להלן מספר דברים שחובבי הספורט למדו על עצמם ממערכת הבחירות האחרונה.
1. הדבר הראשון, והברור מכולם, הוא שמעכשיו יהיה קשה לרדת על תקשורת הספורט. ההתנהלות בתקופה האחרונה של הכתבים המדיניים והפרשנים הפוליטיים היתה כל כך שערורייתית, עד שמדורי הספורט נראו בימים אלה כמו דוגמה ומופת לאתיקה. נהוג להאשים את עיתונאי הספורט בחובבנות, בהתלהמות, בסנסציוניות, בדיווח מוטה ומוסת, אבל סביר להניח שגם אופירה צקצקה בלשונה מההידרדרות המוסרית של שני העיתונים המובילים, אפילו פרימו התקשה להאמין כמה נמוך אפשר לרדת, וכן כן, גם אוהדי ספורט, אלה שכבר התרגלו לסטנדרטים של צהובונים, הביטו בהלם בעמודים הראשיים של העיתונים והטיחו אותם בכעס תוך מלמול "מה זה החרא הזה", ודילגו לעמודי הספורט על מנת לקבל קצת שפיות, שלא לומר איכות.
ואם נמשיך בדימויים מעולמנו, הרי ש"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" (על "הארץ" אנחנו כבר מזמן לא מדברים) הציגו את האירועים בכזה חוסר אובייקטיביות, שלרגע נראו כאילו הם מנוהלים על ידי פנאטים חסרי אחריות בפורום אוהדים, ילדים מחוצ'קנים מאחורי מקלדת, כמו שאומרים אצלנו. הם עיוותו את המציאות והציגו אותה כרצונם, פגעו באמונם ובעיקר זלזלו בקורא, ולפרקים נראו כמו הזן הנמוך ביותר של אוהדים, הקטנוניים ביותר, אלה שלא אכפת להם להפסיד, העיקר שהקבוצה היריבה תפסיד יותר. בנוסף, כמובן שהציבור הרחב גם למד על התקשורת את מה שחובבי הספורט ידעו מזמן: לדעה הרווחת לפיה העיתונות המודפסת היא מעמיקה ואמינה יותר כבר אין ביסוס, הדבר האמיתי הוא האינטרנט. ברוכים הבאים לטוויטר.
2. אלה הם ימים יפים לקבל פרופורציות חדשות, כי לעומת הנבזות הצינית של עולם הפוליטיקה, אנשי הספורט מתגלים כתמימים והגונים. בימים של הבטחות חסרות כיסוי, פתאום שקרים של מאמנים נראים כל כך חביבים. לפתע בלבולי הביצים בעמדת הראיונות נראים כל כך לא מזיקים. מה הם כמה תירוצים עלובים של ספורטאים או ספינים של מאמנים, לעומת שקרים מתועבים של פוליטיקאים. מאמן מנסה להגן על עצמו ולהגיד שניסינו לתקוף, עוד לא התחברנו, צריך לעבוד קשה, בעוד הפוליטיקאים מרמים אותנו לעיני המצלמה, מבלי להניד עפעף, לוקחים קרדיט על דברים לא להם, גנבי דעת מהזן הכי נמוך. בעלי קבוצות אומנם מציגים בפגרה מצגי שווא בניסיון לפתות אוהדים לקנות מנויים, אבל הפוליטיקאים, המרושעים הציניים האלה, אשכרה גונבים לנו את הכסף. אומרים שבספורט המקצועני אבדה הנשמה, לרוב נציגינו בכנסת מעולם לא היתה כזו.
3. תמיד אמרו שהכדורגל הוא המקום היחידי שמתקיימים בו יחסים בריאים ונורמליים בין ערבים ליהודים, אבל זה תמיד נשמע קלישאה, הרי אנחנו מכירים את הקללות הגזעניות ביציעים. אבל אז הגיעה תקופת הבחירות, כולל מפלגה גזענית שלידה בית"ר ירושלים היא סמל לסובלנות ואהבה, ושוב התברר שבהשוואה לפוליטיקה, הכדורגל הישראלי הוא לא רק דוגמה לדו קיום, אלא אף רודף שלום. נאמר זאת כך יונית: אילו מישהו מעולם הכדורגל היה אומר דברים גזעניים כפי שאמר ליברמן לאיימן עודה, הוא היה מקבל שני רדיוסים. מרזל הסית לפגיעה בזועבי ויצא בשלום, בעוד אצלנו נקנסים על כל קרטיב. מה הם כמה שירים ביציע, לעומת רבבות בכיכרות שמריעים לדברי הגזענות של גרבוז. נהוג ללגלג על בית הדין של ההתאחדות, אבל הוא לפחות מנסה לייצר מראית עין של מלחמה בגזענות. בעולם האמיתי ויתרו על זה לגמרי.
4. ולסיכום, האלימות. השנאה. הפנאטיות. קצת פרופורציה. מי ששוטט ברשתות החברתיות בשבועות האחרונים נתקל בטיפוסים כל כך אלימים ואכזריים, עם שיח פוליטי קשה ומלא שנאה שהידרדר להשמצות מלוכלכות, שנדמה ששום דרבי בעולם יוכל לשחזר את האמוציות של כמה מהמתלהמים ואת האיבה בין שני הצדדים. אימהות בארוחות ערב משפחתיות בימינו כבר גוערות בבני המשפחה "די לדבר על פוליטיקה, אולי נדבר על כדורגל", רק בתקווה להרגיע את הרוחות. בתור תושב האזור, אני יכול להבטיח לכם שכיכר רבין, גם אחרי חגיגות אליפות הסוערות ביותר, לא נראתה מטונפת ומלוכלכת כמו אחרי הפגנות הימין והשמאל. בימים רגילים חובבי הספורט נתפסים כמשוגעים לדבר, אבל בימים של טירוף הבחירות אנחנו היינו השפויים האחרונים. לא מתלהמים, לא נסחפים, מקבלים במידה הנכונה הפסד וניצחון, לרגע לא שוכחים את החיים עצמם. תמיד מנסים להרגיע, להוריד ווליום, לראות כדורגל בשקט. להביט בהם מהצד, בפחד, לשמור מרחק מהבבונים.