קליבלנד סיימה השבוע סדרה לא פשוטה בכלל של ארבעה משחקים בחמישה ימים עם שלושה ניצחונות והפסד, אבל, מה לעשות, דווקא ההפסד הוא המשחק המעניין והמלמד ביותר. בעצם, המצב הזה רק מדגיש את המטמורפוזה שעברה על קליבלנד ועל המעמד של דיוויד בלאט תוך פחות מחודשיים. באמצע ינואר עוד תהינו אם הקבוצה בדרך להתפרקות מוחלטת ואם בלאט ישרוד עד המשחק הבא, השבוע לקחנו כמובנים מאליהם טיולים מול בוסטון (שנמצאת בכושר מצוין) ופיניקס וניצחון מרשים בטורונטו, ועסקנו בשאלת ההתאמות של בלאט למה שמסתמן כגמר המזרח.
האם מותר לזלזל עד כדי כך בכל שאר המזרח ולהכתיר את אטלנטה וקליבלנד כמועמדות הכמעט בטוחות להגיע לגמר האזורי? נכון לעכשיו, בהחלט מותר. יכול להיות ששיקגו תגיע בריאה ומחוברת לרגעים החשובים, שוושינגטון תחזור לעצמה או שטורונטו תפעיל את הקסמים שלה בדיוק בשבוע הנכון במאי, אבל כרגע אף אחת מהאפשרויות האלה לא נראית סבירה. הקאבס וההוקס, לעומת זאת, הן שתיים משלוש הקבוצות הטובות ביותר בליגה בחצי השני של העונה.
דיוויד בלאט מדבר על הרגע ששינה את העונה של קליבלנד
הלילה: אטלנטה וגולדן סטייט הגיעו ל-50 ניצחונות
"אוקלהומה סיטי תנסה לעשות טרייד על קווין דוראנט"
המשחק השבוע, לפני הכול, היווה תזכורת חשובה לכך שמוליכת המזרח לא הפסיקה להיות קבוצה מצוינת. קל לשכוח או להתעלם מאטלנטה, אבל מדובר בחבורה מוכשרת, מתואמת ומאומנת ברמה יוצאת דופן, קבוצה שמסוגלת לזכות באליפות. ארבעת שחקני המפתח ממשיכים לתפקד נהדר ביחד וליצור בעיות לכל סוג של יריבה, שחקני המשנה החשובים ביותר סביבם הופכים לשחקנים יותר ויותר שלמים ככל שהעונה מתקדמת. דמארי קארול הופך לאחד הסטופרים המובילים בליגה ותזמון התנועה שלו ללא כדור מושלם, מייק סקוט כבר הרבה יותר מסטרץ' 4 ולמד לנצל מיס-מאצ'ים, דניס שרודר כבר נראה כמו פוינט גארד מחליף שלם ואיכותי.
ישנם סימני שאלה לגבי חוסר הניסיון שלהם והתאמת השיטה נטולת הכוכבים לפלייאוף, הרבה פרשנים מתקשים לראות את הקבוצה הזאת מנצחת את לברון וחבורתו בסדרה, אבל סימני השאלה של קליבלנד לא פחות גדולים. גם רוב שחקני הקאבס חסרי ניסיון בפלייאוף ולעומת אטלנטה הם לא רצים ביחד שנתיים, אלא התקבצו מכל קצוות הליגה בקיץ ובמהלך העונה. בהתאם לכך, קליבלנד היא קבוצה הרבה פחות שיטתית, היא מתבססת על פעולות פשוטות ברמת ביצוע גבוהה ועל יצירתיות ותגובות מהירות בשני צדי הפרקט.
מי שטוען שהסגנון של קליבלנד מתאים יותר לפלייאוף כנראה שוכח מי האלופה המכהנת. השיטתיות של ההוקס היא מבית היוצר של הספרס, לא שיטה נוסחתית אלא כזו שמתבססת על קריאת הגנת היריבה ותגובה אליה בזכות אינטליגנציית המשחק הגבוהה של כל המעורבים. כך אטלנטה שברה פעם אחר פעם את ההגנה של קליבלנד שעבדה כל כך טוב בחודשיים האחרונים. מול קבוצות נוסחתיות, שבירת המהלך המרכזי בהתקפה בדרך כלל מובילה לזריקה גרועה, זה מה שקליבלנד למדה לעשות באופן יעיל מאוד. מול אטלנטה, שבירת המהלך המרכזי היא מבוא להתקפה שמנצלת את המיקום החדש של שחקני ההגנה שנאלצו לצאת מהעמדות שלהם. לכן, לא פלא שהיא ניצחה את קליבלנד בשלושה מארבעת המפגשים ביניהן העונה.
מכיוון שאת קייל קורבר אסור לעזוב ושחקני הפנים של ההוקס מסתובבים בחוץ, התוצאה בדרך כלל הייתה שהצבע היה פנוי לתנועה ללא כדור של שחקנים שהשומרים שלהם הלכו לעזור. אל הורפורד ופול מילסאפ סיפקו במשחק מול קליבלנד תשעה אסיסטים, רובם הגיעו במצבים בהם קליבלנד הצליחה לעצור את הפיק נ' רול הראשוני אך הופתעה לגלות שההתקפה של אטלנטה פשוט ממשיכה. במצבים בהם שחקני פנים של קבוצות אחרות נתקעים, הורפורד ומילסאפ חיכו שהשחקנים סביבם ינועו אל החור שנוצר במקום אחר ומסרו להם. המסקנה החשובה ביותר מהמשחק השבוע לקראת סדרה עתידית אפשרית היא שבמשחק השחמט בין ההתקפה של אטלנטה להגנה של קליבלנד, אטלנטה כמעט תמיד חשבה מהלך אחד יותר קדימה.
