הבחירות, מבחינת אנשים שלא אוהבים פוליטיקה (אהם, אהם, שיעול, שיעול), הן רק תמריץ לקבל כמה שיותר סאטירה לווריד. ארץ נהדרת, גב האומה, הכול מצחיק יותר ככל שהמציאות נוקבת יותר. גם בספורט. בטח שבספורט. "בובה של לילה" זו אחת ההמצאות הכי טובות שהיו כאן. לא משנה אם רמת ההומור לרוחכם, ואם ברלד וולגרי מדי או בדיוק בטעם, זה משהו שצריך פה, וטוב שהיה. הספורט פה רציני מדי, כעסני מדי, טרחני מדי, והמטורפים ששברו שולחנות בשידור עזרו לקחת את הכול באיזי (לו דווקא לא היתה בובה).
לפי גורם בתוכנית, העונה אנחנו לא צפויים לקבל שוב לתוך הווריד את שוקו וחבורתו. לפי גורם נוסף, עלייתה מתעכבת. כל מה שנותר לנו הוא רק להתגעגע, ולקוות שאיזשהו סוג של הומור ספורט כן ימצא את דרכו אלינו. עד אז, הנה שלושת הסיפורים הגדולים של השבוע.
מדליית זהב: האישה הכי דומיננטית בעולם
פרשן ה-UFC ג'ו רוגן טוען בנחרצות וברצינות שרונדה ראוזי יכולה לנצח 50 אחוז מהגברים בקטגוריית המשקל שלה; בלאס וגאס אמדו ב-25 ל-1 את הסיכוי שיתרחש קרב בין ראוזי לגבר; בסקר של ESPN כ-46 אחוז מהגולשים השיבו בחיוב לשאלת המחקר הזו - ראוזי אכן תילחם בבני המין השני. 22 אחוז אמרו שהיא גם תנצח; לפי אימונים שלה מול גברים, זה בהחלט נראה הגיוני.
העיתונאי הוותיק של Yahoo, קווין איולי, סתר את התזה ואמר שאין סיכוי שראוזי תיכנס לזירה המתומנת בצוותא עם גבר. אבל עצם הדיון רק ממחיש את העובדה הברורה לכל: כשזה נוגע לנשים, לרונדה ראוזי אין תחרות.
מאז נכנסה לעולם ה-MMA, ראוזי במאזן רצחני של 0-11. מתוך 11 הקרבות, בשבעת האחרונים הגנה על תואר אלופת העולם. מתוך 11 הקרבות, תשעה נגמרו בבריח-יד, מהלך הכניעה המסורתי והרצחני שלה. מתוך 11 הקרבות, רק שלושה ארכו יותר מדקה. את שני הקרבות האחרונים, לכאורה הכי תחרותיים שלה, ראוזי ניצחה ב-16 וב-14 שניות - הכניעה המהירה בהיסטוריה של הענף. אתם מבינים? שני הקרבות האחרונים שלה נכנסו לתוך גיף. גיף! כי תקציר זה לחלשים.
מיוחד לשבוע שבו חל יום האישה הבינלאומי, הנה לפניכם הספורטאית הכי דומיננטית בעולם הזה. איולי, כמו רבים אחרים, לא נעצר במגדר: "זו אחת הריצות הדומיננטיות בהיסטוריה של הספורט, של כל ספורטאי, או ספורטאית, ובכל ענף". המין החזק, הגרסה החזקה יותר.
כל הקרב בגיף אחד: ראוזי מרסקת את קאט זינגאנו ב-14 שניות
כל הקרב בגיף אחד: ראוזי מרסקת את אלכסיס דייויס ב-16 שניות
את רוב הקרבות שלה מנצחת ראוזי באמצעות תרגילי כניעה. אירוני, בהתחשב בכך שנולדה ב-1987, בקליפורניה, כשחבל הטבור כרוך סביב צווארה. היא כמעט מתה עקב חוסר חמצן, סבלה מנזק מוחי, לא הצליחה להוציא מילה מובנת מהפה עד גיל שש והיתה מסוגלת ללכת רק על קצות האצבעות. הוריה שלחו אותה לספורט - בתחילה לשחייה ולאחר מכן לג'ודו, והג'ודו אכן פתח לה את הצ'אקרות. ככה זה כשאימא שלך היא אן-מריה דה מארס, האמריקאית הראשונה שזכתה באליפות העולם בג'ודו (1984).
