פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        איפה ישנם עוד אנשים: לאן נעלמו האייקונים של היורוליג?

        פפאלוקאס: "מעדיפים אתלטיות ופחות שחקנים שמבינים משחק". הולדן: "אירופה מוצפת באמריקאים". מנגין: "מאשים את ההנהלות". שארפ: "לא התקדמנו". לקראת המפגש עם נבארו, הבלוג של גרינוולד יצא לבדוק לאיפה נעלמו האייקונים של היורוליג ולמה הדור המוביל החדש כל כך מדאיג?

        איפה ישנם עוד אנשים: לאן נעלמו האייקונים של היורוליג?

        מביתו באתונה, בכפכפים ובטריינינג, צופה תיאו פפאלוקאס במשחקי היורוליג – אלא שבתקופה האחרונה, הוא מספר, הצטמצמה מאוד מידת העניין שלו בענף.

        "אני רואה רק קבוצות מסוימות", אמר פפאלוקאס, ורומז שמכבי תל אביב היא לא אחת מהן. "יש קבוצות שאני אוהב יותר וקבוצות שאני אוהב פחות. הכדורסל השתנה בעשר השנים האחרונות. כרגע המשחק הפך להרבה יותר אתלטי ומהיר, לא כמו מה שהיה. קבוצות מחפשות אתלטיות ופחות שחקנים שמבינים את המשחק".

        את משחקה של מכבי מול ברצלונה הוא לא יראה, ככל הנראה, למרות שבחודש שעבר חזר אל שורות הקטלאנים ידידו ויריבו הוותיק חואן קרלוס נבארו – שבדיוק לפני שנה, ב-14 במרץ 2014, תפס את מקומו של פפאלוקאס בצמרת טבלת מובילי ההופעות ביורוליג. פפאלוקאס, שפרש לפני שנתיים, נותר שני עם 252 הופעות. נבארו ישחק הערב (21:45) את משחקו ה-270.

        תיאו פפאלוקאס מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        לא צופה באופן קבוע. פפאלוקאס במדי מכבי תל אביב (צילום: ברני ארדוב)

        נבארו, אולי יחד עם דימיטריס דיאמנטידיס, שמדורג כרגע במקום השלישי בטבלת מובילי ההופעות ביורוליג (243 הופעות; צפוי לעקוף את פפאלוקאס בעונה הבאה, אלא אם כן פנאתינייקוס תעפיל העונה לפיינל פור), הוא מאחרוני, וכנראה שבכיר נציגי "הדור הישן" של השחקנים האירופאים ששלטו ביורוליג בעשור הראשון של המילניום השלישי. בשנה שעברה נשאל מדוע חזר מארה"ב אחרי עונה אחת, שהייתה מוצלחת למדי, במדי ממפיס גריזליס. "רציתי לזכות בתארים", השיב.

        נבארו ודיאמנטידיס הם גם שני השחקנים הפעילים האחרונים שנותרו מרשימת "נבחרת העשור 2001-2010" של היורוליג, שנבחרה עם תום העשור הקודם בידי עיתונאים ואוהדים מרחבי אירופה (אשר כללה, מלבדם, גם את דיאן בודירוגה, שרונאס יאסיקביצ'יוס, רמונאס שישקאוסקאס, ניקולה וויצ'יץ', ג'יי.אר. הולדן, טרייג'אן לנגדון, אנתוני פארקר ופפאלוקאס).

        "זה לא משנה שחלקם נולדו בארה"ב וחלקם באירופה. מה שהיה משותף לכל השחקנים האלה הוא שהם הפכו את הכדורסל האירופאי לבית", אומר המאמן האגדי דן פטרסון, יליד ארה"ב בעצמו שהגיע לאיטליה בראשית שנות ה-70' ואימן במשך 16 עונות במצטבר את וירטוס בולוניה ואולימפיה (ארמאני) מילאנו (זכה עם המילאנזים באליפות אירופה 87' ובגביע קוראץ' 85'). "נכון, כמה מהם ניסו בשלב מסוים של הקריירה להגשים את חלום ה-NBA, אבל אפילו פארקר, ששיחק מביניהם הכי מעט שנים באירופה, נשאר שש שנים והטביע חותם.

