די מריה בדרכו של ורון: הדרום אמריקאים של מנצ'סטר יונייטד

חואן סבסטיאן ורון, האחד והיחיד, חגג אתמול את יום הולדתו ה-40. אמנם המכשפה הקטנה תלה סופית את הנעליים ממש לא מזמן, אך כבר תקופה ארוכה יש תחושה של געגוע לתקופת השיא של השחקן העצום הזה, ומבחינה מסוימת התקופה הזו הסתיימה כאשר הוא דרך באולד טראפורד. מנצ'סטר יונייטד שילמה בקיץ 2001 ללאציו כ-28 מיליון ליש"ט תמורת הקשר הארגנטיני. היה זה שיא עבור מועדון בריטי כלשהו, והציפיות מברוחיטה היו בשמיים. איכשהו, כולם היו בטוחים שהוא ישתלט על מרכז המגרש בכל משחק כפי שעשה כאשר הצעיד את הנשרים מאולימפיקו לדאבל ב-2000. כאשר זה לא קרה, הביקורות היו קטלניות.

זכור במיוחד הניסיון של אלכס פרגוסון להדוף את אמירות הפרשנים הנחרצות. "הוא פאקינג שחקן נהדר. כולכם מטומטמים", אמר להם הסקוטי. זה לא עזר לו. ורון עזב את יונייטד שנתיים אחרי הגעתו עם תווית של כישלון, לא השתלב גם בצ'לסי של קלאודיו ראניירי, וחזר לבסוף לארץ המגף. שם, כאשר כיכב באינטר, הוא הרגיש שוב בבית, אך מעולם לא חזר להיות מועמד לתואר השחקן הטוב בעולם, והרי בדיוק לשם הוא היה אמור להגיע. כמה חבל. אפילו היום הלב כואב מהמחשבה לאילו גבהים עשוי היה ורון לטפס ואיזה מקום היה שמור לו בהיסטוריה של המשחק.

ההרהורים הנוסטלגיים על ורון משתלבים נהדר עם מצבו הנוכחי של אנחל די מריה. 60 מיליון ליש"ט שעשו את דרכם לחשבונה של ריאל מדריד מהווים אף הם שיא בריטי של כל הזמנים. הארגנטיני נחת באולד טראפורד על תקן אחד השחקנים הטובים בתבל, אחרי עונה מזהירה בספרד ששיאה תואר השחקן המצטיין בגמר ליגת האלופות, וגם אחרי מונדיאל חיובי מאוד מבחינה אישית. ההתלהבות הראשונית היתה כבירה – הנה לכם השחקן סביבו יבנה לואי ואן חאל את האימפריה מחדש. השבועות הראשונים היו מרשימים, והשער מול לסטר בהקפצה אמנותית גרם לכל השדים האדומים לתפוס את הראש בהתפעלות. אלא שיונייטד הפסידה באותו משחק לשועלים 5:3, די מריה הבקיע רק פעמיים מאז, ותדמיתו נפגמה באופן קיצוני.

די מריה הפך לשעיר לעזאזל, לדמות כמעט נלעגת. אוהדי יונייטד התחילו להשפיל אותו בציוצים בטוויטר, והוא הוכתר במהרה לפלופ. לאיש אין סבלנות לחכות ולהבין שלכל שחקן, גם היקר ביותר, לוקח זמן להתאקלם לליגה חדשה ולסביבה אחרת בתכלית. כולם רוצים קבלות כאן ועכשיו, וקל להקביל את התמורות שעברה הגישה כלפי די מריה לאלה שחווה מסוט אוזיל בארסנל בעונה שעברה. גם הגרמני נזרק מריאל בניגוד לרצונו, גם את הגעתו ליוותה אופוריה מוגזמת, וזכור כי אוהדי התותחנים אף שינו בהומור את שם הקבוצה ל- orsenalלכבודו. חודשים ספורים מאוחר יותר, היה אוזיל השחקן המבוקר ביותר בלונדון. אפשר להניח כי השניים, שנפגשו אמש פנים מול פנים, החליפו כמה מילים בנושא. יש להם גורל דומה.

בנובמבר הודה פומבית די מריה שלא רצה לעזוב את סנטיאגו ברנבאו, וזה לא בדיוק הוסיף לו נקודות. בינואר הוא עבר טראומה אישית לא פשוטה כאשר אלמונים ניסו לפרוץ לביתו כאשר אשתו ובתו התינוקת אכלו ארוחת צהריים. המשפחה המזועזעת עברה רק בשבוע שעבר למשכן חדש – דירת יוקרה השייכת לפיל נוויל, ומצבו הנפשי של הארגנטיני הושפע רבות מהתקרית.

