פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        וזה בסוף יקרה: אוהדי מכבי תל אביב בכדורגל מתקרבים לאחיהם מהכדורסל

        שתי אליפויות? שליטה עירונית? מקום ראשון? את חלק מאוהדי מכבי תל אביב זה לא מספק, הם רוצים לדרוס. פז חסדאי על ממורמרים חסרי תקנה, שלמדו יותר מדי מאחיהם מהכדורסל

        "אל לנו לפסוח גם על הדברים השכיחים אלא להקצות להם מחשבה ולהוקיר תודה שאנחנו חיים, בריאים, רואים את אור השמש, שאין מלחמה או מחלוקת, שהאדמה מאפשרת לעבד אותה והים נוח להפלגה, לאלה הרוצים בכך; הרי ביכולתנו לדבר, לעשות, לשתוק ולהינפש. דברים אלה, בהימצאם, ישמחו אותנו יותר, אם נעלה ברוחנו תמונת מצב דמיונית שבה הם אינם קיימים ונזכיר לעצמנו תכופות עד כמה הבריאות היא דבר נכסף לחולים, השלום לנלחמים, רכישת מוניטין וידידים לזר לא מוכר בעיר כה גדולה, וכמה כואב כשדברים אלה נגזלים לאחר שהיו ברשותנו"
        (פלוטרוכוס, מתוך "על שלוות הנפש")

        אוהדי מכבי תל אביב עם שלט "Better dead than red" (ברני ארדוב)
        אם לפני שלוש שנים היו אומרים לאוהדי מכבי שעוד מעט חלקם יסתכלו בפרצוף חמוץ על הקבוצה שלהם, הם היו מתקשים להאמין (צילום: ברני ארדוב)

        הסיוט הכי גדול של אוהדי מכבי תל אביב בכדורגל הוא שהם יהפכו לאוהדי מכבי בכדורסל, על כל המשתמע מזה. מצד אחד מצליחנים ודורסניים, מצד שני מפונקים ומדושני עונג. רק השבוע, למשל, דווח איך בירושלים הסתערו על הכרטיסים לגמר הגביע בכדורסל, בזמן שאוהדי מכבי נמנמו. בראש גם אפשר לדמיין איך ייראו חגיגות הזכייה בגביע: אם הפועל ירושלים תזכה, הן יהיו אמוציונליות, נלהבות ומוגזמות, ואם מכבי תזכה, פשוט לא יהיו חגיגות. זה המחיר של ההצלחה. באיזשהו שלב היא הופכת לדבר מובן מאליו, ומפסיקה לרגש. שנאמר, סיוט.

        זה לא שאין שם רגשות. יש למכבי תל אביב בכדורסל מאות אלפי אוהדים שיצפו בגמר הגביע בעצבנות, כמובן שהם יתמוגגו מנחת מניצחון (אם יגיע), אבל לא, לא יהיו חגיגות. לא גביע הוא מה שיוציא אותם לרחובות. גם זכייה באליפות, שבהחלט הפכה למתוקה יותר בשנים האחרונות, נחגגת במסעדה ולא בכיכרות הומות אדם. ככה זה כשלמועדון יש עשרות גביעים ועשרות אליפויות, מי סופר (100, אגב). הלא זה כבר ידוע - עבור כל קבוצה בעולם זכייה בתארים היא מאורע חגיגי ובלתי נשכח, אבל יש קבוצה אחת שעבורה תואר הוא קודם כל הקלה. לא הישג, כי אם שקט למערכת. אנחת רווחה. מבוכה שנמנעה.

        אוהדי מכבי תל אביב (קובי אליהו)
        קבוצה שלא חוגגת זכייה בתארים. מכבי כדורסל (צילום: ברני ארדוב)

        ובינתיים, בבלומפילד, אוהדים רוטנים. האלופה בשנתיים האחרונות, שמוליכה את הטבלה, אוהדיה נרגנים. שוב, מדובר במיעוט, הרוב שמחים בחלקם ומעודדים ותומכים ויודעים להעריך את הרגע, אבל גם יש רבים, רבים מדי, שלא מרוצים. הרי הקבוצה לא משחקת טוב. הוציאה רק תיקו נגד קרית שמונה. המאמן שמוליך את הטבלה עושה עבודה רעה. הקבוצה שלו לא דורסת. איפה ההצגות? איפה החמישיות? בסדר, שתי אליפויות ברצף, מקום ראשון, דומיננטיות בכל משחק, בסדר, התרגלנו. אבל איפה ההצגות?

        הצגות הם רוצים. שואו. ליהנות, לדרוס. סתם ניצחונות כבר לא מספקים אותם. סתם לאהוב את הקבוצה כבר לא מדבר אליהם. גם לא המקום הראשון. מדי פעם הם עוד שרים את "וזה בסוף יקרה", ההמנון מעונת האליפות של אוסקר, שמדבר על תקווה עיוורת, על אמונה שלא נגמרת, על "שנים רבות" של ייאוש, שהם יושבים ומחכים. מי שהיה אומר להם אז, לפני שלוש שנים, באותם ימים, שעוד מעט, אוטוטו, הם יסתכלו בחיוך עקום על הקבוצה שלהם שהפכה למוליכה ואלופה גאה, שיגידו "כן, מקום ראשון, אבל...", שיתבאסו מ-1:1 במשחק עונה אחרי שוויון דרמטי - הם היו נגעלים, מסרבים להאמין, ממלמלים לעצמם "אוי ואבוי, חלילה, אנחנו לא כמו אוהדי הכדורסל".