        "הם לא רק היו שחקנים מצוינים שהשפיעו על היורוליג ברמה המקצועית ו'הרימו' את הרף", מחדד פטרסון, "אלא שהם הפכו עם הזמן ל'פנים' של היורוליג, והם חיברו את המשחק לאוהדים, הגדילו את העניין הציבורי והתקשורתי ודחפו את התחרות קדימה מבחינה כלכלית".

        חואן קרלוס נבארו שחקן ברצלונה מול אמיר פרלדזיץ' שחקן פנרבחצ'ה/אולקר (GettyImages)
        צפוי לעבור את פפאלוקאס בטבלת ההופעות. נבארו (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ג'יי.אר. הולדן, כיום סקאוט דטרויט פיסטונס מה-NBA, הוא אחד משלושת ילידי ארה"ב ברשימת שחקני העשור של היורוליג. הוא הגיע לאירופה בקיץ 1998 כבוגר אוניברסיטת באקנל הקטנה בפנסילבניה, אחרי שלא נבחר בדראפט, וחתם בריגה הלטבית. הוא עבר באוסטנד ובאא"ק אתונה לפני שנחת בקיץ 2002 במוסקבה, ובמשך תשע העונות הבאות לבש את מדי צסק"א והפך לאחד השמות המזוהים ביותר עם מכונת הכדורסל הדומיננטית של דושאן איבקוביץ' ואטורה מסינה.

        שאלתי אותו האם הוא הדינוזאור האחרון, ממשיך דרכם של שחקנים כמו טל ברודי ו-ווין בראבנדר, אמריקאים שוויתרו על אופציית ה-NBA ומצאו בכדורסל האירופאי בית בו הפכו לשחקנים דומיננטיים ומשפיעים.

        "אתה צריך לזכור שכשהגעתי לאירופה הקבוצות היו יכולות להחתים רק שני אמריקאים, וזה הפך עבורנו את התחרות על כל מקום עבודה לעזה, כמעט כמו ב-NBA", אומר לנו הולדן מארה"ב. "המשמעות של זה הייתה שלאירופה הגיעו רק האמריקאים הטובים ביותר. כשחקן צעיר שסיים קולג' לא היה לי שום סיכוי לנחות ישר בקבוצה גדולה מספרד, יוון או איטליה (בזמנו), והייתי חייב לפלס את הדרך שלי למעלה. זה מאוד שונה עכשיו: היום אירופה מוצפת באמריקאים, הכסף פחות טוב. אני לא אומר שהכדורסל האירופאי הנוכחי גרוע, אבל אני אומר שאולי התחרות לא חזקה כמו שהייתה פעם כי השחקנים, גם האירופאים ובעיקר האמריקאים, כבר לא צריכים לעבוד כל כך קשה, כמו שהשחקנים בדור שלי עבדו, כדי להגיע לקבוצה כמו צסק"א, מכבי או ברצלונה.

        "אני לא חושב שהשחקנים שמשחקים שם היום לא טובים", מוסיף הולדן, "אבל אני חושב שבמצב הנוכחי, בגלל כל מיני סיבות שהביאו לדלדול הכישרון, השחקנים היותר מוכשרים מקבלים כרטיס מהיר לצמרת וכבר לא צריכים לעבוד מלמטה למעלה. אנשים לא זוכרים, אבל שחקנים כמו פארקר, לנגדון, מרכוס בראון, אריאל מקדונלד, תיוס אדני, דיוויד ריברס, דרק שארפ – כל החבר'ה האלה עברו בדרך בקבוצות קטנות ובינוניות לפני שהגיעו למעלה, ותסכים איתי שכל מי שהזכרתי היה שחקן מצוין. אבל לחבר'ה האלה היה זמן ללמוד ולהפנים את סגנון הכדורסל האירופאי, ומחוץ למגרש להתערות בחיים ובתרבות האירופאית. זה הפך אותם לאנשים יותר שלמים, מה שבאופן בלתי-נמנע הפך אותם לשחקנים טובים עוד יותר".


        ממקום מושבו בפלורידה מאשר דרק שארפ את התזה של הולדן, ומציין גם את האלטרנטיבות החדשות שנולדו עבור שחקנים הן ב-NBA והן מחוצה לה, בשווקים מתפתחים ביבשות אחרות.

