בווידאו: מכבי תל אביב מנצחת את הפועל פתח תקוה
Like
בכל הראיונות בסוף העונה הקודמת ובתחילת זו הנוכחית יעקב שחר התייחס די בביטול להצלחה של מכבי תל אביב. היום הם למעלה, מחר אנחנו. היום הם עושים דברים יפים ומתקדמים, אבל אנחנו היינו שם קודם. שתי אליפויות? נו, טוב. שלטון מוחלט בליגה? נו, שיהיה. ג'ורדי קרויף? מי? מה? אהה. אבל מה הוא שווה בלי כסף.
בכל הראיונות האלה בלט דבר אחד. זחיחות. עומק המשבר של מכבי חיפה עבר מעליו. כאילו לא נוגע בו. הפרשנים מדברים, הכתבים מלכלכים, הצהובים מנצחים ואפילו המועדונים הקטנים עוקפים אבל התובנה מיאנה להגיע לאיש שלא רגיל להפסיד. האסימון עוד לא ירד. השליח עם ההודעה דפק על הדלת, אבל שחר ישב בבית ולא פתח. עד שהגיע חלון העברות האחרון.
נכון, להעפיל לפלייאוף העליון עם שחקנים כאלה זו לא חוכמה גדולה, אבל מה שקרה בינואר האחרון מהווה בשורה חשובה למכבי חיפה הדרייב של יעקב שחר שוב כאן. הדרייב שהניע אותו להפוך לבעלים מספר 1 בישראל עוד לא כבה. אמרו שהוא עייף, טענו שהוא אדיש, אבל אדם שמשלם סכומים כאלה לאלירן עטר ואיתי שכטר לא יכול להיות אדיש או עייף.
אין ספק אחרי הרבה זמן, ואולי באיחור לא אופנתי, הנסיקה של מכבי תל אביב (והכישלון התורן של הקבוצה שלו, כמובן) הצליחה בסוף להדליק אותו מחדש. אל תשכחו זה אותו שחר שלא שש לפתוח את הכיס כדי לשלם סכומי עתק לשחקנים ישראלים. היום הוא מביא שניים כאלה, ורק בינואר. זה אותו שחר שלא שש להביא בעבר שחקנים בעייתיים כמו אלירן עטר. אלא שיותר אין לו ברירה. הוא צריך אותם.
הדרך עוד ארוכה עד שמכבי חיפה תחזיר אליה את תואר האליפות. אבל כמו כל דבר במועדון הזה, הכל מתחיל ונגמר ביעקב שחר. בדרייב שלו, ברעב שלו, ברצון שלו להוכיח, בצורך שלו להראות ובפתיחות שלו להפנים. האופן שבו הפך את מכבי חיפה בינואר בדרך לפלייאוף העליון מלמד אולי על סוג של הצלחה (חלקית), אבל בעיקר על טירוף מחודש ובריא.
Share
העונה הסדירה הסתיימה, והנה תכף מתחיל לו הפלייאוף המגוחך. שלושה מחזורים יכללו רק שלושה משחקים, כשכולנו מחזיקים אצבעות להפועל עכו והפועל פתח תקוה, שאולי בכל זאת יכניסו מעט דרמה ועניין בתחתית, למרות שלא יקרה כלום ואיש לא ירגיש אם שתי הקבוצות הלא מקצועיות האלה ייעלמו מהמפה ויירדו. בכל שנה יש לנו ביו שתיים לארבע קבוצות כאלה, עד שאתה שלא מבין בשביל מה יש ליגה של 14 קבוצות. למען הפקידים בעכו? לטובת קבוצת המושאלים מפתח תקוה? ומה מצפה לנו בעתיד? הניסוי של בני לוד? קבוצת העירייה החדשה מעפולה?
ייתכן מאוד שהגענו לשלב שבו יש להחזיר את ליגת העל ל-12 קבוצות. מהפכת ה-16 והמעבר ל-14 השיגו את שלהם: הליגה נותנת במה לישראלים. התקציבים הפכו שפויים יותר. לצעירים יש מקום במספיק מועדונים בארץ. תהליך ההנמכה והדיאטה עשה את שלו. אפשר בלי חשש לעבור למבנה יותר הגיוני: 12 קבוצות, שלושה סיבובים, כשהדבר החשוב ביותר הוא להשיל מעלינו מועדונים כמו הפועל עכו ולהחזיר אלינו קבוצות כמו הפועל פתח תקוה כשהן מוכנות ובשלות לכך.
מבנה של 12 קבוצות יעלה מחדש את רמת המאמנים, יחלק את העוגה בצורה יותר הגיונית, יציל את הליגה הלאומית המשעממת וישאיר בליגה הראשונה רק כאלו שראויות לכך. וכן, גם נקבל מבנה יותר הגיוני של עונה, ולא את הקשקוש הנוכחי.