בכתבה נהדרת של ריד פורגרייב מ-FOX סיפרה על ילדותה הקשה. הם עברו לגור בצפון דקוטה, ופעם אחת כשכל המשפחה החליקה במזחלות, אביה שבר את הגב. הוא סבל ממחלה בדמו, והשבר לא התאחה. נותרו לו שנתיים לחיות, והוא לא יכול היה ללכת ולא לשבת, אז אמר לאישתו שהוא לא רוצה שארבע בנותיו יראו אותו כך. ונסע עם האוטו. וחיבר צינור לאגזוז. והרג את עצמו. וראוזי בת שמונה.
בגיל 11 החל פרק הג'ודו. כבר מימיה הראשונים התמחתה בנעילת הזרוע של היריבה, התרגיל שהולך עמה עד היום. אימא אן-מריה סיפרה שכשבתה היתה בת 13, היא התאמנה עם אלוף יפני, והוא זרק אותה למזרן. רונדה בכתה כל הדרך הביתה. אימא, אני לא מצליחה להפיל אותו, אמרה. "היא לרגע לא חשבה על זה שהוא אלוף יפני והיא בת 13 עם חגורה ירוקה", סיפרה אן-מריה. "היא באמת רצתה להפיל אותו". כשזכתה באליפות עולמית לנוער, היא ניצחה בגמר בתוך ארבע שניות. אימא, מה אפשר לעשות טוב יותר מלנצח בארבע שניות, שאלה. ואימא השיבה: לנצח בשלוש שניות.
ראוזי נגד עיתונאי. אאוץ'
זה מסביר את הקרבות הקצרים ואת הטירוף. "אני שונאת החלטות שופטים", אמרה ראוזי בראיון. אימא שלה לימדה אותה שבהחלטות שופטים העסק כבר לא תלוי בה, אז היא גומרת את הסיפור הרבה לפני זה.
ב-2004 הגיעה לאולימפיאדה, והיתה הכי צעירה בין כל משתתפי הג'ודו (17). בבייג'ינג היא כבר זכתה במדליית הארד. בראיון לדני הכט מ"הארץ" סיפרה: "אני זוכרת את זאבי זוכה בארד באתונה. היתה לו טכניקה מדהימה". היא זוכרת את אריק זאבי, אבל אליס שלזינגר, אז תחת דגל ישראל וכיום בריטניה, זוכרת אותה. השתיים נלחמו פעמיים באליפות העולם לנוער, בקטגוריית המשקל של עד 63 קילוגרם.
"היא היתה ג'ודאית מעולה, מצוינת על הקרקע", שלזינגר מספרת לוואלה ספורט. "ניצחתי אותה בקהיר (2005), ושנה לאחר מכן הפסדתי לה מדליה (סנטה דומינגו, 2006). גם אז היא היתה מעולה עם הארם-בר (בריח), וכולן ידעו שכשמגיעים לקרקע צריך לסגור ידיים כמו שצריך. היא היתה עושה את זה מול כולן. בקרב השני מולה התרכזתי כל כך בלשמור על היד עד שהפסדתי בריתוק".
אז, היא עוד לא היתה המפלצת שהיא היום. "בג'ודו אנחנו לא מדברים על 'מפלצות'", אומרת שלזינגר, "היא תמיד נחשבה לספורטאית מעולה, השם שלה היה מוערך גם אז. בג'ודו כולם מדברים עליה המון, וגם אני עוקבת", היא טוענת, "אבל לא רואה את הקרבות שלה. קשה לי לראות את זה".
כנראה העובדה שסיימה רק במקום השלישי בג'ודו היא שהפכה אותה למפלצת השלמות שהיא היום. ראוזי עזבה, וחיפשה את עצמה. "אי אפשר להכניס 'שוברת זרועות' לרזומה", אמרה. היא עבדה בשלושה ברים, גרה בהונדה שקנתה ובדירות מזוהמות. ואז הגיע פרק ה-MMA, שהפך את התקופה הזו לזיכרון רחוק עד בלתי קיים.
