פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        השומר הכי אנוכי? דירוג שחקני ההגנה הגדולים בתולדות מכבי תל אביב

        אחד "הדביק את כולם בטירוף", אחר היה בגדר "תופעת טבע מדהימה". בריאן רנדל הופך לנגד עינינו לאחד משחקני ההגנה המרשימים שדרכו בהיכל אבל איפה, אם בכלל, הוא ממוקם בדירוג כל הזמנים? הבלוג של יהונתן אליהו יצא לבדוק וגם גילה נתונים מפתיעים על הזרים בליגת העל

        השומר הכי אנוכי? דירוג שחקני ההגנה הגדולים בתולדות מכבי תל אביב
        עריכה: מתן חדד

        פאנל השופטים: צביקה שרף, גור שלף, ליאור ליובין, מוטי דניאל, שרון דרוקר, שי האוזמן, אודי הירש.

        השיטה: חמשת השחקנים עם הכי הרבה קולות כלליים עולים לגמר (בלי קשר למקומות בהם דורגו). המיקום בגמר נקבע על פי הדירוג הממוצע של כל אחד.

        קיבלו קולות ונותרו מחוץ לחמישייה: ווילי סימס (3), טרנס מוריס (3), אנתוני פארקר (3), לבן מרסר (2), מוטי דניאל (2), מוטי ארואסטי (2), יוגב אוחיון (1), דווין סמית' (1), לי ג'ונסון (1).

        שחקן מכבי תל אביב טרנס מוריס (יותם רונן)
        נותר בחוץ. טרנס מוריס (צילום: יותם רונן)

        מקום 5: אריאל מקדונלד (1999-2002)

        למרות סטיגמת המאמן ההתקפי שדבקה בו, שושלת פיני גרשון הראשונה במכבי תל אביב התבססה קודם כל על הגנה רצחנית. עמוד התווך של הקבוצה הגדולה ההיא, מי שבמידה רבה יצק עבורה זהות חדשה, הוא אריאל מקדונלד. עם טונות של כריזמה ופוזה של מטיף נוצרי, הצליח מקדונלד לחדור לליבותיהם של אוהדי מכבי תל אביב, למרות שנכנס לנעליים הענקיות והבלתי אפשריות של עודד קטש הנערץ.

        היו לו איכויות התקפיות בלתי מבוטלות וכושר מנהיגות יוצא דופן, אך בצד ההגנתי הוא נצץ יותר מכל. את התהילה וההערכה על היכולות הדפנסיביות גרף לעתים קרובות דרק שארפ, אבל מקדונלד היה זה שהניע את המכונה וסייע לצהובים להפוך לקבוצת הגנה מפלצתית. הנתונים היבשים לא יוכלו להסגיר את המשמעות העצומה שהייתה לו על ההגנה של הצהובים בזמנו. הוא לא צבר יותר מדי חטיפות, גם לא היה ריבאונדר מי-יודע-כמה, אבל עבודת הרגליים המופתית והקשיחות הבלתי מתפשרת עזרו לו להפך למגן כמעט בלתי עביר.

        דבר הקולגה: גור שלף, ששיחק לצד מקדונלד במשך שלוש עונות במכבי תל אביב: "אריאל מקדונלד היה אחד השומרים הכי אגרסיביים שיש. אפילו באימונים הוא לא היה עושה הנחות. שומר אחד על אחד ברמה הכי גבוה. הוא היה נותן את הטון בהגנה והדביק את כל האחרים במכבי בזמנו. הלחץ שהוא הפעיל על הכדור והאינטנסיביות שהוא שידר הפחידה את היריבים".