למרות זאת, המועדון לא בדיוק גיבה את הכוכב. בתקשורת נפוצו דיווחים לפיהם הנהלת יונייטד כבר קיבלה החלטה למכור את די מריה לפריז סן ז'רמן בקיץ, ומוכנה להסתפק בסכום נמוך יותר מזה ששולם תמורתו. גארת' בייל סומן כיעד אפשרי להחליפו, ואם נכון הדבר, הרי שהארגנטיני לא קיבל, בדיוק כמו ורון, את הזמן הנדרש כדי להשתלב כהלכה ולמצות את הפוטנציאל. למען האמת, הם לא בודדים במערכה. הפיאסקו של יונייטד עם שחקנים מדרום אמריקה לא פחות ממדהים.

דייגו פורלאן האורוגוואי, שהתקדם לדרגת כוכב על ונבחר (בהגזמה מסוימת) לשחקן המצטיין במונדיאל 2010, נזרק מאולד טראפורד בבושת פנים על תקן פלופ מוחלט בצעירותו אחרי שתי עונות מתסכלות. ההתנסויות עם שני קשרים ברזילאים, קלברסון ואנדרסון, הפכו לפארסה. האם מישהו זוכר את רודריגו פוסבון הברזילאי שהיה אמור לתקוותו של פרגוסון להפוך לקשר צמרת? המגן הארגנטיני גבריאל היינצה התחיל נהדר, אבל פציעות עצרו את התקדמותו, והוא נמכר לבסוף לריאל כפתיון עתידי להבאת חברו הטוב כריסטיאנו רונאלדו. על המגנים התאומים לבית דה סילבה מיותר להרחיב את הדיבור.

אם חושבים על זה לעומק, רק שני דרום אמריקאים יכולים להיחשב להצלחה. אחד מהם לא בדיוק זכור לטובה – קרלוס טבס הסתכסך עם פרגי בעונתו השנייה וחצה את הכביש לסיטי ב-2009. זה משאיר אותנו עם אנטוניו ולנסיה האקוואדורי, גדול הדרום אמריקאים של יונייטד בכל הזמנים. אגב, הוא היה אחראי אתמול באופן אישי לשני השערים שכבשה ארסנל.

לתוך המציאות הזו נכנסו די מריה ורדאמל פלקאו הקולומביאני – גם הוא כבר סומן ככישלון קולוסאלי, אם כי בכל מקרה קיים ספק גדול לגבי סיכוייו לחזור ליכולת שהפגין לפני הפציעה הקשה בברכו. לגבי כשירותו של הארגנטיני אין סימני שאלה, ולקראת המשחק מול התותחנים התראיין די מריה כדי להסביר את הסיבות לאכזבה היחסית: "יש הרבה פנים חדשות בקבוצה, ולוקח זמן להתחבר". גם ואן חאל יצא באופן חריג למדי פומבית להגנתו והצהיר: "לשחקנים ולמשפחותיהם לוקח זמן להסתגל למציאות החדשה. צריך ללמוד תרבות חדשה, קצב משחק חדש. כולנו בני אדם, ולכולנו יש ימים פחות טובים. אני מרוצה מהשחקנים שעומדים לרשותי, הם משתפרים עם הזמן, ובקרוב נראה אותם כיחידה מגובשת".

המשחק אתמול, ברבע גמר המפעל היחיד שיכול היה להניב ליונייטד תואר בעונת הבכורה של ההולנדי על הקווים, היה אם כך מבחן חשוב מאוד עבור די מריה. במחצית הראשונה, על אף שגם לו היה חלק משמעותי מאוד בשער של נאצ'ו מונריאל, הוא היה מצוין. האוהדים הריצו בדיחות על כך שהמעבר לביתו של נוויל עזר לו, והבישול הנפלא בהגבהה מדודה לראשו של וויין רוני גרם לאופטימיות זהירה. האם זה הערב שלו? האם מכאן ייצא הארגנטיני לדרך החדשה, יגרום למבקרים צמאי הדם לאכול את הכובע ויהפוך לאליל היציעים?

ואז באה המחצית השנייה, בה שינה ואן חאל בפעם המי-יודע-כמה את תפקודו במגרש. די מריה היה חלש ועצבני אחרי ההפסקה, ואז הוציא לו השופט מייקל אוליבר כרטיס צהוב מפוקפק למדי על התחזות לכאורה. זה היה יותר מדי עבורו. תפיסת חולצתו של אוליבר הובילה להרחקה השביעית בחייו, והתברר שזה לא הערב שלו. ממש לא. הכרטיס האדום הזה קירב אותו עוד יותר לגורלו של ורון.