במרץ 2011 נכנסה לזירה לראשונה, ולאחר 25 שניות יצאה ממנה עם הניצחון הראשון - הודות לארם-בר, כמובן. היא המשיכה להרוס כל מה שזזה, ובכל אותו זמן הצהיר הבוס של ה-UFC, דיינה ווייט, שבביזנס שלו אין מקום לנשים. אבל ווייט היה חכם מספיק כדי להודות בטעות, החתים את ראוזי כאישה הראשונה ב-UFC, ארגן לה קרב אליפות ומאז השניים מארגנים הרבה כסף האחד לשנייה. לפני קצת יותר משבוע, אחרי שהשמידה את קאט זינגאנו ב-14 שניות, אמר ווייט: "17,564 צופים בסטייפלס סנטר, 3 מיליון דולר הכנסות בטלוויזיה. אף אישה בהיסטוריה לא עשתה דבר כזה, וכשזה מגיע מאדם שאמר שלעולם לא יארגן קרבות נשים, אני בהחלט מקבל בעיטה לפרצוף. אף אחד לא יכול היה לחזות כמה מטורף זה יהיה".
וגם האוקטאגון לא הצליח להכיל את הטירוף. גם הזירה המתומנת לא יכולה להכיל את רונדה ראוזי. היא כוכבת עולמית, ועכשיו גם כוכבת קולנוע. סטאלון לקח אותה ל"הבלתי נשכחים 3", דה רוק הודיע שתשתתף ב"מהיר ועצבני 7", ובסרט של "הפמליה" היא תפרק גם את טרטל. והיא אוהדת משובעת של WWE - מה צריך יותר?
אין מה לעשות - יש לה את זה. בנוסף לכל, היא גם נראית נהדר. ראוזי הצטלמה בעירום ל"body issue" של ESPN, ולגליון בגדי הים של Sports Illustrated. היא לא מסתירה את הסקס אפיל והפרובוקטיביות שלה; להפך - היא משתמשת בהם. היא מקללת כמו מלח, נכתב ב-FOX, היא קראה לקים קרדשיאן "כוכבת פורנו מפוארת" ודרשה להילחם בה, היא סיפרה שהיא עושה כמה שיותר סקס לפני קרבות, "כדי להעלות את רמת הטסטוסטורון".
היא האישה הכי לא מיינסטרים שתמצאו, אבל היא שהפכה את הגרסה הנשית של הענף הזה למיינסטרים. היא ממלאת אולמות, מנפחת רייטינג, הסלבס נערמים כשהיא נלחמת. היא מרכז העניינים בכל כלי תקשורת, היא הופיעה אצל ג'ימי קימל וקונאן ואיפה לא.
הבעיה היחידה היא חוסר התחרותיות. בתוך ה-UFC המומחים לא מוצאים יריבה נראית לעין, ומקווים שכריס "סייבורג" ג'אסטינו תחצה את הקווים ל-UFC כדי לתת פתרון למענה. הבעיה - השתיים נלחמות במשקלים שונים: הסייבורג ב-66 ק"ג ואילו ראוזי ב-61. הבעיה השנייה - הפרשנים חושבים שגם את הסייבורג ראוזי תמחץ בזריזות. לפני כמה ימים בתו של מוחמד עלי, לילה, אמרה שתכסח אותה, "בוודאות". שלשום הודיעה שזה היה בצחוק.
אז מה הלאה? המאבק על המורשת. ראוזי אמרה שתתלה את הכפפות כשתחשוב שהיא הלוחמת הטובה בעולם, בלי קשר למין. בדירוג פאונד-פור-פאונד של ה-UFC היא דורגה שביעית. מתחמם, מתחמם.