        שחקן פאף בולוניה קרלטון מאיירס מול שחקן מכבי תל אביב אריאל מקדונלד (GettyImages)
        הניע את המכונה. מקדונלד בפוזה טיפוסית מול קרלטון מאיירס (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        מקום 4: דרק שארפ (1996-2011)

        אם אריאל מקדונלד היה רק מורה דרך, דרק שארפ כבר היה יחידת חיסול של ממש. שנים על גבי שנים עלה הגארד קטן הקומה בהכנעה מהספסל ואמלל את חייהם של הרכזים מן העבר השני. מגארד עם נתוני פתיחה מוגבלים, שארפ סיגל לעצמו נישה ששימשה אותו במשך 15 שנה כשחקן מכבי תל אביב. שארפ ינק מהמורשת של אביו הרוחני ווילי סימס, אשר מילא תפקיד דומה במכבי תל אביב של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, אך שכלל אותו לדרגת אמנות. עוד לפני הצליפות משלוש, סימן ההיכר שלו היה ההתעלקות אחוזת התזזית של רכז היריבה. שארפ, אם תרצו, היה לוחם הקומנדו של מכבי תל אביב: לא תמיד משתתף במאמץ המלחמתי מהקו הראשון, אבל נשלח למשימות המסובכות ביותר בעורף האויב;

        רשימת הקורבנות שהשאיר בצדי הדרך כמעט בלתי נגמרת. בזה אחר זה שארפ נטרל ושיתק את המצ' אפים שהוצבו מולו, וכבר בתחילת הקריירה קנה את עולמו ביד אליהו בזכות לחימה בלתי מתפשרת וגם קצת חוצפה ישראלית. הבייבי פייס היה רק חלק מהתעתוע של דרק שארפ: כלפי חוץ הוא נראה חביב ובלתי מזיק, אך על הפרקט עצמו פיטבול חסר רחמים.

        דבר הקולגה: צביקה שרף, שאימן את דרק שארפ בעונת 1996/97 וב-2007/08: "כשדרק הגיע למכבי תל אביב הוא היה בנוי אך ורק על התקפה, אבל אחרי תקופת התאקלמות הבין את המקום שלו והכיר בכך שאת הדקות שלו הוא יוכל להרוויח רק דרך ההגנה. מרגע שהוא הבין את זה, הוא הפך לשומר אדיר. הרכזים שמולו פחדו לכדרר כשהוא על המגרש. היו פעמים שהשחקן מולו לא הצליח לעבור את החצי משחק שלם".

        דרק שארפ שחקן מכבי תל אביב שומר על רון סטיל שחקן בני השרון (ברני ארדוב)
        לוחם הקומנדו של מכבי תל אביב. שארפ שומר (צילום: קובי אליהו)

        מקום 3: בריאן רנדל (2014 - )

        אם מישהו העז לפקפק ביכולת של בריאן רנדל לתרגם את ההגנה מליגת העל בישראל ליורוליג, הוא התבדה מהר מאוד. הפורוורד הפציע התגלה במהירות כג'וקר דפנסיבי מזן נדיר. הוא יכול לשמור על כל שחקן מעמדת הרכז ולעתים אפילו עד עמדת הסנטר. לצד נתונים אתלטים טובים מאוד ועיתוי נהדר בחסימות, לרנדל יש גם הבנת משחק יוצאת דופן, שהופכת את ההשוואה לנדב הנפלד הגדול לבלתי נמנעת.

        עבור רבים, רנדל הוא הנפלד 2.0: מצד אחד מחזיק באותה אינטליגנציה ייחודית, ומצד שני מתהדר גם באתלטיות שהולמת את הכדורסל המהיר והקצבי בעידן המודרני. לסגנון ההגנתי שהונהג במכבי תל אביב, המושתת לרוב על חילופים אוטומטיים, הוא מתאים כמו כפפה ליד. אם כבר אחרי חצי עונה בצהוב הוא תופס מקום גבוה כל כך ברשימה, סימן שהפוטנציאל זועק לשמיים.