        "ה-NBA תמיד הייתה חלום עבור כל שחקן, אבל לכדורסל האירופאי היה פעם גם הרבה להציע", אומר שארפ. "הייתה תחרות מצוינת והכסף היה טוב. אבל אם ניקח את ה-15 השנים האחרונות, מאז שהוקמה היורוליג, אני חושב שמבחינה כלכלית, ברמת המוצר, אירופה לא התקדמה מספיק. ה-NBA נפתחה לשוק האירופאי, ופתאום נפתחות בפני שחקנים אופציות מעניינות במקומות כמו סין ופורטו-ריקו".

        "לפני עשר שנים הייתה תחושה שהכדורסל האירופאי דווקא הולך למקומות טובים", ממשיך שארפ ואומר. "אני זוכר איך ניקולה וויצ'יץ' ויתר על אופציות ב-NBA כי באירופה הוא יכול היה להרוויח סכומים גדולים יותר. אבל המצב השתנה. היה משבר כלכלי. תראה מה קרה לכדורסל האיטלקי; זו מכה נוראית עבור אירופה. נכון להיום, לצערי, באירופה אין מספיק כסף מהטלוויזיה ולא נכנסים מספיק מפרסמים. מכבי יכולה לשרוד תקופות קשות בגלל שהיא מוכרת 10,000 מנויים, ויש לה חוזי טלוויזיה עצומים ביחס לאירופה וספונסרים גדולים. אבל זה משהו שקיים כמעט רק אצלה".

        דרק שארפ עוזר מאמן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        פעם לכדורסל האירופי היה הרבה מה להציע. שארפ (צילום: ברני ארדוב)

        להיכן נעלמו האירופאים הגדולים? איה הכוכבים האמריקאים שהפכו לחלק בלתי-נפרד מהכדורסל האירופאי?

        "ה-NBA תמיד היה חלום של כל שחקן בעולם, גם בתקופתי", אומר דינו מנגין, גדול שחקני איטליה בכל הזמנים ואלוף אירופה שבע פעמים – אשר מעולם לא שיחק בארה"ב, מוזר ומדהים ככל שזה יישמע. "למה אני לא הלכתי? הרבה סיבות. קודם כל, ברור שאז לאמריקאים היה הרבה פחות מהאירופאים ולקח להם הרבה שנים להבין שיש באירופה שחקנים מצוינים. אבל היו לי גם סיבות אחרות. היום, סוכנים הם הרבה יותר דומיננטיים, והאינטרס שלהם הוא להעביר את השחקנים מקבוצה לקבוצה, מחוזה גדול לחוזה ענק, כדי להרוויח עמלות. אבל בסוף זה מסתכם בשחקן עצמו, באיזה סוג בנאדם הוא ומה הוא רוצה להשיג מהקריירה שלו.

        "אני לא יכול להאשים שחקנים שרוצים לשחק בליגה הכי טובה ולהרוויח את הכסף הכי גדול", אומר מנגין, "אבל עדיין, ה-NBA זאת ליגה של כמה סופרסטארים, היא תמיד הייתה, וכנראה שפעם היו יותר שחקנים שהעדיפו להיות סופרסטארים גדולים באירופה והיום יש יותר שחקנים שמוכנים ללכת לארה"ב בשביל להרוויח כסף גדול ולשבת על הספסל. בוודאי שזה משפיע על התחרות ביורוליג, על המועדונים, על השחקנים, אבל מה אפשר לעשות? אתה לא יכול לעצור את זה. השחקנים הצעירים באירופה רואים את ה-NBA בטלוויזיה, את הכסף, את הביזנס מסביב, וזה משגע אותם. כי היורוליג היא ליגת כדורסל מצוינת, אבל מבחינת התחרות, הטלוויזיה, הפרסום – אין מה להשוות אותה ל-NBA, ולצערי הרבה מדי מועדוני יורוליג מפסידים הרבה מאוד כסף ומצטמצמים. אז אני לא יכול להאשים רק את הדור הצעיר אלא גם את מי שאחראי על הניהול של הכדורסל באירופה ולא מציע לכישרונות שלנו אלטרנטיבה מספיק טובה".