מחוץ לסטייפלס סנטר היפהפה שבלוס אנג'לס ניצבים שישה פסלים, כתב איולי ב-Yahoo, ומנה את מושאי הפיסול: השדר האגדי צ'יק הרן, כוכבי הלייקרס ג'רי ווסט, קארים עבדול ג'באר ומג'יק ג'ונסון, כוכב ההוקי וויין גרצקי והמתאגרף אוסקר דה לה הויה. ואיולי חתם: "לא יהיה מוגזם לחשוב שהפסל הנשי הראשון שיוצב מחוץ לסטייפלס סנטר יהיה בדמותה של רונדה ראוזי".
וגם הפסל יפרק אותך בפחות מ-20 שניות.
מדליית כסף: מרציאנו VS חיימוב - מי צריך לפתוח מול ויילס ובלגיה?
למה מרציאנו? / אורן יוסיפוביץ
סרחיו רומרו הגיע עם ארגנטינה לגמר גביע העולם ב-2014, למרות שבאותה עונה שיחק רק בשלושה משחקים במדי מונאקו; ז'וליו סזאר הביא את ברזיל לחצי הגמר, עם שבע הופעות ליגה בין קורות טורונטו. וכאן עושים עניין משוער שלא מתעלה לרמת סופרסטאר במ.ס אשדוד.
הרי אופיר מרציאנו היה הכול חוץ מקונצנזוס. הוא זומן לסגל לקראת קפריסין ואנדורה, באוקטובר, אחרי שלוש הופעות בליגה שהחלה מאוחר בגלל מלחמה. במשחק האחרון לפני פתיחת הקמפיין בקפריסין ספג מול סכנין צמד בחמש דקות. ואז הגיע לניקוסיה, הועדף על פני השוער הראשון אריאל הרוש והשוער המוכשר גיא חיימוב, וסיפק הופעת בכורה נהדרת, כולל הצלה נפלאה מול נגיחה של ונסן לבאן בדקה ה-90.
בארבעת המשחקים שקדמו להצגה מול בוסניה מרציאנו ספג שלישייה מהפועל פתח תקוה, חמישייה ממכבי תל אביב וצמדים מרעננה ובאר שבע. ועדיין, מול הבוסנים לא הוציא ולו כדור אחד מהרשת.
כי מרציאנו לא נבחר לשוער הנבחרת בגלל מעלליו במ.ס אשדוד. זו קבוצה בלי שאיפות, ואי אפשר לשמור שם על מתח תחרותי. הוא צריך לצאת משם, ניסה לצאת ולא הצליח, וחבל להענישו על כך. בארבעת המשחקים האחרונים הוא ספג שמונה שערים, וחיימוב שבעה. אפילו הסטטיסטיקה לא כזו נוראית.
מרציאנו נבחר לשוער הראשון של הנבחרת בגלל הפוטנציאל, בגלל הנתונים (1.93 מטר) וכן, אחרי שבשלושת המבחנים הראשונים שלו הוא סיפק את הסחורה - הימור על אופציה אחרת לא יהיה מסוכן פחות. אל תתנו לאשדוד הנוראית להשפיע על נבחרת ישראל. כי בצמד המשחקים בסוף מרץ, בניגוד לתולדות מ.ס, יש על מה לשחק.
למה חיימוב? / אופיר סער
אני שומע פרשנים, כולל שוערי נבחרת בעבר - כמו בוני גינצבורג או שביט אלימלך - שמסבירים מדוע אופיר מרציאנו צריך להמשיך ולקבל את המושכות בין הקורות. אפשר להבין מאיפה זה בא - אותם וטרנים יודעים היטב כמה ביטחון דורש שוער, ושאם זה הרוויח את המקום שלו אסור לקחת ממנו אותו, גם לאחר תקופה רעה. חלקם אפילו מדברים מתוך אמוציות, או תסכול מהעבר.
אבל מה לעשות, מרציאנו הוא בסך הכול מרציאנו. הוא לא עשה את הקילומטרז' ולא עבר התחשלות כמו אוואט או דוידוביץ', והוא רחוק מלהיות במעמד של אחד שמקבל את האפודה גם בתקופה חלשה. את זה מקבלים אחרי קמפיין טוב או שניים, ולא לאחר שלושה משחקים.
