לאחר האולסטאר המדור חילק את העונה שנותרה לקליבלנד לשני חלקים. הלילה היא סיימה את החלק הקשה, שכלל שלושה שבועות עמוסים ומאתגרים במיוחד. מכאן הסיפור משתנה, גם מבחינת כמות משחקים (הקאבס הם היחידים בליגה כרגע ששיחקו 69 משחקים), גם מבחינת בק-טו-בק (נשאר אחד כזה, בשבוע האחרון), גם מבחינת איכות היריבות (משחק חוץ בממפיס הוא המשחק הקשה במיוחד היחיד שנותר) וגם מבחינת כמות המשחקים בבית (שמונה מתוך ה-13 שנותרו).
בכתבה ההיא כתבתי שהקבוצה של דיוויד בלאט צריכה להגיע לשלב הזה של העונה קרובה מספיק לוושינגטון ושיקגו בקרב על המקום השלישי, בפועל היא הגיעה לנקודת הציון הזו במקום השני עם פער קטן מטורונטו. לנסיגה של היריבות יש חלק גדול במצב הזה, אך גם ליכולת של קליבלנד לשמור על אחוז ניצחונות גבוה בסיטואציה לא פשוטה. למרות שהמסע המפרך הסתיים בהפסד למיאמי במשחק החלש ביותר של קליבלנד המחודשת, הקאבס ייקחו מהתקופה הזו בעיקר דברים טובים.
בלאט: "המטרה - המקום השני", לברון: "אני לא משחק בשביל המיקום"
קליבלנד נעצרה עם הפסד 106:92 במיאמי, וייד קלע 32 נקודות
16 נקודות לכספי בהפסד סקרמנטו לאטלנטה, דאלאס עצרה את ווסטברוק
לעומת השבוע שעבר, הפעם ההפסד לא עמד במוקד. את המשחק הגדול של השבוע האחרון קליבלנד ניצחה, וזה היה חתיכת משחק, אולי הטוב ביותר העונה בכל הליגה. סן אנטוניו אמנם הפסידה את המשחק, אך זו הייתה סן אנטוניו האמיתית, האלופה המכהנת, שלשמחתנו ולצערן של שאר קבוצות המערב נראית כמו האלופה מלפני שנה בשבועיים האחרונים. אין דרגת קושי גבוהה יותר ב-NBA מאשר מפגש מול הספרס בטקסס כשטוני פרקר, טים דאנקן, קאווי לאונרד ודני גרין בשיא יכולתם. וקליבלנד מצאה דרך לנצח.
לדרך הזו יש שם: קיירי אירווינג. ההצגה של קיירי הייתה סמלית במיוחד מאחר שהתרחשה באולם בו לברון ג'יימס איבד את האליפות, האולם בו התפרקה מיאמי. כאשר לברון חבר אל דוויין וייד וכריס בוש במיאמי, הוא קיווה לשתף פעולה עם שחקני-על נוספים בשיאם. אבל הגוף של וייד אפשר לו רק עונה אחת נוספת כשחקן-על אמיתי, עונה בה לברון הוא זה שנעלם בגמר, ובוש מעולם לא היה כזה. בשלוש השנים הבאות הקבוצה הפכה לתלויה יותר ויותר בלברון, בגמר האחרון וייד ובוש התקשו לתפקד אפילו כשחקני משנה ראויים.
המסר של קיירי לקינג ג'יימס במשחק הזה היה ברור: אתה יודע מה היה חסר לך בגמר האחרון? אותי. זה המסר שלברון חיכה לו כל העונה הזו, זה מה שהיה הכי חסר לו בחצי הראשון שלה. הציפייה המקורית הייתה שקווין לאב יהיה הכוכב הגדול שלצד לברון, שקיירי יהפוך לצלע השלישית שלא בטוח שתדע להשתלב. העונה השלישית של אירווינג ב-NBA הייתה מאכזבת ותרמה לתחושה שהוא לא הסופרסטאר שציפו ממנו להיות. אך ניצנים לשינוי ובגרות הוא הראה בנבחרת בקיץ, כשהשתלב נהדר לצד שאר הכוכבים, וגם בחצי הראשון של העונה הוא היה נקודת אור די בודדת.
ככל שהעונה מתקדמת מתבררת עובדה חשובה: הסיטואציה הנוכחית אידיאלית עבור קיירי. למרות שבמבט ראשון הוא לא נראה כזה, הוא שחקן שיודע לעבוד עם שחקנים גדולים לצדו ואפילו זקוק להם. לברון נפל לו מהשמיים, גם כמנהיג ותיק וגם כמנהל משחק מעמדת הפורוורד הוא בדיוק מה שקיירי היה צריך כדי להביא לידי ביטוי את הכישרון העצום שלו כפוינט-סקורר. והכישרון הזה אכן עצום, עם שילוב בין קליעה מבחוץ, יכולת דריבל וסיומת ליד הטבעת ברמות הגבוהות ביותר, שילוב שרק סטפן קרי שותף לו כיום.
אירווינג מפתיע לטובה ביכולת לרסן את עצמו ובעיקר ביכולת להכיר את עצמו ולדעת מתי הוא חם ומסוגל להשתלט על משחקים. היעילות שלו רק הולכת ומשתפרת ככל שהעונה מתקדמת, בשלב הזה הוא כבר מדורג 18 בליגה במדד היעילות ושני בין הפוינט גארדים באחוז הקליעה המשוקלל (ראשון, כמובן, קרי). הוא הוריד משמעותית את כמות הזריקות שהוא לוקח מחצי מרחק והוא מתמקצע ביכולת לנצל את היתרון הקטן שנוצר כשהוא מחכה בצד החלש וההגנה מתמקדת במהלך שמתבצע בצד השני (תחום שקליבלנד כקבוצה משתפרת בו ככל שהעונה מתקדמת).