        דינו מנגין שחקן עבר איטלקי (יח"צ , אודי ציטיאט)
        "אי אפשר להאשים רק את הדור הצעיר". דינו מנגין (צילום: אודי ציטיאט)

        האומנם העניין הוא בחירה חד-משמעית באחת משתי אלטרנטיבות ברורות, לאור מצבו המתדרדר של הכדורסל האירופאי, כפי שטוען מנגין – ולא שינוי מחשבתי, פילוסופי, שחל אצל שחקני הדור החדש, כפי שרמז גם כן?

        כאמור, העובדה שאירופה החלה להתפשט מנכסיה במילניום השלישי התאזנה, עד לפני כמה שנים, בזכות המעבר ההפוך של כישרונות אמריקאים לאירופה. חלקם הצליחו כל כך באירופה עד שהוצע להם לשוב ל-NBA מהדלת הראשית – אך חלקם סירבו. הולדן, למשל, אף קיבל אזרחות רוסית ושיחק במדי נבחרת רוסיה; הסל הבלתי-נשכח שקלע בגמר יורובאסקט 2007 הביא לרוסים (ולמאמנם דאז, דיוויד בלאט) מדליית זהב היסטורית והכניס אותו לספר דבר הימים של הכדורסל האירופאי.

        "תראה, אפילו אייקונים כמו נבארו ושאראס ניסו את ה-NBA, למרות שהם בסוף חזרו לאירופה מהסיבות שלהם", טוען הולדן. "אני מאמין שעבור שחקנים, החלום מספר 1 היה ונותר לשחקן כדורסל ברמה הגבוהה ביותר, שזה ה-NBA. אני מאמין שכסף משחק תפקיד חשוב ואני מאמין שהמותג של ה-NBA והמשמעות של לשחק בליגה הזאת עבור הרבה שחקנים זה דבר חשוב במובן של הגשמת השאיפות שיש לך ככדורסלן מקצועי. אני לא יכול לדבר בשם השחקנים של היום, אבל עבורי, אני תמיד ניסיתי להיות במקום שחשבתי שהוא הכי נכון עבורי ככדורסלן. גם אני רציתי לשחק ב-NBA, אבל עם השנים, גם כשקיבלתי כל מיני הצעות מהליגה, הייתי יותר ממאושר בצסק"א ועזיבה לא הייתה אופציה בשבילי. אולי אם הייתי מקבל הצעה לחזור לארה"ב בגיל 25-26 הייתי לוקח אותה, אז אני לא יכול להגיד דברים רעים על שחקנים שבוחרים לעזוב את אירופה ל-NBA. אני לא חושב שהרצון להתקדם לליגה הטובה ביותר ולפגוש בכל ערב את הקבוצות והשחקנים הטובים ביותר זה דבר שלילי. להפך, זה דוחף אותך קדימה כשחקן וגורם לך לעבוד עוד יותר קשה. אני רק מקווה שעבור שחקנים שמשחקים היום באירופה, הלב שלהם גם הוא באמת נמצא שם, והם לא רק מנסים לשפר ממוצעים כדי להגיע ל-NBA".

        שחקן צסק"א מוסקבה, ג'יי אר הולדן (AP , Alexander Zemlianichenko)
        "מאמין שהחלום הוא עדיין ה-NBA". הולדן (צילום: AP)

        בעיני דן פטרסון, שלפני שלוש שנים חזר לעמוד על הקווים במילאנו לאחר למעלה מעשרים שנות פרישה (וחזר כעבור זמן קצר לעמדת הפרשן), שלוש סיבות מרכזיות הביאו את הכדורסל האירופאי לצומת דרכים קריטית מבחינת שחקניו, רמת הכישרון בו והעניין הכללי.

        "הדבר הראשון הוא הגידול בקבוצות ה-NBA. אם תחזור 25 שנה אחורה, בליגה היו 22 קבוצות עם 11 שחקנים; זה 220 שחקנים. היום יש בליגה 30 קבוצות עם סגל של 15 שחקנים; זה כבר כפול, 450 שחקנים. מבחינת אירופה זו צרה כפולה: כשהיו ב-NBA פחות מקומות עבודה, אירופה הייתה יכולה לקבל מארה"ב שחקנים הרבה יותר איכותיים; וגם שבגלל ריבוי מקומות העבודה, ה-NBA לוקחת מאירופה הרבה יותר שחקנים.

