמנעה ממנו לעלות לשחק בשמינית גמר ווימבלדון מול רוג'ר פדרר - לא עצרו את האס. הפציעות המשיכו להגיע, אבל הן לא עצרו את הטניסאי הנחוש, שתמיד הרבה לדבר על כמה שהוא אוהב את המשחק. ב-2009 הוא שוב נראה נהדר, זכה בטורניר הביתי בהאלה כשהוא מנצח שם את נובאק דג'וקוביץ', עליו גבר גם ברבע גמר ווימבלדון לאחר מכן רק כדי להיעצר מול פדרר בחצי הגמר. ואז הגיעה עוד פציעה, ועוד שנה בחוץ.
הפציעה הזו, באגן, כבר הייתה שונה מקודמותיה. היה נראה שבגיל 32 ועם הגיליון הרפואי העמוס שלו, האס כבר לא יחזור לטניס מקצועני. "חשבתי על הכול. תהיתי: 'האם אני אהפוך להיות איטי יותר?', 'האם אהיה שוב מסוגל להכות אייס במהירות של 210 קמ"ש?'. לא הייתי בטוח שאוכל לחזור מהפציעה הזו בגילי, אבל זה היה לפני הרבה שנים, כשהייתי בן 32", אמר לאחרונה בריאיון ל-ESPN. אלא שגם אז, הקסם לא פג והאס חזר לקאמבק אחד נוסף, בו הציג לפרקים את הטניס הטוב ביותר בקריירה שלו. פתאום, ב-2012 ובגיל 34, הצליח הגרמני לנצח בזה אחר זה שחקנים גדולים (פדרר, תומאש ברדיך, ז'יל סימון, מארין צ'יליץ', פלוריאן מאייר, מרדי פיש, ניקולאס אלמגרו, ינקו טיפסרביץ' ואחרים) ואפילו לזכות בתואר הביתי בהאלה ולהגיע לגמר בשני טורנירים מסבב ה-ATP 500, בהמבורג ובוושינגטון.
ב-2013 המשיך האס במומנטום ורשם את אחד הניצחונות הגדולים בקריירה שלו כשהציג כנראה את הטניס הטוב בקריירה שלו ב-2:6, 4:6 על נובאק דג'וקוביץ' בטורניר המאסטרס במיאמי. נדמה היה שהאס מנצח לא רק את היריבים, אלא גם את הזמן ואת הגוף הנוטה לפציעות שלו כששהה בקביעות בסביבות הטופ 10 העולמי (11 היה דירוג השיא). עד שב-2014, כאמור, הכתף שלו התחילה להציק והובילה לפרישות ממשחקים וטורנירים וגם לפרישה המתסכלת מכולן.
חזק מכל פציעה
להאס יש מנטרה אחת שתמיד חזר עליה לאורך הקריירה שלו והיא אומרת: "אני רוצה לפרוש מהטניס בתנאים שלי". על שלל הפציעות בקריירה שלו חזר ואמר: "אני חי את החלום שלי וחייב להיות גמיש. תמיד רציתי לראות לאן התשוקה שלי תיקח אותי". האס נשוי לשחקנית והדוגמנית האמריקאית היפייפיה שרה פוסטר ולשניים יש ילדה בת ארבע, ולנטינה. האס תמיד אומר שבתו הקטנה היא אחד המניעים הכי חזקים בשבילו להמשיך להילחם בפציעות. "זה קצת דביק", הוא אמר, "אבל אני רוצה שוולנטינה תראה את אבא שלה במיטבו ובגיל שהיא מבוגרת מספיק כדי באמת לזכור את זה".
האס, כפי שמאשר לוואלה ספורט פרשן הטניס הגרמני הוותיק יורג אלמרוט, הוא כוכב הטניס הגדול האחרון של גרמניה. כל מי שאי פעם ביקר בטורניר טניס בגרמניה, ולשמחתי יצא לי לעשות כך, ראה שקשה להבחין האם הקהל המקומי צופה בשחקן מהמדינה שלו או לא. לרוב, הקהל ממלא את המגרשים, אבל האווירה די ניטרלית ורחוקה מאיזושהי פנאטיות כמו במקומות רבים בעולם. למרות שהיו ועדיין יש לגרמניה עומק מרשים ושחקנים מצוינים רבים כמו פיליפ קולשרייבר, בנימין בקר, פלוריאן מאייר ואחרים, אף אחד מהם מעולם לא התקרב לאהדה ולהילה שיש סביב האס. הילד מהמבורג, שעבר בגיל 14 לאקדמיה של ניק בולטרי בפלורידה ואפילו עבר לגור בביתו, הוא היחיד שיכול לגרום לקהל הגרמני להישמע כמו קהל ביתי באמת.