ואם אתם חושבים ששער הניצחון של וולבק באולד טראפורד היה אירוני, תוסיפו לרשימה גם את פול פוגבה שניצח עבור יובנטוס את ססואולו, ואת נאני שהבקיע את השער המכריע לספורטינג ליסבון מול פנאפיאל בליגה הפורטוגלית. שלושה כוכבי יונייטד לשעבר היו הגיבורים הגדולים אתמול, אבל יונייטד עצמה בכל זאת הפסידה.

במאי 2008 נפוצו ברחבי ליסבון דיווחים מעניינים על הגעתו האפשרית של מרצ'לו ליפי לספסל של בנפיקה. הנשרים ניהלו משא ומתן ארוך עם הפרופסור האיטלקי, אשר הביע את רצונו להחתים כעוזרו את פאולו סוזה. השניים הרי הכירו מהתקופה הפוריה ביובנטוס, במהלכה זכה הקשר הפורטוגלי עם הגברת הזקנה באליפות ב-1995 ובליגת האלופות ב-1996. ליפי זכר לטובה את חניכו, אשר הדריך באותם ימים את נבחרת הנערים של פורטוגל, ומבחינתו לא היה אדם מתאים יותר לסייע לו להשתלב בליגה שלא הכיר.

את אוהדי בנפיקה הרעיון הזה הכניס להלם מוחלט. מבחינתם, סוזה הוא בוגד נתעב, שמכר את נאמנותו לקבוצה בה גדל כדי לקבל משכורת שמנה יותר בספורטינג ליסבון ב-1993. את הסיפור המלא של הקיץ ההוא שהטריף את פורטוגל כולה תוכלו לקרוא כאן. "אם פאולו סוזה ירצה לחזור, הוא יצטרך לרדת על ברכיו ולבקש מאיתנו סליחה. לעולם לא נקבל את מי שבגד בנו בדרך כה נבזית. הוא חושב שאנחנו לא זוכרים כלום?" כתב ב-2008 אחד הבלוגרים של בנפיקה. הצד האדום של ליסבון התחיל להתכונן למחאה גדולה.

בסופו של דבר, התוכניות לא התממשו. ליפי חזר לנבחרת איטליה אחרי שרוברטו דונאדוני נכשל באליפות אירופה, פאולו סוזה יצא להרפתקה בליגת המשנה באנגליה, ובנפיקה החתימה את קיקה סאנצ'ס פלורס. כעבור שנה עזב הספרדי, ואת מקומו תפס ז'ורז'ה ז'סוס. הוא נמצא שם עד היום, משלים עונה שישית, וההנחה בקרב חלק גדול מהעיתונאים בפורטוגל מדברת על שינוי בקיץ. אחד השמות הבולטים שהוזכרו כמועמדים להחליף את המאמן הוותיק והמוערך הוא פאולו סוזה, ששידרג את תדמיתו בזכות ההצלחה בבאזל.

מובן שגם הפעם אוהדי בנפיקה לא מרוצים מהאפשרות. "אנחנו לא רוצים אותו", אמר לוואלה! ספורט פאולו הנריקס, חבר פעיל בתא האוהדים של הנשרים, "הרבה זמן חלף מאז, אבל אני עדיין זוכר את הכאב. הוא היה אחד השחקנים האהובים שלי בבנפיקה, והיה בלתי נסבל לראות אותו בחולצה של ספורטינג. אני מקווה שז'ורזה ז'סוס יישאר".
שאלתי אותו – אבל מה אם הוא ינצח את פורטו? "אני לא מאמין שהוא מסוגל, אבל אם זה יקרה, ייתכן שאשנה את דעתי לגביו כמאמן. זה עשוי לעזור, לפחות לחלק מהאוהדים, לקבל אותו ברוח קצת יותר טובה אם וכאשר יגיע לבנפיקה", השיב הנריקס.

אז הנה לכם המשימה של מאמן מכבי תל אביב לשעבר. הוא ינסה לא רק לחולל הערב סנסציה להצעיד את אלופת שווייץ לרבע הגמר, אלא גם לקדם את עצמו בדרך למשרה נחשקת באמצעות ניצחון על יריבתה המושבעת. זו הדרך הנכונה לראות את הקרב הזה, והוא מעניין הרבה יותר מאשר המשחק לפרוטוקול בין ריאל לשאלקה.