פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        רק מילה טובה, לא יותר מזה

        פשוט הפכנו ציניים. שברו את רוחנו. האהבה מתה. גם כשבניון כובש שני שערי ניצחון ברציפות, אי אפשר להחמיא לו בכיף. פז חסדאי על עולם כל כך שלילי, עד שכל קומפלימנט בו מתקבל בחשדנות

        יוסי בניון שחקן מכבי חיפה חוגג (סוכנות ג'יני)
        משהו מקשה לשמוח עבור בניון מכל הלב, פשוט להחמיא לו, בלי הסתייגויות, בלי אבל (צילום: סוכנות ג'יני)

        מנסה אדם לפרגן ליוסי בניון, ומשהו מפריע לו. זה לא אמור להיות מסובך כל כך, הרי יוסי כבש שני שערי ניצחון רצופים, באמת מגיעים לו הפרגונים, לפחות זמניים, הוא הרוויח אותם ביושר. וזה לא שהוא איזה שחקן מלוכלך ושנוא (סטייל אבוקסיס) שקשה לשמוח בשמחתו, זה יוסי שלנו מהנבחרת, הילד האהוב, מה יש לך, תגיד מילה טובה. הראש מבקש להחמיא ולשבח, לחוש עמו הקלה. לא להשתולל ולהפריז, אבל כן להגיד "סוף סוף", או "איזה יופי", או סתם "סחתין יוסי". אבל משהו עוצר אותו. משהו מקשה לשמוח עבור בניון מכל הלב, פשוט להחמיא לו, בלי הסתייגויות, בלי אבל.

        זה כמובן קשור לעונה הבינונית שלו ושל מכבי חיפה, לפריחה המאוחרת שלו, ליכולת המאכזבת שהציג בכל העונה. כי פתאום מופצים ברשת סרטונים של שחקני מכבי חיפה חוגגים בחדר ההלבשה ומשפריצים זה על זה מים באופוריה כאילו סתמו פיות ועמדו ביעדים, ופתאום יש תחושה שאם ייתן עוד כמה משחקים טובים כשהעונה כבר גמורה עוד עלולים לשכוח כיצד קרטע כל השנה, ואפילו היתה כותרת שהעלתה אפשרות שאולי יזומן שוב לנבחרת (!), אז מה לעשות, שבועיים טובים לא יכולים להשכיח שנה שלמה, אז לא, לא מגיע לו שנפרגן לו עכשיו, ולא, למה מה קרה, לא סולחים.

        אבל זה לא רק זה. יש תחושה סביב בניון שכל היחס התקשורתי אליו מוגזם ומופרז. שאומנם מצד אחד הביקורת עליו קיצונית ולעתים מוגזמת, אבל במקביל יש מספר עיתונאים, שגם לא מכחישים זאת, שמקורבים אליו בצורה מיוחדת, ומדבררים אותו במסירות מעט מופרזת. שאם הוא נותן משחק רע מגנים עליו בדבקות ומתרצים תירוצים ומפנים את האשמה ומעבירים מסרים ממקורביו, ואם הוא נותן משחק טוב מהללים בחוסר פרופורציה והופכים אותו למושיע. אז כשיש כזה פסטיבל סביב שחקן אחד, קשה לפרגן לו – גם כי אדם יודע שכבר יש מספיק אנשים שיעשו את העבודה, וגם כי לא בא לו להיות חלק מהעדר הזה. לפעמים הגנה בתקשורת עושה רק נזק.

        שחקן מכבי חיפה, יוסי בניון (טל לוי)
        אנשים פה באמת מופתעים ששחקן בן 34 כבר לא מציג את אותה יכולת שהציג בגיל 24. בניון (צילום: טל לוי)

        אבל זה לא רק זה. בישראל יש נטייה לזלזל בשחקנים ותיקים. אנשים פה באמת מופתעים ששחקן בן 34 כבר לא מציג את אותה יכולת שהציג בגיל 24. בכל העולם, בכל הענפים, שחקנים ותיקים זוכים לכבוד ייחודי. בדרך כלל, או לפחות במקומות עם תרבות, חובבי ספורט יודעים להעריך את המסע הארוך שעבר הגוף של הספורטאים המבוגרים, יודעים להוקיר את המסירות הגדולה שלהם לענף, את התשוקה למשחק שמסרבת לדעוך, ובכלל, מצליחים לזכור את הימים היפים שלהם, מגלים הבנה למצבם הגופני הנוכחי, משלימים עם הירידה בתפוקה אבל מבינים שהם מחפים על המהירות שירדה עם חוכמה והקרבה ודוגמה אישית. אצלנו, לעומת זאת, ישר נזרקת לאוויר המילה "מביך".

        אבל זה לא רק זה. בימינו כל מי שמחמיא יותר מדי, מיד מוגדר כאינטרסנט. זה עובד גם הפוך, כי גם מי שמבקר נחשד שהוא בעל עניין או אג'נדה או דעות קדומות. כבר אי אפשר להגיד כלום, טוב או רע. עדיין חקוקה בראש ההתקפה של אבא של חנצ'וק על התקשורת, איך האשים והשמיץ את כל מי שהעז לבקר את עזרא על יכולתו הרעה. תקשורת הספורט סובלת מתדמית כל כך נמוכה, והעוסקים בה נתפסים ככל כך לא אמינים, עד שכל דבר שנאמר ונכתב נראה צבוע, כאילו הוא מנסה למכור ולשווק משהו, כאילו יש לו מניע נסתר.

        וזה מצער, כי רק השבוע נערך כנס של תקשורת הספורט במרכז הבינתחומי, ואפשר היה לשמוע שם לא מעט דברי טעם (לצד דברי בלע), ובאמת, מי שמכיר את הנפשות הפועלות יודע שבמערכות הספורט עובדים הרבה מאוד אנשים איכותיים ואינטליגנטיים, חלקם מבריקים, בעלי ידע רב, בעלי אהבה גדולה לספורט, אבל התדמית שלהם נפגעה ונרמסה על ידי אלה שבפרונט, שמתעקשים לצעוק ולהתלהם בחוסר אחריות, ומקשים על כולנו להוציא מילה בלי שהיא תעורר חשד.

        מאמן בית"ר ירושלים רוני לוי משוחח עם עיתונאים (ברני ארדוב)
        תקשורת הספורט סובלת מתדמית כל כך נמוכה, עד שכל דבר שנאמר ונכתב נראה צבוע, כאילו הוא מנסה למכור ולשווק משהו. עיתונאים (צילום: ברני ארדוב)

        אבל זה לא רק זה. פשוט הפכנו ציניים. שברו את רוחנו. האהבה מתה. לאנשים כבר קשה לראות את הטוב. הכדורגל הישראלי מעורר כל הרבה כעס וזלזול, עד שנהיה ממש קשה לתת תשבחות. למעשה, לא כיף להחמיא. זה דורש מאמץ מיוחד. וכל מי שמעז להחמיא הוא צבוע, אינטרסנט, חשוד ומפוקפק. הליגה חלשה, האלופה מביכה והליגיונרים מתבזים. האוהדים אלימים, התקשורת מסריחה והכל רקוב מהיסוד. אז יאללה, בניון כבש, פאקו מקום ראשון, אפשר לחשוב. יש כל כך הרבה בעיות בענף, כל כך הרבה דברים מרגיזים ומעליבים, הכל מעורר כל כך הרבה בוז ושליליות - עד שכל קומפלימנט דורש הקזת דם. ומה בסך הכל ביקשנו, רק מילה טובה, או שתיים, לא יותר מזה.