מרציאנו לא סתם חלש בחודשים האחרונים - הוא חלש מאוד. הרבה מאוד גולים סופגת אשדוד באשמתו הישירה. הוא נכנס למן דאון לאחר שלא עבר להפועל באר שבע בינואר, ולמרות דקות טובות פה ושם, הוא עושה טעויות שלא מתאימות לשוער ששואף בכלל ללבוש את מדי הנבחרת.
חיימוב? אין לו את הנתונים הפיזיים של מרציאנו, וייתכן כי בראייה לעתיד שוער אשדוד הוא זה שצריך לבנות עליו, אך בשני משחקים כל כך משמעותיים צריך את זה שנמצא בכושר טוב יותר ומוכן להתמודדות המנטלית. מי שראה את חיימוב בשני המשחקים האחרונים של קרית שמונה נגד מכבי תל אביב, ראה לידר. גם כשלא הפגין יכולת יוצאת דופן אפשר היה לראות שוער שהתבגר, התחשל והגיע לרמת ביטחון ויציבות שלא דומה לאף שוער ליגה אחר. וכן, גם התמודדות ברמות גבוהות יותר ובמאבקי אליפות - נרשמת לזכותו.
מדליית ארד: הלנות שכר, תתאבדו כבר
איגוד הכדורסל בישראל. שם נרדף לפוליטיקות ועסקנים, חילופים תכופים של יו"רים, חשד בשחיתויות ומה שתרצו אבל שם החליטו להילחם בשירה. ובשירה נגד אדם ספציפי. לא מדובר בשיר שעובר על חוקי ישראל, לא באיום ולא בגזענות. אחידות? הפועל ירושלים ומכבי ראשון לציון הוזהרו, הפועל תל אביב נענשה ומכבי חיפה אפילו לא קיבלה טלפון. שיר שהוא גועל נפש? תלוי איזה משקיף שואלים.
כן, זה שיר שלא כיף לשמוע והעולם לא היה פחות טוב בלעדיו. אבל למה להתעסק בזה בכזו אגרסיביות? האם לא שמו לב, החבר'ה באיגוד, שמאז שהחלו בלוחמה כולם שמעו על השיר הזה? פרסום חינם שלבטח מכעיס את שמעון מזרחי. רוצים לאסור את השיר? תחוקקו, ותפעלו באופן יחידני, לא באופן קולקטיבי. אם תזיזו 2,000 איש ששרו את זה בדרייב אין, האם יפסיקו לשיר בחולון? טוב היו עושים באיגוד לו היו פותרים את כל הדברים המצחינים באמת - טוב לו היו מטפלים בעסקנים באותה תשוקה שבה מטפלים באוהדים.
ובכדורגל? אוהד הפועל תל אביב וכמה אוהדי מכבי תל אביב פרצו לדשא בדרבי, לקבוצות הורדו נקודות - עבור הפועל, נקודה שאולי תשפיע על ירידה; עבור מכבי, אולי על אליפות. בית"ר ירושלים נקנסת על כל פיפס, והרשימה עוד ארוכה.
אבל על הלנת שכר - עבירה על החוק? עדיין לא נתקלנו בשום עונש. הכאוס במכבי נתניה עצום. שחקני כדורגל מקצוענים לא מקבלים שכר בזמן, ולעתים בכלל; שחקנים שהובטחו להם מענקי עלייה מהעונה שעברה, עדיין מחכים. ושום דבר, שום סנקציה. כאילו מזלה של מכבי נתניה הוא שאלי שגב הוא בוס ולא אוהד.
נכון לכתיבת שורות אלה, שגב שוב התעלם מדדליין נוקשה. נכון ל-9 במרץ, המשכורת האחרונה שקיבלו הנתנייתים היא עבור חודש דצמבר. הורדת נקודות? קנס? נזיפה? שום-כלום. ככה זה כשעבריין-הבקרה נמצא בלונדון ולא בטריבונה. המלצה לשחקני נתניה: במשחק הקרוב תעלו ליציע ותשירו "הלנות שכר, תתאבדו כבר". אולי אז סוף סוף ישימו לב אליכם.
orenjos@walla.co.il