צריך לזכור שהאס הגיע בתום תקופת הנפילים בטניס הגרמני - שטפי גראף ובוריס בקר - וגדל כשהוא מעריץ גדול של האחרון. הגרמנים הפכו לאוהדי טניס גדולים ועקבו אחרי כל המשחקים של בום-בום וגראף והייתה ציפייה שהאס ימלא את המקום שלהם. בנוסף, הייתה לו ועדיין יש לו את אותו דבר חמקמק שאי אפשר ללמד או להשיג: כריזמה. האס תמיד נחשב לדמות אהודה מאוד בקרב הנשים ולדמות נערצת על ידי הגברים ברחבי העולם. בולטרי אפילו דואג לציין תמיד שכילד האס התעסק יותר עם השיער שלו, הכובע ההפוך והבגדים מאשר עם הפורהנד, הבקהנד והסרב.
אחד הגדולים אי פעם שלא זכו בגרנד סלאם
אין ספק שטומי האס עונה באופן מושלם להגדרה "אחד הטניסאים הטובים ביותר בהיסטוריה שלא זכו אפילו בתואר גרנד סלאם אחד". לגרמני יש סרב, פורהנד אדיר ובקהנד שהוא תענוג לעיניים, הוא יודע לגוון את המשחק שלו, לעלות לרשת, להתאים את עצמו לכל סגנון משטח ובעיקר לשחק טניס נפיץ מאוד. סגנון טניס שבכל שנייה יכול לגמור את הנקודה עם ווינר אדיר לפינה. או כמו שאמר עליו בולטרי: "אני מאמין שיש לו את סגנון המשחק שביום נתון יכול לנצח כל שחקן בעולם. הוא משחק התקפי, עולה לרשת, יש לו סלייס נהדר, פורהנד מעולה ומשחק רשת טוב מאוד".
אלא שבשביל לרשום הישגים באופן עקבי בסבב הרצחני של היום, לא כל שכן לזכות בתואר גרנד סלאם, אתה חייב להיות ב-100 אחוז כשירות. אי אפשר לנצח את רוג'ר פדרר, רפאל נדאל, נובאק דג'וקוביץ', אנדי מארי או אפילו שחקנים מדרג נמוך, אחד אחרי השני אם פתאום יש איזשהו עקצוץ לא נעים בכתף. אתה חייב להיות בעל יכולת לעמוד בעוצמות ובאינטנסיביות הגבוהות האלה במשך חמש מערכות. גם בולטרי הסכים לזה ואמר: "טומי תמיד בטוח שהוא יכול לעשות את זה, שהוא מסוגל לנצח כל אחד. הוא לא מוכן לקבל 'לא' כתשובה. הוא הולך לחדר כושר, קורע את התחת שם ומשקיע בזה הרבה זמן. יש לו טכניקה נהדרת, אבל הכול תלוי בפציעות. כדי לנצח את השחקנים מהטופ העולמי, אתה חייב להישאר בריא. אם משהו מטריד אותך, אין לך שום סיכוי מולם. הדבר הטוב בו שהוא גרמני, והם תמיד חושבים שהם יכולים לכבוש את העולם ולא משנה מה יהיה".
בחברה טובה
כשהאס מודאג ממחשבות על הקאמבק בגילו המופלג (זה כנראה לא המקרה), הוא תמיד יכול להסתכל על אחרים ולשאוב עידוד רב. רוג'ר פדרר יהיה בן 34 באוגוסט הקרוב ולא נראה שהוא הולך לאנשהו (טפו טפו), פליסיאנו לופס, בן גילו, משחק לאחרונה את הטניס הטוב בקריירה שלו ומדורג במקום ה-12 בעולם. גם דויד פרר בן ה-33 עדיין רחוק מלומר את המילה האחרונה והוא מדורג במקום השמיני. אפילו איבו קרלוביץ' הנפיל חווה רנסנס בגיל 36, זכה השנה בתואר וטיפס עד המקום ה-24 בעולם.
מצד אחד, כל החבורה הזו עדיין נמצאת בשיאה ועושה רושם שאורך הקריירה של טניסאי גדל משמעותית בשנים האחרונות. מצד שני, אף אחד מהשמות שהוזכרו כאן לא עברו את הפציעות שעבר האס, שיציין בקרוב 37. לכן, ואלא אם יצליח שוב להדהים את כולם, נראה שהסיבוב הנוכחי של הגרמני הוא גם סיבוב פרידה מהקריירה ומהקהל שכל כך חיבק אותו לאורך 19 השנים מאז הפך לטניסאי מקצוען בסבב.
כשהוא בן 37, הרוויח למעלה מ-13 מיליון דולר רק מטניס, נשוי ואב לילדה, הקאמבק הנוכחי של מלך הקאמבקים הוא המרשים מכולם. זאת מכיוון שהוא מראה כמה האס באמת אוהב את המשחק, חי מהתחרות ומאמין בעצמו וביכולות שלו. לנו, חובבי הטניס שמלווים אותו עוד מאז שפרץ לתודעה כילד די פרוע בן 19 שחדר אל הטופ 50 העולמי, נותרו (ככל הנראה) רק הזדמנויות מעטות ליהנות מהשחקן הזה. כמו ולנטינה, כדאי שגם אנחנו נזכור את הרגעים האלה היטב, כי אנחנו נתגעגע אליהם ואליו.