        "הדבר השני", אומר פטרסון, "הוא חוקי הזרים שהשתנו באירופה – גם חוק בוסמן שפתח את הגבולות, וגם המגבלות על זרים מארה"ב שהולכות ומתמוססות. אם עד תחילת שנות האלפיים היה מקום לשני אמריקאים בקבוצה, אותם שני אמריקאים היו צריכים להיות מאוד איכותיים; והיה לשחקנים המקומיים את המרחב להתפתח.

        "הדבר השלישי הוא שהיום כל שחקן צעיר מוקף בכל כך הרבה יועצים וסוכנים, שאומרים לו: לך לאיפה שתרוויח יותר, לא לאיפה שתשחק. יושבים היום שחקנים על הספסל ב-NBA עם משכורות של חמישה מיליון דולר. הסוכנים נותנים לשחקנים עצות רעות כי יש להם אינטרסים כלכליים. התופעה הזאת לא הייתה קיימת במימדים האלה עד לפני 15 שנה.


        "הנגזרת של שלושת הדברים האלה היא הרסנית מבחינת אירופה: הכישרונות הגדולים עוזבים ל-NBA בגיל צעיר, ומצד שני, האמריקאים שמגיעים לאירופה לא מספיק איכותיים. אירופה מוצפת בשחקנים אמריקאים נחותים, והמחיר של השחקנים האיכותיים עולה. אבל היום, במיליון דולר אתה יכול לקנות שחקן הרבה פחות איכותי מאשר יכולת לקנות לפני עשר שנים. מה התוצאה של כל זה? הזהות של הקבוצות נשחקת, הרמה יורדת, הקהל מאבד עניין והמפרסמים והטלוויזיה נעלמים. זה מעגל אכזרי. לצערי אנחנו רואים אותו מתממש בעשור האחרון אצלנו באיטליה, אבל אני יודע שזה קורה גם בישראל, בספרד, בכל מקום".

        לפני כמה שבועות אמר לנו אטורה מסינה דברים דומים. "ביורובאסקט האחרון ראיתי הרבה שחקנים כישרוניים", סיפר בראיון מארה"ב. "השאלה היא האם הם יעזבו בגיל צעיר. אני חושב שנכון לעשות מה שעשה מאנו ג'ינובילי ועוד אחרים: להפוך למצליחנים באירופה, ואז ללכת. אני מבין שבימינו כל הכסף, החשיפה, התחרות וכל מיני אנשים בעלי אינטרס כמו סוכנים מייעצים לילדים האלה ללכת מוקדם. אבל זה קשור לאיך שאותם שחקנים רואים את הכדורסל ואת החיים. אני חושב שאם באירופה נייצר מספיק שחקנים, ונדאג להעביר להם את המסר הנכון, רובם יישארו באירופה עד שבאמת יהיו בשלים לעזוב, וככה גם היורוליג וגם ה-NBA ירוויחו".

        אטורה מסינה, סן אנטוניו ספרס (AP)
        מצביע על הדרך של ג'ינובילי. מסינה (צילום: AP)

        העובדה שאירופה מתרוקנת מנכסיה מדכאת את תיאו פפאלוקאס. "הזמנים משתנים", הוא נאנח. "אני אומר לשחקנים שמתייעצים איתי על ה-NBA: 'אם אתם חושבים שהטיימינג מבחינתכם נכון, שיש לכם סיכוי לעשות דברים טובים ולהצליח, קחו את זה'. זה לא שאני לא רציתי לשחק ב-NBA, אבל לא הייתי מוכן ללכת לשם בכל מחיר. זה לא היה רק כסף. רציתי לשחק בקבוצות שהתמודדו על תארים ורציתי לשחק במקום שידעתי שיאפשר לי לשחק את הכדורסל שלי ורציתי להיות שחקן מרכזי. אני יודע שהיום המצב הוא שונה, רוב האירופאים הגדולים עזבו, וברור שהיורוליג הפכה לליגה שונה".

        טובה יותר או פחות?

        "זה כבר עניין סובייקטיבי".

        ohad@walla.net.il