מה שלא ראינו אפילו בברנבאו: על ההתפרקות של יוסי בניון

דברים שרואים בסטטיסטיקה: אמש, לראשונה העונה, חלף מרקו בלבול (44.4%) על פני אלכסנדר סטנוייביץ' (42.2%).

קהל מכבי חיפה: הלא-עונש של בית הדין (להעביר יציע מתפרע לצד השני של האצטדיון - וואו!!) לא השפיע על הירוקים. הכמות, כרגיל, היתה נהדרת ותומכת, וזו למרות שמבחינת עידוד היו ערבי-בית איכותיים יותר העונה. ציון: 8

קהל מכבי נתניה: את המקום אותו פוקדים בדרך כלל באי יציע ג' אכלסו הצהובים. והם עשו שם שמח, למרות שבסוף היה להם עצוב. ציון: 9


לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

למעקב בטוויטר

מכבי חיפה ניצחה את מכבי נתניה 1:2

בניון מסביר את ההתפרצות

עשרת השערים הגדולים של בניון

הבורסה:

עולה: אריאל הרוש. למרות ההפסד, זה היה משחקו הטוב ביותר של אריאל הרוש העונה. ואולי אפילו יותר מכך. לפחות ארבע הצלות מפתח. גם זה לא הספיק. יספיק לדגדג את מרציאנו לקראת סוף החודש? עד תשובה רשמית מגוטמן, נהמר על 'לא בטוח'.

יורד: אלעד גבאי. שתי טעויות עצומות של המגן הימני של מכבי חיפה. אחת הסתיימה בשער של ערן לוי, ואחת במזל לא. האם הערב הרע של מספר 5 יוציא את משומר מהפריזר? עד תשובה רשמית מבלבול, נהמר על 'לא בטוח'.

ציוץ המשחק:

תמונת המשחק: בוכה מי שבוכה אחרון

בערך בדקה ה-50, כדור הגיע במהרה לעבר מאמן מכבי נתניה רוני לוי. חד כמו שהוא, לוי ניתר מעל הכדור בצורה מושלמת, ושלום על ישראל. כשתי דקות לאחר מכן, כדור די איטי התגלגל לעברו של מרקו בלבול. בלבול ניסה לעשות לוי אבל נמרח שפכטל על הדשא. בדקות אלה סיפור זה היה מושלם כדי לתאר את יחסי הכוחות שבין שני המאמנים והכיוון שאליו מושכות קבוצותיהם. ורוני לוי היה על סף השתחלות פנטזיסטית לטופ-6, והירוקים המשיכו ליפול מטה.

אבל אלירן עטר, הרכש הכי טוב של ינואר - לא רק בחיפה, בהכל - התעורר. דאבל פס נהדר עם טאלב טואטחה עשה את השוויון, ושמונה דקות לאחר מכן כדור גובה הגיע אליו. עטר מעולם לא נחשב לנוגח משובח, אבל החדות שלו מפצה בקלות על הגנים או ההיסטוריה. הופה, לאמצע, והנה בא בניון.

1:2.

"סוף סוף יוסי!". זה מה שהוציא מפיו כרוז מכבי חיפה, אמש בדקה ה-65, שנייה לאחר שפלט צווחה א-לה ריק פלייר. זו היתה ביקורת על כך שעבר המון זמן מאז שכבש? זו היתה תוצאה של געגוע עז? לפעמים לא צריך לנתח. לפעמים מותר שזה יהיה פשוט סוף סוף יוסי.

בניון טוען שהוא זוכר כל שער שכבש בחייו.

שש שנים ושבוע חלפו מאז שכבש את השער הגדול בקריירה, לפחות מבחינת ההמון. נגחה בדקה ה-82 בברנבאו, עם ליברפול, נגד ריאל מדריד - אחת הקבוצות העשירות בעולם - בשמינית גמר ליגת האלופות.

שש שנים ושבוע יעברו מאז השער הגדול הזה, ובניון יכבוש שער הרבה פחות גדול. בסך הכול 1:2 על מכבי נתניה - אחת הקבוצות העניות בעולם - במשחק עונה סדירה בליגת העל בישראל.

ודווקא אתמול, בוולה מול אריאל הרוש ולא בראסיה מול איקר קסיאס, בניון התפרק. את הסימנים ראו עוד בגל החגיגות הראשוני, כשהוא שוכב בתחתית ערימת ילדים והזרועות - אחת עם סרט קפטן - ממשיכות את תנועות ה"סוף סוף" הקצובות; ואחרי עוד כמה שניות, ובזמן שהמשחק משוחק, בניון החל לשים ידיים על הפנים. ואז את החולצה.