הוא גם אוהב מעמדים גדולים. זה לא מקרה ששתי הצגות ה-50 פלוס של קיירי היו נגד פורטלנד (במשחק בו לברון לא שיחק) וסן אנטוניו, שתיים מהגדולות של המערב, זה לא מקרה שהוא היה המצטיין בגמר אליפות העולם. הפלייאוף הוא עולם אחר בכל מה שקשור ללחץ, אבל האינדיקציה הראשונית מרמזת שניתן לצפות מקיירי להצגות גם שם.
זה זמן טוב להזכיר שהילד יחגוג בשבוע הבא 23. הוא צעיר בשנה וחצי מג'ון וול ודמיאן לילארד, למשל. בעונה בה קרי, ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק מבצעים קפיצת מדרגה בגילאים 25-26, חשוב להדגיש שקיירי עוד נמצא בשלב של לפני השיא. בקיץ ייכנס לתוקף חוזה של חמש שנים שישאיר אותו בקליבלנד בגילאים 23-28, תקופה בה הוא בהחלט מסוגל להגיע לרמה של המועמדים ל-MVP השנה. זה בטווח היכולות שלו. אם מישהו עוד חושש שלברון יעזוב את קליבלנד, אפשר לשכוח מזה. הוא לא יחמיץ את ההזדמנות לשחק לצד קיירי כשהוא נכנס לשיא הקריירה שלו. זה בדיוק מה שהוא חלם שיהיה לו במיאמי וזה בדיוק השחקן שהוא צריך לידו כשהוא נכנס לשנות השלושים שלו.
פרט לקיירי, הנקודה המעניינת ביותר בניצחון בסן אנטוניו הייתה הפתרון ההגנתי של דיוויד בלאט להתקפה הקטלנית של הספרס. בעצם, כשהיא ביום כזה, לא ניתן לדבר על פתרון להגנת הספרס אלא על דרך להקשות עליה קצת יותר, נסיון למצוא את הרע במיעוטו. בלאט הגיע למסקנה שהרע במיעוטו זה חילופים אוטומטיים. בחלקים גדולים של הרבע האחרון קליבלנד ביצעה חילוף על כל חסימה והעדיפה לנסות להסתדר עם המיס-מאץ' שנוצר מאשר עם כל בעיה אחרת שיוצר הפיק נ' רול. סן אנטוניו, כמובן, ניצלה לא פעם את המיס-מאץ', אם לא מיד אז בסבלנות ובדרכים עקיפות. אבל היו גם כמה התקפות בדקות האחרונות בהן היא נתקעה.
הספסול של קווין לאב ברבע האחרון נבע, בין היתר, מההעדפה של בלאט לשחק עם הרכב נמוך שכולל חמישה שחקנים שמסוגלים להתמודד עם שחקני חוץ (וגם כתגובה להרכב נמוך של גרג פופוביץ'). ג'יימס ג'ונס וטריסטן תומפסון הזריזים היו שחקני הפנים שלו. יכול להיות שאם שון מריון היה כשיר הוא היה משחק במקום ג'ונס, הוא בדיוק שחקן מהסוג שמתאים לשיטה, כזה שיכול לשמור גם על שחקני פנים וגם על שחקני חוץ. לא בטוח שמריון, בגילו ובמצבו הפיזי, יהיה מסוגל לתרום בפלייאוף. אם כן, הוא יוכל להיות הנשק הסודי של בלאט כשהוא ירצה לעבור לחילופים אוטומטיים.
מריון כבר הודיע שיפרוש בקיץ, מה שישאיר את קליבלנד עם ג'יימס ג'ונס כאופציה יחידה להרכבים נמוכים. לא אופתע אם המטרה המרכזית של דיוויד גריפין בקיץ תהיה להביא שחקן מהסוג הזה, מחליף בכיר לעמדות הפורוורד שמסוגל לקלוע מבחוץ ויכול לשמור גם על שחקני פנים וגם על שחקני חוץ. שחקן מהז'אנר של תד יאנג יכול להיות השימוש היעיל ביותר בחוזה הניתן להתרה של ברנדון הייווד, בין היתר בגלל שקליבלנד לא זקוק לשחקן בכיר באף עמדה אחרת.
ההפסד הטרי למיאמי יכול לשמש בעיקר כנורת אזהרה לחודש שנותר, חודש בו קליבלנד צפויה להוריד הילוך (בדומה לשאר הגדולות) ולאפשר מנוחות יזומות לשלושת הכוכבים (כפי שכבר עשתה עם קווין לאב). הסכנה בהורדת הילוך היא נפילת מתח מוגזמת שיכולה גם לגרור הפסדים וגם להקשות על השחקנים לחזור לכושר שיא לקראת הפלייאוף. לבלאט יש יתרון בתחום הזה. אם יש משהו שלומדים במכבי תל אביב לא פחות מאשר ב-NBA, זה לתמרן בין רמות משתנות של חשיבות ואינטנסיביות של משחקים ולדעת לנצח יריבות נחותות גם בימים פחות טובים וללא חלק מהכוכבים.