        יכול להיות שהזיכרון שלהם קצר. ייתכן שהם לא אוהדים מספיק זמן. כי אדם שאהד את מכבי תל אביב כ-35 שנה, לדוגמה, וראה במהלכן שש אליפויות – הוא לא רק נוצר בלבו כל אחת מהן, אלא גם יודע כמה הן קשות ומיוחדות. הוא יודע שב-29 שנים מתוך 35 הייתה אלופה אחרת, שהוא הביט בה בקנאה. לכן מבחינתו כל אליפות היא נס. אליפות היא מטרה נעלה, כמעט קדושה. גביע זה נחמד, אירופה זה מכובד, אבל אליפות, רק אליפות, זה הדבר האמיתי, וכל השאר הבל הבלים. הוא פשוט נורא אוהב לשמוע את אילדיס אומר "האלופה תצא בשבת למשחק בפתח תקוה", או לקרוא בעיתון ש"שחקני האלופה שוב חגגו בחדר ההלבשה", או סתם לראות את הקפטן שלו מניף צלחת, בזמן שכל שאר הקפטנים לא.

        הבעלים של מכבי תל אביב מיטש גולדהאר מחבק את המאמן אוסקר גרסיה (ברני ארדוב)
        מדי פעם הם עוד שרים את "וזה בסוף יקרה", ההמנון מעונת האליפות של אוסקר, שמדבר על תקווה עיוורת, על אמונה שלא נגמרת, על "שנים רבות" של ייאוש, שהם יושבים ומחכים. זיכרון רחוק (צילום: ברני ארדוב)

        והפרשנים יכולים להגיד מה שהם רוצים. ייתכן גם שהם צודקים. שאולי באמת מכבי לא מרשימה ולא דורסנית, שאפשר לצפות ממנה ליותר. אבל הפרשנים צריכים לעשות את העבודה שלהם, והאוהדים את העבודה שלהם. הפרשנים לא פרגנו לרוב האלופות בעשורים האחרונים, זה לא אישי. ואם זה אישי, זה גם בסדר. שיגידו, שידברו, שיתלוננו. זה חסר משמעות.

        גם לצפות ליותר זה בסדר. אפשר לקוות למגמת שיפור. אפשר להבין למה אחרי שנתיים וחצי של יתרון מקצועי מובהק ועליונות כלכלית, אוהדים מצפים שהקבוצה שלהם תיראה יותר טוב. מי שמחפש, יכול למצוא הרבה סיבות לדאגה. מי שמתעקש, יכול להתאכזב. המאמן, ההגנה, ההתקפה, הרכש, הזרים, הטעויות. אבל הטרוניות, גם הקטנות ביותר, כשהן מגיעות מהמקום הראשון, הן דבר מקומם. מי שמתרגל להצלחה ולוקח אותה כמובנת מאליה, הוא לא רק מושחת, הוא גם אומלל. השלב הבא הוא לא לחגוג באליפויות, אלא רק לשחרר אנחת רווחה. שאליפות כבר לא תיתפס כהישג, אלא כשקט למערכת. תחושת הקלה. מבוכה שנמנעה.

        בסופו של דבר, זה לא קשור רק לאוהדי מכבי תל אביב. זה גם קרה בחיפה, בירושלים, בהפועל. אוהדים מתרגלים לטוב, ומתפנקים. מתחילים להשתעמם מההצלחות. עצוב שחלקם צריכים להתאמץ כדי לזהות את החלק המלא בכוס. שאנשים שוכחים שכסף הוא יתרון, אבל לא הכל. ששוכחים איך בשנים קודמות, לא כל כך מזמן, כסף נשפך ללא תועלת. שמתלוננים שהקבוצה לא ניצחה את קרית שמונה ובאר שבע, ושוכחים שהיא כן ניצחה את מכבי חיפה והפועל תל אביב. שלא יודעים להעריך איך היריבות למאבק האליפות מגיעות בפחד למפגש מול האלופה, ומתגוננות ללא בושה. שלא יודעים להעריך את הניהול, השקט, המיעוט בהדלפות, האימונים, החנות, מערך השיווק.

        למעשה, זה כבר לא קשור לאהדת כדורגל, זו תכונה אנושית. זה אופי. אנשים עם פרצוף חמוץ, שאף פעם לא מסופקים. אנשים שלא יודעים להעריך מה יש להם ביד, שלוקחים דברים כמובן מאליו. ששוכחים שהכל יכול להיעלם בן רגע, שהכל זמני, ארעי, בר חלוף, שכל ההצלחה הזאת יכולה להתמוגג כלא היתה. אנשים שלא יכולים לשמוח על המעט/הרבה שבידם, ולהודות לאל. להתפלל, שלא ייגמר לעולם.

        פאקו אייסטרן מאמן מכבי תל אביב (קובי אליהו)
        אוהדים מתרגלים לטוב, ומתפנקים. מתחילים להשתעמם מההצלחות. עצוב שחלקם צריכים להתאמץ כדי לזהות את החלק המלא בכוס. פאקו (צילום: ברני ארדוב)