Comment
מדהים היה לקרוא השבוע, כמו בשבועות שקדמו לו, את הביקורת שיוצאת מהפועל תל אביב כנגד המאמן אלי כהן. בזמן שרן בן שמעון מעלה קבוצה לא בשלה ולא מספיק טובה לפלייאוף העליון, האדומים עוד מעיזים להמשיך לגלגל את האחריות למאמן שלהם ולהאשים מישהו בתחלואי המערכת הכי רקובה שהיתה להפועל תל אביב אי פעם. מערכת שמכשילה שחקנים, מפילה מאמנים, מסמנת שעירים לעזאזל והורסת כל דבר טוב שצומח אצלה. זהו כאוס שטורף את כולם, אבל לפני הכל, כפי שאנחנו למדים מתקופת אלי כהן, דומב ובן שמעון הוא אוכל קודם כל את ההיגיון והכבוד הבסיסי.
לא, אלי כהן לא מצליח להציל את הפועל תל אביב מעצמה. אבל זה קודם כל כי הוא מאמן רציני, ולא כזה שמגיע להכניס מוטיבציה באמצע עונה. הסיטואציה שלו שונה מזו של רוני לוי, עוד מאמן נפלא שכן מצליח לעשות קסמים כמחליף.
הסיטואציה שלו שונה, בין היתר, בגלל התמיכה. בגלל האמונה. בגלל הביטחון שנותנים למאמן. הפועל תל אביב היא בדיוק ההפך. החליפו שם בוס, למרות שזה לא רשמי, אבל הרוחות הן אותו רוחות. והרכילות היא אותה רכילות.
והסכינאות היא אותה סכינאות. גם ככה קשה להצליח שם, אבל מה שעושים לאלי כהן הופך זאת לבלתי אפשרי.
והעונש שמחכה להם עלול להיות כמעט חמור כמו ירידה. מישהו עוד עלול להתגעגע מעט לברקוביץ' ודומב. פתאום מה שנראה כמו פרידה הגיונית ומתבקשת, נראה גם כמו עוד ספין חסר מטרה ארוכת טווח.
המחזור הבא: מכבי תל אביב מכבי חיפה
יש משהו מאוד דומה בסיפור של אלירן עטר וערן זהבי, שני הסופרסטארים שהולכים להיפגש על המגרש בשבוע הבא. בשני המקרים, קבוצות האם של שחקני העל הללו לא ששו לקלוט את כוכבי העבר שלהם בזמן שחזרו מחו"ל. הפועל תל אביב עם זהבי, מכבי תל אביב עם עטר. בשני המקרים, הקבוצות העדיפו שחקנים אחרים והוציאו כסף על רכש שונה. גאווה? דעה קדומה? תחליטו לבד. אבל קשה שלא לראות ששני הסיפורים נפתחים באותה צורה.
אבל הסיפור המרכזי הוא מכבי תל אביב. כשברקע ההצלחה של דור מיכה, ובלעדיו אף שחקן בית כמעט שלא משתלב במועדון הזה, טעויות ההצלחה של מכבי תל אביב מתחילות להזכיר את אלו של מכבי חיפה מהעבר.
בסוף השבוע פרסם אופיר סער כתבה מצוינת על מחלקת הנוער של הצהובים ואיזה מנגון מפחיד הם פיתחו שם, אבל רק כדי להזין את קבוצות הליגה האחרות. האם ליגת העל היא כל כך קשה שאי אפשר לשלב יותר שחקני בית אצל האלופה? האם הרמה של שחקני הרכש עולה כל כך על אלו שצומחים בנוער? האם בעונה שבה אין אירופה, אי אפשר היה להשיג יותר בתחום הזה?
ומכבי תל אביב רק הולכת אחורה בתחום הזה. בסופו של דבר, נשארו רק עם דור מיכה. דור פרץ, קשר בתפקידו, מקבל הזדמנות כבלם ולא בעמדתו המקורית, וגם זה לא שלם ולא מלא. זה בדיוק מה שקרה למכבי חיפה. מחלקת נוער מפוארת, גאוות המועדון, אבל השחקנים שלה בעיקר שירתו את שאר הליגה ולא קיבלו את ההזדמנות לרענן ולהמריץ את השורות.
כמובן, אין בכך להעיד על נפילת מכבי תל אביב העתידית. רק על תחילתו של חטא יוהרה, ביטחון מוגזם שהמערכת חזקה מכל דבר. אם אלירן עטר יכבוש שער בבלומפילד, וימנע מהצהובים ניצחון חשוב, זו תהיה עוד הזדמנות של מכבי תל אביב לחשוב על הנוסחה שלה בשלוש השנים האחרונות.