        דבר הקולגה: ליאור ליובין, ששימש כעוזר מאמן בגלבוע/גליל עליון והדריך את רנדל, מנתח: "יצא לי לשחק עם נדב הנפלד בנבחרת ויצא לי לעבוד עם בריאן רנדל. אחרי שראיתי את שניהם מקרוב, אני יכול לומר שההשוואה הזאת מבוססת לחלוטין. זו כמובן מחמאה ענקית לרנדל, שלדעתי יוכל ביום מן הימים גם לעקוף אותו ולטפס למקום הראשון. מה שחסר לו זה משחקים עם יריבים מיתולוגיים. הרי המיתוס סביב נדב התחזק בזכות משחקים ספציפיים שבהם הוא חיסל שחקנים ענקיים. אם מכבי תל אביב תפגוש בהצלבה את אולימפיאקוס ורנדל ישתק את ספאנוליס, לדוגמא, הוא כבר ממש יוכל לאיים על נדב".

        ג'וזף ג'ונס שחקן הפועל ירושלים (שמאל) מול אלכס טיוס שחקן מכבי תל אביב, בריאן רנדל (קובי אליהו)
        שומר בשביל כולם. רנדל מחפה על טיוס (צילום: קובי אליהו)

        מקום 2: דורון פרקינס (2009-2011)

        את עונתו הראשונה ביד אליהו פרקינס עוד בילה כבק-אפ לאנדרו ויז'נייבסקי הבינוני. כבר אז הוא גילה ניצוצות, במיוחד בצד ההגנתי, אבל בעונה שלאחר מכן, תחת מטריית כדורסל הקולג'ים של דיוויד בלאט, הוא כבר היפך לאימת הגארדים בכל אירופה. פרקינס היה הלב של הגנת הלחץ המפורסמת של מכבי תל אביב בעונה. יותר מזה: נראה שמעולם לא דרך על הפרקט ביד אליהו גארד יותר דומיננטי מבחינת הגנתית. פרקינס עשה הכול מהכול. הפעיל לחץ בלתי פוסק על הכדור, השיג חטיפות, קפץ לריבאונדים, כיסה שטחים עם מוטת ידיים בלתי נגמרת.

        עקרונית, הוא היה האדריכל של אחת מקבוצות ההגנה הטובות שנראו במכבי תל אביב, ובוודאי אחת המרשימות שנראו באירופה מתחילת המילניום. גם ג'רמי פארגו וצ'אק אידסון עשו עבודה הגנתית נהדרת באותה עונה, אך פרקינס האפיל על כולם. ואז, דווקא בעיצומה של העונה הטובה בקריירה, הגיעה הפציעה שקטעה הכל. מכבי תל אביב המשיכה לגמר הפיינל פור בלעדיו, הפסידה לפנאתינייקוס, והשאירה הרבה מקום לדמיין מה היה קורה אילו דורון פרקינס היה על הפרקט כדי לחסל את דימיטריס דיאמנטידיס. מהפציעה ההיא פרקינס אף פעם לא באמת התאושש, אבל מקומו בצמרת שחקני ההגנה שלבשו צהוב חקוק בסלע. הגארד ההגנתי הכי מרשים בתולדות מכבי תל אביב, ועל זה כולם מסכימים פה אחד. הקדים את רנדל במקום השני על חודו של קול אחד.

        דבר הקולגה: גור שלף, ששימש כמנהל מכבי תל אביב בתקופתו של פרקינס: "שחקן הגנה מושלם, אין דרך אחרת לתאר אותו. לא חושב שב-15 השנה האחרונות היה למכבי תל אביב שאפילו התקרב לרמה שלו. פרקינס היה מאותגר התקפית, אבל מבחינה הגנתית לא היו לו חסרונות. היו משחקים שהוא החזיק את כל ההגנה של מכבי תל אביב לבד. לולא הפציעה, לדעתי עד היום הוא היה השומר הכי טוב באירופה".