המפגש בין השתיים היה מסקרן במיוחד גם כי שלושת המפגשים הקודמים בין הקבוצות התקיימו לפני השינויים של הקאבס, זו הייתה ההזדמנות הראשונה לבחון את ההתאמה של השחקנים החדשים של בלאט ליריבה המרכזית במזרח. הבשורה הטובה מבחינתו היא שג'יי אר סמית' נרתם למשימת הרדיפה אחרי קורבר ועשה עבודה נהדרת. הבשורה הרעה היא שבאופן די צפוי לטימופיי מוזגוב היה קשה להסתדר עם אל הורפורד. מוזגוב שינה מהיסוד את ההגנה של קליבלנד, בזכותו הקאבס מדורגים בין עשר קבוצות ההגנה הטובות בליגה באופן קבוע מאז ה-17 לינואר, אבל בשבועיים האחרונים הוא נתקל בכמה מאצ'-אפים קשים עבורו. הוא אמנם נייד יחסית לסנטר בגודלו, אך מילת המפתח כאן היא יחסית. מול סנטרים שזורקים מבחוץ, שמסוגלים לתקוף את הסל עם הפנים ושמשחק הפוסט שלהם מבוסס על זריזות, מוזגוב מתקשה מאוד. דונטאס מוטיונאס של יוסטון חגג מולו באופן מפתיע, והורפורד המלוטש דאג לנצל כל יתרון יחסי.
הקשיים של מוזגוב לא צריכים להוות בעיה גדולה מדי עבור בלאט כי יש לו את טריסטן תומפסון. אחת הסיבות החשובות ביותר לכך שטריסטן כנראה יקבל מקליבלנד הרבה מאוד כסף בקיץ היא שהוא משלים נהדר את מוזגוב מבחינה הגנתית. סדרה מול אטלנטה, ככל הנראה, תהיה סדרה עבורו ולא עבור מוזגוב. הדרך היעילה ביותר להקשות על ההתקפה הזורמת של ההוקס היא להכריח את השחקנים של מייק בודנהולצר לשחק אחד על אחד, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא בעזרת חילופים אוטומטיים. תומפסון הוא אולי הסנטר הטוב בליגה לחילופים אוטומטיים, הוא מסתדר בקלות מפתיעה עם גארדים שמנסים לחדור מולו. בדקות של מוזגוב, בלאט יוכל להיעזר בפתרון של פרנק ווגל לקשיים של רוי היברט מול ההוקס בפלייאוף בשנה שעברה, אך על כך ארחיב כבר אם וכאשר הסדרה תגיע.
בצד השני של הפרקט, בודנהולצר הפתיע עם פתרון הגנתי מעניין: הוא תקף את הפיק נ' רול של קליבלנד באגרסיביות יוצאת דופן, תוך ניצול הזריזות של שחקני הפנים שלו והתיאום ההגנתי הנפלא. כך הוא כפה הרבה מאוד איבודים על לברון וקיירי. בודנהולצר זכה למחמאות רבות, אך אני תוהה אם הוא לא חשף כאן קלף מרכזי מוקדם מדי. כבר במחצית השנייה קליבלנד התמודדה הרבה יותר טוב עם ההגנה הזו בזכות ריווח טוב יותר סביב הפיק נ' רול, בלאט גם הספיק לנסות כמה התאמות קטנות שאולי יבואו לידי ביטוי בסדרה עתידית. בכלל, בשני הצדדים בלאט עשה כמה ניסיונות לא שגרתיים להתקפות בודדות, כולל הגנה אזורית שהופכת לאישית. אם קליבלנד אכן תגיע לסדרה מול אטלנטה, זו עשויה להיות ההזדמנות הטובה ביותר של בלאט להוכיח שהוא יודע למצוא בסגל המגוון שלו פתרונות יצירתיים ליריבה, פתרונות שיהיה קשה מאוד לנצח בלעדיהם.
אחרי כל זה, חשוב להדגיש שאת התפתחות המשחק ביום שישי צריך לקחת בעירבון מוגבל. שתי הקבוצות הגיעו אליו במצב שונה: בעוד שאטלנטה שיחקה משחק אחד בחמשת הימים שקדמו לו, קליבלנד שיחקה שלושה כחלק מרצף של שבעה משחקים בעשרה ימים. יכול להיות שדברים שנראו כמו יתרונות טקטיים של ההוקס קשורים לא פחות להבדל בחדות ובמהירות התגובה בגלל העומס של קליבלנד. לברון עבד קשה במיוחד בשבוע שקדם למשחק במפגשים מול גולדן סטייט, יוסטון וטורונטו, מה שכנראה הקל על ההגנה של אטלנטה לנטרל אותו. ניתן להניח שברשימת הדברים שבפלייאוף ייראו אחרת, לברון מדורג הכי גבוה.