הוא בכה.

לא דמעה ולא שתיים; הוא ייבב. הוא בכה אחרי גול מול מכבי נתניה. בברנבאו נכשלו בשמירה סרחיו ראמוס, פפה וקנבארו; אפילו ראול היה בפריים. ואילו בסמי עופר הכושלים היו אבו עביד, חסן ועידו לוי. שם, בספרד, היתה התרגשות, אין ספק. אבל זו לא היתה התפרקות כמו אתמול.

בניון טוען שהוא זוכר כל שער שכבש בחייו, ודווקא בגלל שאת המשחק של אתמול לבטח לא יאפסן במגירת "הרגעים הגדולים" - הדקה ה-65 אתמול היתה כל כך מיוחדת.

בניון סובל ממה שסובל כמעט כל 'גדול מהחיים' בישראל. מדינה שלא סובלת מצליחנים, ומדינה שהמצליחנים שלה - גם באשמתם - מתקשים לזכות לאהבה שבאמת מגיעה להם. הוא יצא מפה כאחד הדברים הכי גדולים שראינו, בשנותיו הראשונות בחו"ל רק התעצם והתעצם עד כדי ברנבאו ובשנותיו האחרונות בנכר העסק דעך אט אט, עד שהחליט לחזור ארצה. ואז, כולם - כולל הוא - ציפו לנער בן ה-21 הזה, ההוא שמשכיב שלושה מגנים ואותנו בדרך לשער.

אבל קיבלנו בחור בן 34, שלעתים מתקשה אפילו להישאר בריא. ואז הגיעו הביקורות. רובן מוצדקות - את העונה של בניון עדיין אי אפשר להגדיר כ'טובה', והוא יצטרך להמשיך ולספק מספרים וניצחונות כדי שנגדיר אותה ככזו - וחלקן מוגזמות. ובניון, כמעט כמו כל ספורטאי ישראלי, תקף את המוגזמות במקום להתמקד בעיקר. והעיקר הוא לשים כדור כזה ברשת - פעולה חזקה יותר מכל ציטוט שמנסה להילחם בביקורת.

קל זה לא היה. גם אתמול בניון בן ה-34 בזבז שני צ'אנסים נהדרים שיוסי בן ה-21 לא מחמיץ גם עם נעלי בית. ובגלל זה הפעם השלישית היתה כל כך גלידה. בגלל זה קיבלנו את הדמעות.

"לאורך השנים אני מביא הרבה רגש למשחק, לטוב או לרע", אמר, ואת הדוגמאות לכאן ולכאן אי אפשר לשכוח. "אחרי ההחמצות, אחרי שזה לא נכנס, אתה מרגיש שזה אולי כבר לא יקרה. ופתאום התפרצות של שמחה, ואני רואה את אישתי והילדים. הילד תמיד אומר לי 'אבא, היום תבקיע גול', ואתה חושב על הכול ביחד…". ולך תעצור את הדמעות.

בניון, בניגוד ליוסי ההוא מפעם, הוא טיפוס גדול, שוב - לטוב ולרע. הוא לא הילד שכולם חיבקו, הוא מפלצת כלכלית-תקשורתית שתמיד מחפשים את האינטרס מאחוריה. הוא עושה רושם של אחד שלא סופר את ליגת העל ומכבי חיפה, הרי הייתי בסטמפורד ברידג' ובקמפ נואו. אז הנה - זה ממש לא נכון.

וכל כך יפה היה לראות שגם בניון יכול לחזור לרגעי היוסי. לבכי של אחרי הפנדל בבאר שבע מול מכבי חיפה, למשל, כשגילה שזה לא הספיק. אתמול בניון הראה באמת עד כמה הוא לא רק מותג. לא רק משאבת מנויים והייפ. אתמול הוא הראה כמה אכפת לו ממכבי חיפה הזו, מישראל, ממשחק עונה סדירה נגד מכבי נתניה, ממה שאנחנו אומרים עליו, ממה שהילד הקטן שלו דורש מאבא, שמתברר שנשאר ילד בעצמו.

ומי שלא הבין את זה; מי שהתייחס בציניות לבכי של שחקן בן 34 שכבר כבש בברנבאו; מי שלא הצליח להתנתק מעמדותיו השגרתיות ולראות את התמונה המלאה; מי שגם אמש חיפש בכוח איך לא להתרגש מהרגע הזה - לא נותר אלא לרחם עליו.

orenjos@walla.co.il