        שחקן ברק נתניה אדריאן בנקס מול דורון פרקינס, שחקן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        קילר. פרקינס בהגנה (צילום: ברני ארדוב)

        מקום 1: נדב הנפלד (1991-2002)

        למישהו באמת היה ספק? כל עוד בריאן רנדל לא מותיר חותם של לפחות כמה עונות רצופות במכבי תל אביב, מקומו של היונה בפסגה מובטח ובלתי מעורער. שר ההגנה, האיש שהיה אזורית של שחקן אחד, גרף כמעט את כל הקולות במקום הראשון. למרות שחצה עם מכבי תל אביב את המדבר הצחיח של שנות ה-90 האפרוריות, הנפלד זכה לתיקון מאוחר, כשב-2001, בדמדומי הקריירה, הניף את גביע הסופרוליג עם אותה קבוצה הגנתית נהדרת. כך או כך, את תואר שחקן ההגנה הגדול בתולדות מכבי תל אביב אף אחד לא יוכל לקחת ממנו. לפחות לא בזמן הקרוב.

        בניגוד לרנדל, הנפלד דווקא העדיף להתגושש בצבע עם שחקנים גדולים וחזקים ממנו על פני ריצות תכופות אחרי גארדים זריזים. אבל עיקר כוחו היה טמון בהגנה הקבוצתית, בה חיפה על כל שגיאה שמי מחבריו לקבוצה ביצע. ואם בתחילת הקריירה עוד גילה ניצוצות של כישרון התקפי, הרי שברבות השנים זנח זאת והתמקד לחלוטין בצד ההגנתי. זה הספיק לו כדי להיות קונצנזוס בבחירות של כל אנשי הכדורסל שהשתתפו במשאל.

        דבר הקולגה: מוטי דניאל, ששיחק עם הנפלד במכבי תל אביב: "ההגנה של נדב התפרסה על כל המגרש. גם אם הוא הופקד על שחקן יריב ספציפי, למעשה הוא הגן על כל החמישייה. זו הייתה תופעה מדהימה. ההרתעה ההגנתית שלו הייתה עצומה. לא חושב שאי פעם מישהו יוכל להשתוות לזה במכבי תל אביב. גם לא בריאן רנדל".

        נדב הנפלד שחקן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        אזורית של איש אחד. הנפלד (צילום: ברני ארדוב)

        נתון במחלוקת: פחות זה יותר

        את השבוע החולף בליגת העל אפשר להכתיר לשבוע של הישראלים. או, ליתר דיוק, לשבוע של מיעוט הזרים. מכבי ראשון לציון ניצחה את הפועל תל אביב בשבת עם שלושה זרים ונהריה עשתה זאת גם כן על חשבון הפועל חולון. קחו את שני המשחקים האלה, חברו אותם עם הריצה של מכבי חיפה נטולת זר רביעי, ותקבלו שוב את התהייה התמידית שעולה במחוזותינו אחת לכמה זמן: האם יש בכלל צורף ביותר משלושה זרים?

        אור שקדי אסף נתונים על משחקים בין קבוצות עם שלושה זרים לבין כאלה עם ארבעה או יותר בארבע העונות האחרונות, וגילה ממצאים מרתקים: ההבדל, אם בכלל יש כזה, זניח לחלוטין. ביום בהיר, קבוצות עם שלושה זרים מסוגלות אפילו להכריע את מכבי תל אביב הגדולה ביד אליהו, כפי שהוכח פעמיים בארבע העונות האחרונות (מכבי אשדוד ב-2011/12, ראשון לציון ב-2012/13). אגב, אותה מכבי אשדוד מודל 2011/12 רשמה את רגעיה היפים ביותר של העונה עם שלושה זרים. רק בעונת 2012/13, בה לא הוחל החוק הרוסי, ניכרים הבדלים משמעותיים במאזנים. אז אולי אפשר לחזור למגבלות הזרים הקודמות?

        שלושה זרים מול ארבעה או יותר בליגת העל: ההבדלים מזעריים (עיבוד תמונה)